באיחור כבד של 18 שנה, פגש אתמול חסן נסראללה את מותו. הוא הצליח לטרלל ולהטיל את אימתו על מדינה שלמה לאורך יותר משני עשורים. הוא בנה מאזן אימה והרתעה מול המעצמה האזורית החזקה בסביבה. הוא חרץ לשון, תקף, השפיל, איים, ובשנה וחצי האחרונות גם חצה את כל הקווים האדומים והפר את כל הכללים בינינו לבינו. הוא איבד את מעט הפחד שהיה בו. אתמול הוא איבד את חייו בדרך הראויה ביותר: הוא נמעך תחת 60 עד 80 טון של פצצות שחיל האוויר היעיל והמדויק בעולם הטיל על מקום מחבואו, בהנחיית מודיעין שומט לסתות של אמ"ן.
נסראללה מת כמו לטאה במחילתה. לא ברור אם נותר מה לקבור ממנו. האירוע הזה, יחד עם כל המבצעים המדהימים להם אחראית ישראל (או מיוחסים לה) בחודש האחרון, יהדהד במזרח התיכון עוד שנים רבות. יש לנו עדיין 101 חטופות וחטופים בעזה, וכל יום שעובר בלעדיהם הוא כישלון קולוסאלי של מדינת ישראל. ייקח לנו הרבה זמן לשקם את הדרום השרוף, ייקח לנו המון זמן לשקם וליישב מחדש את הצפון הנטוש. את ההרתעה אין ספק שכבר שיקמנו. לקח לנו זמן ועלה לנו ביוקר רב, אבל הוכחנו שמי שקמים עלינו לכלותנו, מתכלים בעצמם.
ראש ממשלה שהוא פטריוט ישראלי היה עושה ברגע זה רק דבר אחד: מקים ממשלת אחדות לאומית. בעניינו של ראש הממשלה המכהן, אינני חשוד בנאיביות, אבל מקננת בי תקווה צנועה וכמוסה שיש בו עדיין את הנדרש כדי לעשות, ברגע זה ממש, את המעשה הנכון.
מעטים הרגעים בחייה של אומה בהם היא ניצבת מול הזדמנות נדירה, מאירה באור יקרות, ברורה ומתבקשת, להיפוך גורלי. כזה הוא הרגע הנוכחי. הישורת של הצלחות צה"ל, חיל האוויר, אמ"ן, שב"כ והמוסד (ביפרים וכו') בחודש האחרון הביאה אותנו לסוג של פסגה. אם המטוטלת הייתה על הקצה הרחוק, השחור, השלילי והמחריד ב-7 באוקטובר, הרי שעכשיו היא עשתה את כל הדרך בחזרה וטיפסה לגובה דומה, רק בצד החיובי: חמאס מוכה קשות ומפורק. כל צמרת חמאס חוסלה. סנוואר יחוסל במוקדם או במאוחר (ייתכן שזה כבר קרה). חיזבאללה על הקרשים. הוא מעולם לא הוכה בצורה כזו.
אין לו הנהגה, אין לו "צמרת", אין לו מפקדים, הוא איבד מאות לוחמים ואלפי בכיריו איבדו לא מעט איברים. הוא שנוא בלבנון, מדמם ומבולבל. איראן, שעד לפני כמה דקות נראתה כמתלבטת באיזה רגע בדיוק להנחית עלינו את מכת החסד, המומה ממה שעוללנו ל"טבעת האש" שהקימה סביבנו. המזרח התיכון, ולא מעט עיניים בעולם, מביטים על כל זה בהשתאות. ב-7 באוקטובר כל אלה הספידו אותנו, וב-27 בספטמבר הם מעריצים את העוצמה, היכולת והנחישות שלנו (גם אם לא יודו בזה בפומבי).
אין לדעת לאן תפנה המטוטלת עכשיו. הכלכלה מתפרקת, והורדת הדירוג הכפולה של מודי'ס אתמול היא בשורת איוב נוראה. איראן מתלבטת כיצד לנהוג, חיזבאללה מלקק את פצעיו ומחמש את טיליו. ולכן, זה הזמן למעשים גדולים. זה הזמן לקבורתה של הפוליטיקה הקטנה, ההישרדות האישית, האינטרסים המגזריים. זה הזמן למעשים שייכנסו להיסטוריה, להמרת הטירוף בשפיות ואחריות. נתניהו צריך לקרוא לכל המפלגות הציוניות להיכנס מיד לממשלת חירום, ניצחון ושיקום. כניסתם של גנץ ואייזנקוט, לפיד ואפילו יאיר גולן, תייתר את שני הפירומנים שמחזיקים את נתניהו כבר שנתיים במקום הרגיש ביותר. הכי נכון זה לפטר אותם. אפשר לחיות עם זה שיפורקו מתפקידי ההשפעה שלהם, ואולי יתפטרו בעצמם.
ממשלה כזו תבהיר לעולם כולו שעם ישראל מאוחד כפי שלא היה מעולם מול האתגרים הניצבים בפניו. גם הממשל האמריקאי יבין את זה. התנאים להקמתה יהיו תאריך בחירות מוסכם (נניח, אוקטובר הבא), הפסקה מיידית של כל ניסיונות ההמשך של ההפיכה המשטרית, הדממת מכונת הרעל עד הודעה חדשה, וריכוז מאמץ בנושאים הבאים: לעשות הכל, כולל הכל, כדי להחזיר את החטופים; להמשיך בבליץ על חיזבאללה עד הסגת הרדוואן האחרון מעבר לליטני וחתימה על הסכם שינציח את המצב הזה, כולל ערבויות בינלאומיות מוצקות; תחילת שיקום הכלכלה ופינוי ההריסות שסמוטריץ' מותיר אחריו; פתרון בעזה שיכלול גוף חלופי לחמאס שינהל אותה ומכשול תת-קרקעי דוגמת המכשול שהקמנו לאורך הגבול עם הרצועה על ציר פילדלפי; וכמובן, הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את האירועים שהובילו ל-7 באוקטובר.
לצד כל זה, צריכה ממשלת האחדות הזו להגיע להחלטה נוספת, פה אחד, ולפרסם אותה - אולי אפילו כחוק יסוד: מדיניות הביטחון של ישראל משתנה באופן דרמטי. ישראל לא תניח עוד לאף אויב להתעצם על גבולותיה. גם אחרי שייחתמו הסכמים, ייבנו מכשולים ויוקמו כוחות בינלאומיים, ישראל תתקוף מיד, ללא אזהרה או הודעה מוקדמת, כל התעצמות שעלולה לסכן אותה בהווה או בעתיד. כל לוחם רדוואן שיזוהה מדרום לליטני - ייהרג. כל טיל, רקטה, רימון יד או קפצון שיועברו לשם - כנ"ל. כל משאית, ספינה, מטוס, עפיפון או קורקינט שיוביל נשק או תחמושת מאיראן ללבנון, סוריה, יהודה ושומרון או הרצועה - ייורט בכל מחיר ובכל עלות. כל ראש שיורם נגדנו - ייערף. זו תהיה השגרה. לא החירום.
המודל פשוט: יהודה ושומרון. מה שצה"ל ושב"כ עושים ביו"ש מאז חומת מגן, לאורך 22 שנה, יקרה גם ברצועה, גם בלבנון, גם בסוריה, גם לאורך נהר הירדן. אף אחד לא יבנה כאן שוב טבעת אש או מעגל חנק. האש והמחנק יהיו מנת חלקם של אלה שינסו. נקודה. אין יותר "הכלה". אין יותר יריות ליד רגליהם של אנשי חיזבאללה שתוקפים מוצב ישראלי. אין יותר ביום פצועים והטסתם לרמב"ם כדי להפיס את דעתו של נסראללה. זה נגמר.
עוד מעט תצא שבת ומכונת הרעל תתעורר לחיים וגידופים. הם יקשרו את כל הכתרים האפשריים לנתניהו וימשיכו לתכנן בערגה את פיטוריו של גלנט. הבעיה היחידה היא, שהם קושרים לנתניהו כתרים על בסיס יומי, אבל מרחיקים ממנו את הקוצים והעקרבים להם הוא אחראי על בסיס הסטורי. הייתי נותן לנתניהו קרדיט נדיב על מה שקרה כאן בזמן האחרון (כי זה מגיע לו, הוא ראש הממשלה), אם הוא רק היה מואיל בטובו לקבל אחריות גם על החלקים הרעים. אם הוא לא היה משסה את עדת כלבי התקיפה שלו ברמטכ"ל, בראש השב"כ, באלופי המטכ"ל, באמ"ן, בבעלה של שקמה ברסלר, ב"שמאל", במפגינים, באנרכיסטים, בטייסים וב"סרבנים" (שאין) כדי להפיל עליהם את כל התיק של ה-7 באוקטובר.
אם היה כאן מנהיג שפוי ופטריוט אמיתי, העקרון היה ברור ופשוט: ראש הממשלה אחראי. לכשלונות ולהצלחות. לפסגות ולתהומות. ככה זה בחיים. הוא עצמו אמר את זה עשרות פעמים. ולכן אם הוא רוצה קרדיט על הריגת נסראללה, הוא מקבל קרדיט גם על הטבח ב-7 באוקטובר. שניהם שלו, מלא-מלא.
חיל האוויר הטיל על נסראללה וחבורתו עשרות רבות של טונות חומר נפץ ביום שישי. לקחי ה-20 ביולי 2006 הופקו במלואם, עת הוטלו על הבונקר של נסראללה 23 טון חומר נפץ, אך לא הצליחו להבקיע אליו. המבצע הפעם היה מדוייק יותר, עוצמתי יותר, מתוחכם יותר. על פי פרסום באתר "אל מוניטור", זו הפעם השלישית בה מוצא עצמו נסראללה על הכוונת של ישראל מאז פתיחת המלחמה. הפעם הראשונה היתה, כנראה, באותו יום מדובר של ה-11 באוקטובר. גם אז, המטוסים היו באוויר חמושים, היה מודיעין על מקום המצאו של נסראללה, הרמטכ"ל המליץ, שר הבטחון המליץ, נתניהו מיצמץ ובלם.
הפעם השניה היתה מתישהו לאחרונה. אותו דבר בדיוק. גם הפעם, לא היה אישור של הדרג המדיני. אולי בגלל שהמודיעין לא היה מספיק יציב, או בגלל פחדיו וסיוטיו של נתניהו. או גם וגם. כל זה לא חשוב עכשיו. פעם שלישית הצליחה. ההסטוריה תשפוט מה היה קורה כאן אם נסראללה היה מחוסל ב-11 באוקטובר. אם היתה כאן הנהגה אמיצה, חותרת למגע וחסרת פשרות, שמשנה את פני המזרח התיכון 4 ימים אחרי טבח ה-7 באוקטובר, ולא שנה שלמה אחריו.
עוד מעט נשמע גם את ההנדסה בדיעבד של נסיעת הזוג נתניהו לניו-יורק. השופרות יטענו שכל הנסיעה היתה תרגיל הטעיה מבריק שנועד בעצם לשדר לנסראללה "עסקים כרגיל" כדי שיגיח ממאורתו ויחוסל. הטענה הזו מתבקשת, אבל לא מתכתבת עם המציאות. רון דרמר אמר ליועץ לבטחון לאומי האמריקאי ג'ייק סאליבן שנתניהו יגיע לנאום באו"ם כבר ביום שני, יומיים לפני שהחיסול אושר. המידע המודיעיני שאיפשר את החיסול הגיע זמן לא רב לפני החיסול עצמו. אבל זה לא באמת חשוב. אם כדי להפטר מנסראללה היינו צריכים לשגר את בני הזוג נתניהו לניו-יורק, עם הכביסה וכל זה, אז יצאנו בזול.