היום יתקיימו סוף סוף הבחירות לרבנות הראשית. תהיה הבחירה אשר תהיה, היא תהיה לא רלבנטית לרוב הישראלים במקרה הטוב ורעה ליהדות ולדמותה של ישראל כמדינה יהודית במקרה הסביר.
חזונו של הרב קוק זצ"ל לרבנות ראשית שתהווה הנהגה רוחנית הפך מזמן לאסקופה נדרסת. והרבנות הפכה למפעל ג'ובים רקוב, שמובילים אותו אנשים שבהתבטאויותיהם או מעשיהם גורמים לשנאה כלפי התורה והיהדות. אם פעם היה אפשר לחשוב שהרבנות מיותרת אבל לא מזיקה, השנים האחרונות והליך הבחירות הפוליטי עד עליבות, מעידים שהיא אבן נגף שמוציאה שם רע לתורה וליהדות בישראל.
הרבנות הראשית הוקמה על ידי הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל בשנת 1921. החזון היה נאצל. הרב קוק ראה לנגד עיניו הנהגה רוחנית לא פוליטית שתאחד תחת כנפיה את כלל בני הישוב העברי ותרבה את כבודה של היהדות גם בעיני החילונים. עם הקמת המדינה הרבנות המשיכה לתפקד במתכונת דומה ובשנת 1980 זכתה הרבנות גם לעיגון מעמדה בחוק. אבל מלבד המסגרת הפורמלית אין בין הרבנות הראשית העכשווית לחזונו של הרב קוק ולא כלום.
ראשית לכל, הרבנים הראשיים לא מייצגים אף אחד ולא מנהיגים אף אחד. החילונים ממילא לא מתעניינים ברבנים הראשיים החרדים, בזים לרבנות הראשית שבעיניהם היא מפעל ג'ובים ותו לא. וגם רוב בני הציונות הדתית כבר לא נוהים אחרי הרבנים הראשיים התורנים ולא רואים בהם פוסקים או מנהיגים רוחניים שלהם. יתרה מזו, אמון הציבור ברבנות הראשית נמוך. סקר של המכון לחרות ואחריות משנת 2023 הראה ש-69% מהציבור היהודי בישראל לא נותן אמון ברבנות הראשית.
הרבנות הראשית "הרוויחה" את חוסר האמון הזה ביושר. לאורך שנים ארוכות הרבנים הראשיים מוציאים בעיקר שם רע למוסד וליהדות אותה הם מתיימרים לייצג. רב ראשי אחד (מצגר) הורשע וישב בכלא. אחר הורשע בהפרת אמונים. והרב יוסף שעד לאחרונה כיהן כרב ראשי, איים, בעיצומה של מלחמה, שאם הממשלה תבקש לגייס את החרדים הם יעזבו את הארץ. ועוד כהנה וכהנה אמירות מקוממות.
גם המרוץ הנוכחי לרבנות הראשית לא מביא למוסד כבוד, בלשון המעטה. מועד הבחירות נדחה שוב ושוב משיקולים פוליטיים, ואחד המועמדים, הרב מיכה הלוי, מתומדד לתפקיד למרות שהתחייב בחתימת ידו שלא יעשה זאת אם לא ייבחר על ידי וועדה פנימית של הציונות הדתית.
דרושה רגולציה
מבחינה מוסדית, לרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית יש שורה של סמכויות בהן מתן פסיקות הלכתיות, "קירוב לבבות לערכי התורה והמצוות", וקביעת סטנדרטים להסמכה של רבנים ודיינים. בפועל מועצת הרבנות הראשית הפכה לגוף חרדי שהתבטאויות רוב חבריה ודרך מימוש סמכויותיה שומרים על האינטרסים של הציבור החרדי, אדישים לאינטרס הממלכתי ומקוממות בשורה לא מבוטלת של מקרים.
המבנה הנוכחי של שירותי הדת בישראל מצריך רגולטור בכמה היבטים, אבל בשנים האחרונות הוצעו רפורמות שיוצרות אלטנרטיבה לרבנות הראשית בהקשר הזה. יתרה מזו, הפרדה רבה יותר בין הפוליטיקה לשירותי הדת יעשו רק טוב לדמותה של היהדות במדינת ישראל ולא יגרעו מהאפשרות של מי שצורכים שירותי דת, לקבל אותם מהמדינה.
הרבנות הראשית ממחישה את הפער הרב שיש בין חזונו הנאצל של הרב קוק, לבין מימושו העלוב במציאות. מי שדמותה היהודית של מדינת ישראל ודמותה של היהדות בתוך מדינת ישראל חשובה לו מג'ובים ותקציבים למקורבים צריך לפעול לביטול המוסד הזה, שכסמל הוא מבאיש את ריחה של היהדות, וכגוף מדינתי הוא מתפקד באופן לקוי במקרה הטוב ומושחת במקרים אחרים.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי ומרצה בכיר למשפטים במרכז האקדמי "פרס".