במערב אין כל חדש, אבל בגוש דן שואלים הבוקר: איפה צה"ל?

במובנים רבים, חזרנו לבוקר שאחרי, בוקר ה-8 באוקטובר, עת ישראל התחילה להכיל את האירועים הנוראיים בדרום, ייצבה את המצב, טיהרה את אחרוני הבתים ביישובי הנגב המערבי - ומדינה שלמה שאלה: או. קיי, מה עכשיו?

היום ההוא נראה רחוק, אבל אפילו אנחנו הישראלים, שקצב האירועים המטורף כאן הופך את הזיכרון שלנו לקצר במיוחד, יכולים עדיין לזכור את הלך הרוח של הימים ההם: לשטח את עזה, להפוך אותה למגרש חנייה, למחוק אותה מעל המפה. כך דרשו לא רק בימין הקיצוני ואפילו לא רק בימין במובנו הרחב יותר, אלא גם פעילי-שלום מקיבוצי השומר הצעיר בנגב, שהתפכחו באחת מהאשליה שיש עם מי לדבר ועל מה לדבר.

בבוקרו של ה-9 באוקטובר 2023, נכתב כאן המשפט: "מדינה שלמה מחכה למהלומה שלא תגיע".

זה לא שהיינו חשופים למידע רגיש, אלא רק למודי ניסיון ממבצעים קודמים בעזה וממלחמת לבנון השנייה: במציאות שבה ישראל נלחמת מול הרצחנות הערבית-מוסלמית-שיעית, חבורה פנאטית של מקדשי המוות, הרי שכדי לנצח ניצחון מוחץ ולא לזכות רק ב"תיקו מכובד" (כמו אחרי שלל מבצעים מ"עופרת יצוקה" ועד "שומר החומות" - ובעיקר כמו אחרי מלחמת לבנון השנייה) הרי שהיא חייבת לנקוט באמצעים קיצוניים, כאלה שיש לה (לפחות על פי פרסומים זרים) להכניס למשוואה נשק להשמדה המונית - או לפחות להפעיל נשק קונבנציונלי גם נגד ריכוזי אוכלוסין.

השורה התחתונה של כל זה, עוד הרבה לפני שנדרשים לדיון המוסרי, היא שמדובר במלכוד מדיני: כדי לנצח ישראל צריכה להתנתק, אפילו זמנית, ממשפחת העמים שאליה היא רוצה להשתייך.

לא מדובר כמובן רק במיתוג, שכן לתמיכה הבינלאומית יש גם משמעות (שיש שיגידו שהיא קריטית) לביטחון ישראל, חמושה מכף רגל ועד ראש באמצעי התקפה והגנה מתוצרת המערב, בדגש חזק על ארצות הברית.

כלומר, גם אם הדבר אפשרי (לנהל מלחמה כפי שאנו מסוגלים) המשמעות היא להפוך למעין צפון-קוריאה או מינימום איראן. השורה התחתונה היא שישראל מנהלת מלחמות נגד אויב ברברי לפי קודים מתקדמים.

מדהים היה לראות את שר החוץ של האיחוד האירופי מגנה את ישראל על תקיפת משגרי חיזבאללה, שהפכו את הגליל העליון לאזור ביטחון. הוא הסביר עד כמה הדברים עומדים בניגוד לאמנת ז'נבה...

לראות ולא להאמין: לבנון, מדינה ריבונית שלא נכבשת על ידי ישראל (נניח, רק לצורך הדיון כמובן, שלפלסטינים יש "סיבה" להתקוממות מזוינת) יורה לעבר אוכלוסייה אזרחית, לעבר עיירות שלוות כמטולה וקריית שמונה, מושבים כאביבים ומרגליות וקיבוצים - מדן ודפנה במזרח ועד ראש הנקרה בגליל המערבי - וישראל היא זו שמפרה את אמנת ז'נבה.

רוצה לומר - זה מתסכל פעמיים: בפעם הראשונה כשאנו נאלצים למנוע מצה"ל ניצחון גורף וסוחף, בפעם השנייה - שאנו מאבדים מראש את אהדת העולם, על אף שאנו מנסים כל כך למצוא חן בעיניו.


הטענות כאן אינן מופנות אל ממשלת נתניהו ואפילו לא אליו אישית (שכן רוב מי שמקיפים אותו הם בבחינת כלים ריקים) - כל ראש ממשלה אחר (אני יודע שלתושבי ישראל קצת קשה לזכור או לדמיין), היה נוהג בדיוק באותה הדרך ונמנע מלעשות את הדרוש כדי לנצח.

הביקורת היחידה שאפשר להפנות לנתניהו ספציפית, היא שאצלו הפער בין הדיבורים (מהמשפחה של "הוריתי", "הנחיתי", "בנחישות" ו"אנו מכים באויב") הוא גדול במיוחד, שלא לדבר על מה שהיה עושה, כראש אופוזיציה, לכל ראש ממשלה אחר שהיה נמצא בנעליו.

לגופו של עניין, זה היה יכול להיות יאיר לפיד, נפתלי בנט, בני גנץ או גדי איזנקוט, סביר להניח שאף אחד מהם לא היה עושה את הנדרש לא מול עזה ב-8 באוקטובר ולא מול לבנון, עת היו כבר המטוסים באוויר, שלושה ימים מאוחר יותר.

על שם אחד בכל זאת ראוי להתעכב מהרשימה דלעיל, לא משום שהוא מתאים יותר מהאחרים להיות ראש ממשלה, ממש לא, אבל הוא לפחות אומר את האמת: בני גנץ, שבביקור אצל תושבי הנגב המערבי במלונות בים המלח, מספר ימים לאחר הטבח, הודה שלישראל אין שום כוונה למחות את עזה מעל המפה.

נריץ את האירועים כמעט שנה קדימה: את שלא ביצעה ישראל ב-11.10, בן היתר בגלל אותו גנץ, היא נדרשת לעשות עכשיו. האם היא תעשה זאת? ובכן, במילה אחת: לא.

היא לא תעשה זאת לא רק מפני שבעלת בריתה, שהתנגדה לכך בזמן שדם הנרצחים עוד לא נשטף מבתי הדרום, מתנגדת לכך ביתר שאת עתה, כשהיא חודש וחצי לפני בחירות. היא לא תעשה זאת גם על פי הדרך שבה נוהג בנו פיקוד העורף.

יושב תא"ל צביקי טסלר באולפן חדשות 12, בבוקר שבו כמעט 10 מיליון תושבים שואלים את עצמם את השאלה שעד לפני כמה ימים העסיקה רק כמיליון אחד - האם לשלוח את הילדים לגנים ולבתי הספר? ואומר משהו כמו: "כרגע אין שינוי בהנחיות, אבל זה יכול להשתנות מאפס למאה".

הטענה היא לא לטסלר אישית, חלילה, אלא לסאב טקסט של מה שהונחה לומר לנו, והוא: כרגע אנחנו סבורים שהטיל היחיד ששוגר לעבר המרכז נועד לסמן מטרה בלבד, נסראללה עדיין לא שבר את הכלים, על כן לא נשבור אותם גם אנחנו. יחד עם זאת, אנחנו תוקפים בלבנון ואי אפשר לדעת אם לא יפגעו שם אזרחים או מקורבים (במידה שנשארו כאלה) לנסראללה, שידחפו אותו לירות ירי מאסיבי ומדויק יותר לעבר המרכז... כלומר, גם בפיקוד העורף מודים למעשה שאחרי כל המכות שניחתו עליו, נסראללה הוא זה שקובע, הלכה למעשה, את מהלך העניינים.

כולם נושאים עיניים, בחיפוש אחר "עסקים כרגיל" להופעה של נועה קירל בפארק הירקון מחר, אבל בינתיים נערכים ברחבי גוש דן מאות אירועים אחרים שבכל אחד מהם אלפי משתתפים: תערוכות מקצועיות, כנסים, אירועים משפחתיים כחתונות גדולות, אירועי ספורט ועוד.

הדילמה של פיקוד העורף גדולה, שכן ברור מה המחיר המורלי והכלכלי של שיתוק לב המדינה, מצד שני - ידע כל אזרח ישראלי שייצא מביתו "כרגיל" (ולמען הסר ספק, גם אני בכללם) מעבודה ועד בילויים, שממשלת ישראל באמצעות צה"ל ופיקוד העורף, מהמרת על כך שהיא מנחשת נכון את כוונותיו של נסראללה.

ולא נסיים בלי להקדיש פסקה אחת, לא רק כמס-שפתיים, לכמה עשרות ישראלים (החיים שבין 101 החטופים) שנחטפו מבתיהם בבוקר חג ומאז חיים, הם בעזה ומשפחותיהם בבית, סיוט שאינו נגמר.

כשם שאי אפשר אלא לסלוד ממי שתובעים להקריב את חייהם למען הניצחון (איזה ניצחון? זה שמובטח לנו מאז מאי, בעוד אנו מספקים, בהוראת נתניהו, לחמאס מזון שהוא מספסר בו, כדרך שהעברנו לו - שוב, בהנחיית נתניהו - מזוודות של כסף?), כך קשה שלא להסתייג מהניתוחים המלומדים של כל מני אסטרטגים גדולים באולפנים, שמסבירים לנו שהדרך להסכם בצפון עוברת דרך הסכם בדרום, בלה בלה בלה.

זו הסיבה להגיע להסכם בדרום? להסכם בדרום יש תמורה ברורה (חטופים חיים) ומחיר ברור (הפסקת לחימה שהיא למעשה גט כריתות לכוונה "למוטט את שלטן חמאס"). את זה אפשר היה לבצע גם לפני שנה ולהציל יותר חיים תמורת הנכונות לשאת בנזק התודעתי שייגרם כתוצאה מתהלוכות ניצחון של אסירי חמאס ברחובות מה שנותר מעזה, תחת דגלי חמאס.

גם כמי שחושב שישראל הייתה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר מלא וכואב תמורת המוסריות המתחייבת ממצוות פדיון שבויים, קשה מאוד להבין את הטיעון הזה: לא רצינו להיכנע לדרישות הרוצח מהדרום, אז עכשיו להיכנע להן כדי לרצות גם את חברו הרוצח מהצפון?

חזרה לשורה התחתונה: ממש כמו לאחר אותו סוף שבוע של פורענות, שעוד מעט תמלא לו שנה, מתרחב הפער בין מה שאזרחי ישראל דורשים לעשות, עת לקולות ראשי המועצות בצפון מצטרפים עתה גם תושבי המרכז, לבין מה שמדינת ישראל באמצעות צה"ל מוכנה לספק. שימו לב - לא "מסוגלת" אלא "מוכנה".

במילים אחרות - אין לדעת כמה טילים צפויים לנו בימים הקרובים, דבר אחד בטוח: אחרי שבוע של אופוריה, צפויה לנו מנה גדושה של תסכול.