ישראל חשפה את העורק הראשי של חיזבאללה. למה היא לא נועצת בו שיניים?

רבים מאזרחי ישראל חשו בשבועיים האחרונים שבאיחור מצער של כמעט שנה, העזה ישראל לעשות את הדבר הנכון ויצאה למלחמה בלבנון. סליחה, את המשפט הזה צריך לשלוח לסדנת דיוק טילים של חיזבאללה: הרחיבה את העימות בלבנון, עדיין לא לכלל מלחמה.

למדינת ישראל קשה להודות שהיא מייחלת להסלמה. זה בניגוד לאופי שלנו, בניגוד לחינוך שקיבלנו, בניגוד למדיניות הרשמית לפיה התוקפנות היא תמיד ערבית ואילו אנחנו עושים רק את אשר אנו נדרשים כדי להתגונן. גם הפעם המקור הוא תוקפנות ערבית - לא של פלסטינית בעלי שאיפות לאומיות שעמם רוצה, מסורתית, מחצית ממדינת ישראל להידבר, כי אם של מוסלמים שיעים פנאטיים, שאין להם עניין בחיים, אלא רק בזריעת מוות בשם אללה.

הסיטואציה הזאת, על אף שנוצרה בנסיבות הטרגיות כל כך של טבח ה-7 באוקטובר, זימנה לבנימין נתניהו הזדמנות שלא הייתה מעולם לראש ממשלת ימין בישראל: לצאת למלחמת חורמה בגיבוי של 90% מהציבור הישראלי. מדובר ב"גב" אזרחי חסר תקדים, אפילו אם משווים למי שנחשב למנהיג הכריזמטי ביותר של הימין הישראלי לדורותיו, מנחם בגין - בעת מלחמת לבנון (בדיעבד, הראשונה), לפני 42 שנה.

המהפכה המשפטית וכתבי האישום עמם הוא מתמודד בבית המשפט, היו נשכחים (או לפחות נכנסים להקפאה עמוקה), בהסכמת חלקים גדולים בציבור הישראלי שלאו דווקא נמנים על נאמניו), אילו רק היה מנהיג את ישראל לניצחון.

מה עשה נתניהו? תחילה סובב בכחש את מי שהזמין "להיכנס אל מתחת לאלונקה" והפך אותם לאליבי שלו לגרירת הרגליים בעזה (בין החודשים ינואר-מאי) ולאוזלת היד בצפון (אולי יבוא יום ונבין איך נפלו השניים בפח של מניעת המתקפה הישראלית ב-11 באוקטובר, ללא ספק הטעות הקשה ביותר בניהול המערכה עד כה) שהפכה את חבל הארץ היפה והאהוב ביותר בישראל לרצועת ביטחון, אנדרטה לזכר מה שהיה פעם ההתיישבות בגליל העליון.

קשה לדעת בדיוק להיכן מכוון נתניהו בזירה הפנימית, אם כי די ברור שכל מהלכיו מכוונים לשימור ממשלתו (כמעט מבלי משים עומדות לנחות על המעמד המפרנס את הקופה הציבורית גזרות כלכליות חמורות, בעוד הממשלה עושה שמיניות באוויר כדי להוסיף ולתקצב בנדיבות את מי שממשיכים לברוח הן משדה הקרב והן ממעגל העבודה, גם בעת מלחמה). בזירה החיצונית, קל מאוד להבין.

בואו נעצור כאן לרגע, ונותיר את שאיפות מדיניות החוץ של נתניהו באוויר, רק כדי לסקור בקצרה את השבועיים האחרונים בשדה הקרב. אלה היו ימים ראשונים של נחת אחרי תקופה ארוכה: מבצע הביפרים שהתרחב למכשירי הקשר (ישראל הרשמית לא נטלה אחריות, אבל בפעם האחרונה שבדקנו עם האוסטרלים, מסתבר שהם היו בדיוק עסוקים במשהו אחר) המשיך לתקיפות מאסיביות ואפקטיביות של חיל האוויר.

השמדה של 50% מארסנל הטילים של חיזבאללה אולי לא הייתה כאן (כפי שהקפידו להדליף מסביבת נתניהו, תכף יתברר גם למה), אבל גם אם המספר האמיתי קרוב למחצית מכך, זה עדיין מרשים מאוד ומעמיד באור קצת נלעג את הכרזתו של נתניהו מהימים שקדמו למלחמה לפיה "ישראל יכולה להסתדר גם בלי חיל אוויר".

הציפייה בקרב הציבור - ולשם שינוי אפילו בקרב מפקדי הצבא (לא שכחנו, לא סלחנו - אתם יכולים לדחות את מועד הדיון הנוקב על מחדל ה-7 באוקטובר, אך זה בוא יבוא) הייתה שצה"ל ימשיך להופיע במלוא הדרו וישלים בסדרה של מכות את אשר החל בו בדרך כה מרשימה.

זה לא רק עניין של גאווה לאומית, אלא כורח המציאות. ראינו כבר מה שוות הבנות עם חיזבאללה ואפילו הסכמים חתומים בגיבוי בינלאומי נרחב.

כולם מציינים את 18 שנות השקט שעברו מאז מלחמת לבנון השנייה, אבל הזווית האמיתית שדרכה צריך לבחון אותן היא הפיכתו, תחת אפה של מדינת ישראל, מארגון טרור שהשפעתו מוגבלת, לכוח צבאי חזק שאמצעי הלחימה שלו חולשים על כלל שטח ישראל (רוב הזמן תחת שלטון נתניהו, ששופרותיו לא מתביישים לנופף עתה בהסכם הגז שעליו חתמה ממשלת בנט-לפיד עם לבנון).

במילים אחרות: האינטרס הישראלי הנוכחי הוא מלחמה מהירה ועוצמתית עם חיזבאללה, גם אם יהיה לה (ויהיה!) מחיר בדמות פגיעה בעורף הישראלי. נדמה שאזרחי ישראל הפנימו את המציאות הזאת והם מוכנים לה, למרות המחיר, מפני שהם מבינים שכל שהות תחומה וחתומה בהסכם, תוביל אותנו למערכה הבאה כשאנו בעמדת פתיחה גרועה בהרבה.

מה עושה נתניהו? בגדול, נכנע. במקום להישאר בקריה בתל אביב ולהעצים את המערכה כנדרש, הוא מנסה להרגיע כדי להתעופף בבטחה אל האו"ם.

הוא לא יתקבל שם בחיבוק חם על ידי הקהילה הבינלאומית (שכן אין בה מנהיג חשוב אחד שלא זכה לכבוד המפוקפק במסגרתו נתניהו לחץ את ידו, הביט בעיניו ושיקר בפניו באנגלית משובחת), אבל הוא יקבל את הבמה הטובה ביותר לקשקש לבייס: ככה הם אוהבים אותו, ייצוגי ובאנגלית - ומי כמוהו יודע את זה.

לכן הוא נענה, לא בהודאה אלא במעשים, לרעיון לנהל משא ומתן על הפסקת הלחימה לכמה שבועות - ללא ספק הצעד המטומטם ביותר שיכולה ישראל לעשות עתה. עצירת לחימה פירושה המשך שיקום חמאס בצפון הרצועה, שיקום יכולות השליטה והפיקוד של חיזבאללה המוכה, ממש הפוך משדורש האינטרס הישראלי.

הייתה יכולה להיות לכך תמורה אחת שתצדיק זאת: השבת כל החטופים. אלא שצריך להיות נאיבי במיוחד כדי להאמין שסינואר (חי, מת, מה נסגר שם?) שאך לפני כמה שבועות דחה עסקה שהייתה מבטיחה לו גם שחרור אסירים וגם הפוגה בלחימה (שאפילו נתניהו הגדיר אותה ככזאת שיהיה לישראל קשה לחזור ממנה), יסכים עתה לעסקה שתבטיח לו בסך הכל 4 שבועות של הפוגה.

לצרפת, שושבינה בכירה ליוזמה, אפשר להתייחס כאל גימיק (מבחינת מקרון מדובר בצעד שנועד לרצות את האגף השמאלי, שונא ישראל, בתוך הקואליציה הרחבה שהקים כדי לבלום את הימין הקיצוני). לעומתה עמדת ארה"ב מתנגשת התנגשות חמורה עם האינטרס הישראלי.

לא סתם נקבע חלון הזמנים של ארבעת השבועות. אם יגיעו להבנה מהירה, בתוך כשבוע, זה יביא את הממשל הדמוקרטי בבטחה אל עבר יום הבחירות, בו הם מקווים להפוך את היתרון הקטן אך העקבי בסקרים גם למציאות בקלפי. הדבר האחרון שהם צריכים כרגע הוא הסלמה במזרח התיכון.

מבחינת ישראל זו צרה צרורה: כבר מזמן לא עמדו האינטרסים המיידיים של בעלת בריתה הגדולה והחזקה בניגוד כה מוחלט לאלה שלה.

נתניהו אוהב לצייר עצמו כמנהיג שיודע לעמוד בלחץ בינלאומי. לו היה כזה, היה כבר רובע דאחייה בביירות נראה כמו שכונת רימל בעזה. העובדה שהוא מונע הסלמה שהיא אינטרס ישראלי מובהק מעידה על כך שמעמדו הבינלאומי מעסיק אותו יותר מביטחונם של אזרחי ישראל (בטח כאשר כתב אישום פוטנציאלי, לא רק בירושלים אלא גם בהאג, תלוי לנגד עיניו).

ב- 7 באוקטובר, כמעט לפני שנה, יצאה מדינת ישראל למסע תודעתי מוזר שהציב מימין לנתניהו אנשים שנמנים על מתנגדיו. הם לא נגועים בגזענות החשוכה של בן גביר ולא במשיחיות המוארת של סמוטריץ', רובם מגיעים מהחלק שנקרא פעם "ביטחוניסטי" בתנועת העבודה על גלגוליה השונים.

הם בני מעמד בינוני, חילוניים, רובם תמכו במשך שנים ארוכות בסיכוי להגיע לשלום, אבל גם מי מבניהם שסבורים שהסיכוי הזה הוחמץ בגללנו, לא החמיצו את העובדה שחמאס, ארגון פנאטי רצחני, עלה לשלטון בת מיכה כמעט מוחלטת של הציבור הפלסטיני.

ממש כמו ראשי המועצות בצפון, גם הם דורשים מלחמה עצימה עכשיו, מעניקים לנתניהו גב שהיה יכול לסדוק לראשונה את התבנית לפיה ראש ממשלת ימין לא יכול להוליך למלחמה ממש כשם שראש ממשלת שמאל לא יכול להנהיג לשלום.

מדהים לראות באיזו קלות הוא מוותר על האשראי הזה. מדהים לראות איך מדינת ישראל שחשפה את העורק הראשי של נסראללה, מסרבת - בהנהגתו - לנעוץ בו שיניים.