נסיכי הגאות והשפל: למי מגיעים הפרחים על חיסול נסראללה?

גופתו של רב-המרצחים עוד לא התקררה - וכבר החל הוויכוח על למי מגיע האשראי על החיסול הדרמטי ביותר בתולדות מדינת ישראל. תכף ננסה להזיז הצידה את כל החוטים האחרים בטרם ננתק את זה שאחראי לפיצוץ (כל מי שראה סרט פעולה בחייו יודע שזה תמיד האדום!), אבל קודם כל קצת על המצב המוזר שאליו נקלענו - ואפשר שהמילה "נקלענו" אכן מבטאת אותו כהלכה.

עוד לפני שהחל הקרב על הקרדיט בצמרת המדינית והביטחונית בישראל, נצפו ברחבי הרשת כמה "עוכרי שמחות" עם או בלי מירכאות, שהתעקשו להזכיר את ירידת דירוג האשראי (נכון וחמור לכשעצמו, אך לא קשור) או את עובדת הישארותם של החטופים בידי חמאס (נכון וקשור, השאלה היא מה יהיו יחסי הגומלין).

ובכן, לפעמים צריך לדעת להפריד: עם כל הכבוד לבעיות הקרדינליות שניצבות עדיין לפתחה של מדינת ישראל - והן אכן כבדות משקל, הרי שהיום הזה הוא חג לנו. יום מרשים ברמה של לכידת אייכמן, של אביב-נעורים, של מבצע יהונתן. זו לא סתם "זקפה לאומית" כפי שהתגוללו כמה מלעיזים ברשת, חלקם כאלה שלא יפרגנו הצלחה לנתניהו מרוב שנאה עיוורת, אחרים לא יודו בכך, אבל הם מתקשים לפרגן אפילו הצלחה לישראל, מרוב חמיצות.

אז גם בלי דימויים ארוטיים, זהו יום של גאווה לאומית מוצדקת - לא רק בגלל הביצוע המושלם, אלא בגלל התעוזה, לקיחת היוזמה, כל אותם דברים שחסרו לנו כל כך עוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר, והגיעו ביום המר ההוא לנקודת חידלון שאין איומה ממנה.

זה היה כמו לקבל גלויה מישראל ה"היא", כמו שכתבה נעמי שמר בהקשר אחר לגמרי ("בהיאחזות הנח"ל בסיני"):
"...אני לא האמנתי לעיני, כשפתאום פגשתי בפינה את ארץ ישראל הישנה. את ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת ..." זאת שהתדרדרות המוסרית החמורה של המערכת הפוליטית בשנים האחרונות - וביתר שאת בכל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה, היה נדמה לנו כי אבדה לנצח.

נזכיר גם ברגע הזה, כמו יהודי שביום שמחת כלולותיו שובר כוס ומזכיר את חורבן הבית, את החטופים בעזה, נזכור גם ברגע הזה שעוד רבה הדרך, נתבע ממי שאמון על הכלכלה לשנות מדיניות ב-180 מעלות, כפי שעשו הממונים על הביטחון, אבל כן - היום הזה הוא חג לנו.

הוויכוחים ברשת סערו לאורך כל סוף השבוע - מיד אחרי שתמו הבדיחות על ההצלחה המטורפת של מי שמילא את תפקיד ראש הממשלה בפועל, ישראל כץ. היו שהאדירו את נתניהו, אחרים העלו על נס את היותם של הטייסים "שמאלנים קפלניסטים" אלה שראש הממשלה טען שנוכל גם בלעדיהם ושר התקשורת שלח אותם לעזאזל. כן, מלחמות היהודים התלקחו עוד לפני שכבתה האש מעל לבונקר של נסראללה.

מרוב שהורגלנו לוויכוחים על אשמה, טחו עינינו מלראות שהיא שלובה בתהילה, קצת כמו "יין-יאנג". נתניהו שמדיניותו הנפסדת הובילה להתעצמות חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון במשך כמעט 20 שנה, הוא אותו נתניהו שהיה אמיץ מספיק לשים את הז'יטונים על פעולה הרואית שהייתה עלולה לעלות לנו ולו ביוקר.

יואב גלנט, האיש שהתריע מפני מתקפה של האויב, אך לא דאג שהצבא שתחתיו יהיה מוכן אליה כמו שצריך, הוא גם שר הביטחון שתחתיו השתקם צה"ל באופן כה מזהיר תוך כדי לחימה.

הרמטכ"ל הרצי הלוי שצה"ל שלו ושלנו כשל באופן שאין מחפיר ממנו, באותן שעות שבהן זעקו "הצילו" ביישובי הנגב המערבי, הוא גם זה ששכלל את תוכניות התקיפה בביירות לדרגת שלמות - וחיל האוויר של ישראל, זה שכולנו מחכים לוועדת החקירה כדי להבין היכן היה בשעות הראשונות של הלחימה לפני שנה, שלא היה מסוגל להטיס אפילו מטוס נמוך מספיק מעל לראשי הפורעים כדי שיקברו פניהם בחול, הוא אותו חיל אוויר שהצליח להנחית מהלומה מטורפת שכזאת על ראשו של גדול שונאי ישראל.

מה היה קורה אילו המבצע היה נכשל חלילה, נסראללה היה קם מהתקיפה, מנער את האבק משולי גלימתו ושולח טיל בליסטי מדויק שהיה גובה בפגיעה אחת מאות הרוגים בעורף הישראלי? שנאמר: אותו הדבר, רק להפך.

מעריצי נתניהו היו טוענים שזה בגלל שמערכת הביטחון הפזיזה מיהרה לנצל את עובדת היותו של ראש הממשלה בחו"ל כדי להוציא אל הפועל ביצוע כושל, שונאי נתניהו היו מאשימים אותו בשיא חדש מסע מדחי אל דחי, הרמטכ"ל היה אומר שהוא אחראי, אבל מפנה במרומז אצבע מאשימה לעבר חיל האוויר - ומכונת הרעל הייתה נתלית ברמז ומאשימה את כל הטייסים ב"קפלניזם" על גבול השמאלנות (מילה שכידוע אין קשה ממנה בשיח הציבורי).

למזלנו נחסך מאתנו הדיון העגמומי הזה: המבצע הצליח מעל ומעבר לכל דמיון, גדול אויבי ישראל בדור האחרון התאחד עם כמה משלוחיו הבכירים שדם ישראלים ואחרים נטף מידיהם ועם ישראל חי.

בדיוק אותם האנשים שהביאו עלינו את אסון ה-7 באוקטובר: במדיניות שגויה, בפיקוח לקוי, בעיניים יהירות שלא חיברו את הנקודות אחת לאחת ובמחדל מבצעי, הם גם האנשים שאחראיים לרגע השיא הזה.

הזכרנו את ה"יין-יאנג"? ובכן, תראו איזה יופי הוא מתאים לתיאור הסיטואציה: אין מי שיכול לתת קרדיט לכל אותם אדונים נכבדים על החיסול המטורף, מבלי לתבוע מהם אחריות על הכישלון המטורף לא פחות - ובעת ובעונה אחת: אין מי שיכול לתבוע מהם לקחת אחריות על היום הנורא ההוא, מבלי לשבח אותם על היום הטוב הזה.

לטוב ולרע, ממשיכים נסיכי הגאות והשפל להוביל את ישראל במסעה: ב-7 באוקטובר זה התברר כאסון, ב-27 בספטמבר זה התברר כהצלחה כבירה.

נקודת מפנה? "סדר חדש" (כשמו של המבצע)? האם אפשר ללמוד מההצלחה על שינוי אמיתי במדיניות או שאולי הייתה זו התלכדות של אלמנטים (מזל? השגחה עליונה? יבחר כל אחד את התיאור שמתאים לו) שהובילה לתוצאה הטובה ביותר, ממש כמו שלפני שנה בדיוק הובילה התלכדות של אלמנטים לתוצאה שונה לגמרי?

מאחר שאין לנו עדיין תשובות, אולי מוטב שכמו שאומרים מאמני כדורגל: ניקח לנו את היום הזה לשמוח ומיד נתחיל להתכונן למשחק הבא. כי דבר אחד בטוח: הוא יגיע, הוא תמיד מגיע - וביחד אתו ההזדמנות לעשות טוב אפילו יותר או חלילה, להרוס הכל.