בימים הראשונים אחרי אותו בוקר ארור ב-7 באוקטובר, כשברחבי המדינה רק התחילו להבין ולעכל את ממדי הזוועות והאסון, האינסטינקט הפוליטי הראשוני היה שנפל דבר, העולם השתנה ושמה שהיה - לא יהיה עוד. הקונספציה נשברה: אחרי כמעט 30 שנה שראש הממשלה בנימין נתניהו מכר את עצמו כ"מר ביטחון", יותר מ-1,200 ישראלים נטבחו וכ-250 נחטפו ביום אחד שהיה המדמם והקטלני ביותר לעם היהודי מאז השואה, ישראל בראשותו קרסה, נכבשה ונחטפה על ידי ארגון טרור. אנשים שראו אותו באותם ימים מתארים פנים נפולות ועיניים רטוטות, ואפילו תומכים ומעריצים ותיקים של האיש התקשו להאמין שהוא יצליח לשרוד. והנה, חלפה שנה, ונתניהו עומד איתן על תילו.
שנה לאסון 7 באוקטובר: לפרויקט המיוחד בוואלה - לחצו כאן
זאת הייתה השנה הכי גרועה, אי פעם, לאיזשהו ראש ממשלה או ראש ממשלה בהיסטוריה של מדינת ישראל: ביטחון, כלכלה, חינוך, פשיעה, הגירה - אין כמעט אף תחום שבו ממשלת הימין על מלא לא נכשלת בתפקודו - בנוסף לכישלון הכי גדול שמתנוסס מעל ראשיהם: מימוש האחריות הלאומית, הערכית, המוסרית והיהודית שלהם להשיב 101 חטופים הביתה. אבל המערכת הפוליטית לא חישבה מסלול מחדש והאסון הגדול שקרה במשמרת שלו לא גרם לראש הממשלה לשנות מנהגו: כמו תמיד, הוא ברח מאחריות, הפיל את האשמה על אחרים, לקח קרדיט רק על ההצלחות, פילג וסיכסך, ונותר נאמן רק לעיקרון אחד: ההישרדות שלו.
בהתאם, גם שותפיו - בן גביר, סמוטריץ', דרעי, גולדקנופף וגפני - המשיכו לשחק את תפקידם במחזה: ניצול ומקסום של הכוח והשררה לטובת האינטרסים הקיצוניים והסקטוריאליים שלהם שבינם לבין טובת המדינה אין כהוא זה. וגם האופוזיציה מילאה את תפקידה המסורתי, וכהרגלה, התבוססה בפיצול ובבלבול - במקום להתאחד ולהסתער.
אז התפאורה השתנתה - השמיים התכסו בעננים שחורים, ישראל נכנסה למלחמה הארוכה בתולדותיה, ומסביב ייהום הסער - אבל ההצגה הפוליטית נותרה אותה הצגה, בבימויו וכיכובו של איש אחד: נתניהו, שניווט, תימרן ושרד את השנה שהייתה אמורה לשנות סדרי עולם ולחסל לו את הקריירה. אמנם, בין 70-60 אחוזים מהציבור, כך מגלים הסקרים בעקביות בשנה האחרונה, לא מרוצים ממנו וסבורים שהוא צריך לקחת אחריות על אירועי 7 באוקטובר ולהתפטר, אבל המספר שמנהל את נתניהו הוא אחר: 64.
בפרוץ המלחמה, כשיאיר לפיד הציע לו להקים ממשלת חירום לאומית ולהיפטר מבן גביר וסמוטריץ', הוא קיבל החלטה עקרונית לא לעשות שום דבר שיסכן את הקואליציה שמשאירה אותו על הכיסא: מתקציב המדינה שהמשיך להזרים מיליארדים למתנחלים ולחרדים והמאמצים להנציח השתמטות אברכים המונית מגיוס, דרך מסמוס הדיונים וההחלטות על היום שאחרי בעזה ועד הטרפודים החוזרים והנשנים של עסקאות החטופים - העקרון המנחה של נתניהו נותר קבוע - 64. גם אם הוא נמצא בניגוד עניינים עם טובת המדינה.
נתניהו לא עשה בשנה האחרונה שום דבר ממה שהוא היה אמור לעשות כמנהיג: הוא לא לקח אחריות, לא ביקש סליחה, לא החזיר את החטופים, לא איחד את העם ולא קיבל את ההחלטות הקשות והגורליות שנדרשות לביטחונה של ישראל ועתידה. אבל כפוליטיקאי - הוא עשה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות: הוא ניצל את ההלם והטראומה הראשוניים שאחרי הטבח כדי לפלג את מתנגדיו ולקבל לגיטימציה מהמחנה שאך לפני רגע הפגין נגדו ברחובות. הוא שיחק על הזמן, שירחיק, ינרמל וישכיח את המחדל, התבוסה והאסון, ובפמפום מסרים יציבים ועקביים, הינדס את התודעה הציבורית שהמשך המלחמה הוא כורח ושישראל בעצם כפסע מניצחון. ובזמן שבאולפנים התמוגגו מדימום המנדטים, הוא עבד שיטתית בלבצר את ה-64 ששומר על שלטונו ואף להרחיב אותו כדי למנוע כל אפשרות של בחירות.
מפתה לחזור לקלישאות השחוקות שמתארות את נתניהו כקוסם או רב מג שמכשף את סובביו, אך לנוכח ההרס והחורבן של המופע האחרון שלו וניגוד העניינים בינו לבין מדינת ישראל, הדין וחשבון מופנה גם למי שהיה אמור להפיג את הקסם. נאשם בפלילים, שכבר גרר את המדינה לחמש מערכות בחירות מיותרות, ואז הקים ממשלת קיצוניים, עבריינים ובוזזים, והתעלם בהפגנתיות מכל הכתובות על הקיר, וגם ההתראות המודיעיניות, שהיא מובילה את ישראל לאסון, שאכן הגיע באותו בוקר נורא ואיום, שלדיראון עולם יירשם על שמו.
הכסף היה שם על הרצפה, אחרי 7 באוקטובר, ולאופוזיציה היה תפקיד אחד בלבד: להפיל את נתניהו, והיא נכשלה בו - לחלוטין. ובעוד להצלחה שלו יש אב אחד, לכישלון יש אבות רבים, וכך גם שלל סיבות ותירוצים: מאבקי אגו נצחיים, פערים אידיאולוגיים, חוסר ניהול וחוסר תבונה פוליטית שיתקו את האופוזיציה במשך חודשים. פעם היה זה בני גנץ, שרץ בפעם השנייה "להיכנס תחת האלונקה", עכשיו היה זה גדעון סער, שבצוק אחוז החסימה בורח לחיקו של נתניהו וגוש הימין, פעם זה אביגדור ליברמן, שלא מוכן לשבת באותו חדר עם הח"כים הערבים, ולרוב זה פשוט יאיר לפיד - שאף אחד משותפיו למחנה לא מכיר בו כמנהיג.
הניגון מוכר היטב מהעבר: לנתניהו יש קואליציית 64 הומוגנית, ואילו הגוש ממולו מפולג ומסוכסך מכל כיוון מבפנים. כל הסיבות שבגללן נפלה ממשלת השינוי, הן הסיבות שבגללן האופוזיציה לא מתפקדת. אבל ככה לא בונים, או מפרקים, חומה: בהיעדר מנהיגות או ניהול אלטרנטיביים, גם "חמשת הח"כים בליכוד", שהאופוזיציה ניסתה כל השנה לנגן על מצפונם, נותרו על הנייר כחברים דמיוניים.
בנוסף, גם דעת הקהל, שזזה עוד קצת ימינה אחרי 7 באוקטובר, הרתיעה את יריביו של נתניהו מלאתגר את הקמפיינים על ניצחון מוחלט, רפיח, פילדלפי - ועכשיו לבנון. אף אחד מהם, לא אלה שישבו לצידו בקבינט המלחמה ולא אלה בספסלי האופוזיציה, לא באמת הציג איזשהו חזון אלטרנטיבי אל מול חרחורי המלחמה שלו ושל בעלי בריתו, שחוגגים את ימי הנס וחולמים על כיבוש מחדש בעזה.
וכך, גם אחרי השנה הקשה בתולדותיו, נתניהו נשאר לבדו על הבמה, וממשיך להפיק לבדו, בהתאם לאינטרסיים הפוליטיים, האישיים, והמשפטיים שלו, את כל ההצגה. הוא חתום על המחדל הביטחוני, המדיני והאסטרטגי, אבל המחדל הפוליטי כולו - שייך ליריביו. אם הם לא ישכילו לחשב מסלול מחדש - הוא ימשיך להתחזק, וישראל תמשיך להיחלש, ולהתבוסס במציאות בלתי נגמרת של מלחמה.