זה היה עוד שבוע שבו הביטוי "לא נורמלי" כיכב בשיחות סלון וווטסאפ ברחבי מדינת ישראל; מי כדי לתאר את הזעזוע מכוונתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להדיח את שר הביטחון, יואב גלנט, ואת ההיערכות של יו"ר הימין הממלכתי, גדעון סער, להחליפו, ומי כדי להתלהב מהמופע האור-קולי המרהיב שלפי מקורות זרים כמובן מיוחס לישראל בשמי לבנון; מי כדי להזדעזע ממעורבתה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, בסבבי הכסאות המוזיקליים בקואליציה, ומי כדי לבקר את המניע האמיתי לצירופו של סער למטבחון - העברת חוק השתמטות מגיוס בזמן מלחמה רב חזיתית ורגע לפני התרחבות המערכה לצפון. ומי כדי להזכיר, בין התדרוכים והפיצוצים, שיש עוד 101 חטופים שנמקים בשבי חמאס בעזה וכמה זה לא נורמלי שהם עוד לא פה.
ובכלל, המהירות המסחררת בה ראש הממשלה נתניהו עבר מפירוטכניקה פוליטית אינטרסנטית ועסקנית, לפירוטכניקה מבצעית ומודיעינית שעלולה להוביל למלחמה אזורית היא לא נורמלית, וסיפקה עוד עדות, למי שהיה חסר, שבבור בקריה כבר אין שום הפרדה בין פוליטיקה וביטחון. התוכנית המקורית של נתניהו הייתה להשלים את המהלך עד אמצע השבוע, ולנסוע בשבוע הבא לעצרת האו"ם בניו יורק אחרי שכבר החליף שר ביטחון, באמצעות ספין שקרי שגלנט הוא שמונע פעולה רחבה בלבנון, ולכן אין ברירה אלא לפטר אותו. תוך פחות מ-48 שעות, בעוד פירוטכניקה מרהיבה, הספין כבר סובב חזרה והמקורבים הסבירו שאי אפשר לעשות את זה בעיצומה של הסלמה בצפון - נורמלי בסך הכל.
בלשכת ראש הממשלה מתעקשים שהפור נפל, שקצו של גלנט מחושב לאחור ומקפידים לתחזק את סער בעדכונים ביטחוניים כדי לשמור אותו קרוב. אבל הביפרים המתפוצצים בדאחייה שיבשו את לוחות הזמנים והכניסו את כל המערכת הפוליטית לתקופת המתנה, לכל הפחות עד שובו של נתניהו מארה"ב, אם לא עד שחסן נסראללה יחליט שהוא סיים לנקום. עד אז, במציאות הלא נורמלית של חיינו, הרבה דברים יכולים לקרות, אבל החרב של נתניהו תישאר מונפת לשניהם - שר הביטחון המיועד לפיטורים ושר הביטחון המיועד להחליפו - מעל הראש.
התמרון של נתניהו
תזכורת מהעבר הקרוב: נתניהו רוצה לפטר את גלנט עוד מימי הדרמה של המהפכה המשפטית במרץ 2023, אבל בכל פעם שהתוכנית עלתה שוב על השולחן - היא נדחתה בשל הנסיבות. פעם זה היה החשש מהתפרצות מחאה המונית, כמו בליל גלנט המיתולוגי, אחר כך הגיע ה-7 באוקטובר שכרך את גורלם הפוליטי של השניים יחדיו לתוך האסון, ובפעם האחרונה, לפני כחודשיים, כשתוכנית סער כבר הייתה בבישול עמוק, סבב מהלומות בזירה הצפונית השאיר את גלנט בכסאו. הפעם, שותפיו החרדיים של נתניהו הם שהזיזו אותו הכי קרוב שהיה לכיוון הפרוץ, תוך איום מפורש שיצביעו נגד התקציב אם גלנט לא יוזז כדי שחוק הפטור מגיוס יעבור. זה הספיק כדי לשכנע אותו לפעול להסרת הווטו המשפחתי על סער, שנוא נפשו, ועל אף חרדת הפוטשים ההיסטורית, להסכים למנות אותו לתפקיד הכי בכיר בממשלתו. לא לבנון ולא ביטחון: הישרדות פוליטית נטו.
על אף השיבוש הניכר בלוחות הזמנים, בסביבת נתניהו דווקא מרוצים מהתקדמות התמרון, וסבורים שהם תפסו שתי ציפורים במכה אחת: גלנט הוחלש, וייאלץ להתיישר מהקו הלעומתי הנצחי, ואילו לסער, שכבר נמרח בזפת ונוצות ציבוריות ותקשורתיות זועמות על הזיגזג הפוליטי, הערכי והאידאולוגי, אפשר יהיה בהמשך להוריד את המחיר, ולהרחיק אותו מהקומה ה-14 בקריה. אבל לא לעולם חוסן: ככל שתקופת ההמתנה תתארך והשעונים הפוליטיים והביטחוניים יישארו לא מסונכרנים, גולדקנופף וחבריו צפויים להגביר את הלחצים על נתניהו לסיים את הניווט שהתחיל.
ההימור של סער, הסנדול של גלנט
בין שר הביטחון הנוכחי ושר הביטחון המיועד מפרידים עשרות שנים של ניסיון ביטחוני ופוליטי, אבל יש להם לפחות דבר אחד משותף: לשניהם כבר אין מה להפסיד. גלנט, שמסתובב עם תווית פג תוקף מנתניהו כבר שנה וחצי ונושא עמו יחדיו את קלון ה-7 באוקטובר, הגיע כנראה לסוף דרכו בליכוד הביביסטי, ואילו סער, שעזב את הליכוד הביביסטי לפני ארבע שנים, סיים את ההרפתקה במחנה הרל"ב, אחרי שהתייאש מהחלום של מפלגת ימין חדשה של בנט וליברמן שתחלץ אותו מאחוז החסימה.
אבל השאלה מה הם עשו עם הפוזיציה: בעוד גלנט ידע למנף ציבורית את המשרד בקומה ה-14 בקריה, לרומם את העוינות והמחלוקות מול ראש הממשלה למעמד שומר סף ביטחוני-ערכי-לאומי, ולסנדל את נתניהו כיקיר המחנה הנגדי, הזגזוג של סער ממצב אותו כפוליטיקאי קטן ואופורטוניסט שמוכן למכור את כל העקרונות שלו בשביל כיסא יוקרתי. ארכיון ההצהרות וההתבטאויות שלו נגד נתניהו, הביביסטים, והקואליציה מן העבר קיבל בן לילה מעמד על-זמני ויזכה למקום של כבוד ברגע שישוב לאולפנים ולראיונות. חוץ מבערוץ 14, כמובן, שם הפטריוטים כבר עמלים על הכנות לקבלת הפנים.
תקופת ההמתנה מציבה את גלנט וסער בשני קצוות מנוגדים: הראשון ישמח שהזמני יהפוך לקבוע, והשני יודע שהזמן משחק נגדו ועלול להשאיר אותו קירח משני הצדדים. כל יום שעובר מרגע ההדלפה על ההסכם של סער ונתניהו ועד שהוא נחתם בפועל - פותח דלת למי שרוצה להציב בפניו קשיים ומכשולים, משרה נתניהו ועד ליכודניקים בכירים וקנאים שדורשים לשנמך את ההצעה. סער, יותר מכולם, יודע היטב שהוא שם את הכסף על שחקן לא חזק, בלשון המעטה, בקיום הבטחות והסכמים, אבל הוא כבר מושקע כל כך בהימור שאין לו כל כך איך לחתוך הפסדים. לכן, בין השאר, התגובה הראשונה שלו אמש לדרמה הפוליטית שהתחוללה סביבו כל השבוע היתה מתקפה חריפה נגד ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, שהתפתחה לקרב ציוצים ילדותי, רשע ומביך סביב השאלה למי יש יותר, ניסיון בביטחון. לפיד הוא יקיר השופרות הביביסטיים באולפנים וברשתות, והעימות איתו משדר לבייס הליכודי שסער חזר הביתה - ונערך לקבל את התיק שהובטח לו.
הפשלה של לפיד
ובסוף כל תמרון מוצלח של נתניהו יש גם אופוזיציה, או יותר נכון אין. יאיר לפיד מתקומם בכל פעם ששואלים "איפה האופוזיציה?", ובכן, השבוע למשל, בזמן שנתניהו פירק אותה לחתיכות ולקח ממנה 4 מנדטים שיבטיחו את יציבותו עד 2026, התשובה קלה: ראש האופוזיציה היה בחו"ל. לפיד נתן ממדרגות הסטייט דיפרטמנט בוושינגטון התייחסות קצרה לאירועים עם סער ואמר שהוא "לא מאמין" שהוא יעשה את זה. רק שהשאלה החשובה אינה מה הוא מאמין, אלא מה הוא עשה, כדי למנוע מהאופוזיציה שלו להתפורר.
וזה באמת לא משנה אם הוא בארץ או בחו"ל. הדיווח הראשון על חידוש המגעים בין נתניהו וסער התפרסם בוואלה כבר בשבוע שעבר, לפני שהוא המריא לביקור המדיני החשוב; הוא לא הרים טלפון לסער, לא ביקש להיפגש, גם לא הודעה בווטסאפ. גם אחרי שהכותרות דיווחו שההסכם בשלבים סופיים, לפיד העלה שרשרת ציוצי עבר מלעיגה של סער, במקום לנסות להחליף איתו קודם בעל פה מילה. ובמקום להתכתש עם סער בקרבות בוץ בטויטר, הוא יכול היה לנצל את תקופת ההמתנה כדי לנסות לבלום את התמרון של נתניהו ולעצור את העריקה משורותיו. יש הרבה תירוצים מבניים ופוליטיים שלפיד משתמש בהם כדי להצדיק את חולשת האופוזיציה שבראשה הוא עומד, אבל הפשלה של סער עליו: זו היתה כנראה השנה הכי גרועה שהיתה אי פעם לאיזושהי ממשלה בישראל, ולא רק שהיא לא מתפרקת - היא מתחזקת, וכך נתניהו ממשיך לתמרן את שרידותו בשלטון.