תקיפה בביירות: מה השיג ג'יימס בונד במלחמה נגד חיזבאללה?

זו סצנה שלו הייתה מופיעה בסרט פעולה, היינו אומרים שהתסריטאי הגזים: אלפי מחבלים, פעילים ועובדים בדרגים שונים של ארגון המוות חיזבאללה מתפוצצים כמו פופקורן בתחתיתו של סיר, בהליך שכינו פעם בצה"ל: "במקביל ובדירוג קל".

עשרות (נכון לדעה זו) מתו, מאות (לפחות) נפצעו קשה - והיתר סובלים מפציעות בדרגות חומרה שונות, כשגם הקלים שבהם הושבתו לפחות לכמה ימים. הישג מבצעי מטורף, באמת - אין מה לדבר.

הבעיה היא שממש כשם שאי אפשר להפסיק להתפעל מאיכות הביצוע, כך גם מתגנב ללב ספק שהולך וגדל: מה מקומו של הביצוע המופלא הזה, שישראל הרשמית עדיין לא לקחה עליו אחריות, בתוך התמונה הגדולה?

וכאן, ככל שחולפות השעות והפעולה לא נעקבת בצעדים נוספים ומשלימים, מתגבר החשש שמא היא לא הייתה יותר משריקה באפילה, ממשלה שמפחדת ממה שהיא מוכרחה לעשות (וככל הנראה הייתה מוכרחה לעשות כבר מזמן, למשל ב-11 באוקטובר של השנה שעברה) ומסתפקת בפעולות נקודתיות, שככל שהן מרשימות, רק מציפות את הספק באשר ליכולתה לעבור למתקפה ולהשיג הכרעה.

זוכרים שרק לפני כמה שבועות התעורר עם ישראל לבוקר מפעים: אלפי משגרים ועשרות אלפי אמצעי לחימה - טילים, רחפנים, כטב"מים ועוד, הושמדו בפעולה "כירורגית" של חיל-האוויר.

במקלטים וחדרי הביטחון בצפון עלצו: הנה סוף סוף, גם אם באיחור, צה"ל שלנו מגיע כדי לנצח ולהדוף את האיום שהפך את החיים לגיהינום.

השמחה התחלפה חיש מהר בזעם: מה קרה בשעות שלאחר מכן, שלא לומר בימים הבאים? הרבה כלום ושום דבר. התהפכו היוצרות: לארגון הטרור יש אסטרטגיה, אבל הצבא החזק ביותר במזרח התיכון עוקץ כיתושה בליל קיץ - וחודל.

נחזור ללבנון ולסוריה ונקדיש עוד כמה שניות של התפעלות למחזה המטורף שנגלה לעיני פעילי חיזבאללה אתמול. וואו, הלסת נשמטת מרוב הערכה למודיעין, לתעוזה ולדיוק - כמו ב"מבצע ארנון", כמו בלילה, בשבוע שעבר, שבו (על פי פרסומים זרים) פעלה יחידה מיוחדת בתוך סוריה.

אבל מה הרוויחה ישראל? על פניו, לפחות כרגע, כמעט כלום. מכה מורלית לחיזבאללה, זה בהחלט, אבל לצידה גם איבוד של גורם ההפתעה. על פי רוב ההערכות, מלחמה כוללת בין ישראל ללבנון היא בלתי נמנעת. ובכן, שוו בנפשכם מה מתקפה כזאת (בהנחה שניתן היה להוציא אותה אל הפועל בכל רגע נתון) יכולה לעשות לאויב בשיאה של מלחמה, כשהוא אחוז תזזית ונמצא בדרך למשגרי הטילים!

הזיכרונות נודדים עד למתקפה שבמסגרתה פוצצו מנהרות חמאס כשהן ריקות מבכירי הארגון. התחושה אז הייתה שבמשחק המלחמה שמתנהל פה כבר מאה שנה, בזבזה ישראל את אחד האסים שבשרוולה לחינם. הרושם הזה הפך למחריד ממש כשראינו מה נורא היה המחיר של הימלטות ראשי חמאס מהפגיעה האפשרית ההיא.

מאז חלפו כמה שנים וכנראה שלא למדנו כלום. החשש הגדול הפעם הוא שלא מדובר בפעולה לקראת עימות גדול, צעד ראשון בדרך למתקפה רבתי, אלא במשהו שנועד להחליף אותה, קצת כמו השמדת המשגרים והטילים מלפני כמה שבועות.

נחדד: הלחץ הציבורי, שבמקרה של חזית הצפון פועל לא רק מכיוון מתנגדי הממשלה, אלא גם מימין, הבהיר שמוכרחים לעשות "משהו", אבל מאחר שלמלחמה כוללת אף אחד לא מוכן לצאת, שלפו את אחד הכלים מהארגז. למה? כדי להראות לא רק לאויב שאנחנו יכולים, אלא בעיקר למי שדורש תגובה נחרצת יותר בקרבנו.

וזה עצוב, כי מאחר שהפעולה לא תישאר ללא תגובה ומאחר שהיכולת הבליסטית של חיזבאללה לא נפגעה בעקבות הג'יימס בונד הזה (בפעם השלישית: לא נפסיק להתפעל!), הרי שמישהו בישראל ישלם מחיר. מי ישלם? ובכן, חיזבאללה למד כבר שירי, או אפילו כוונה לבצע כזה, לאזור המרכז, הוא עילה למלחמה - בעוד שאת הצפון אפשר להמשיך ולכתוש עד דק. אז הוא ירחיב קצת את מעגל הירי מתוך ידיעה ברורה שישראל לא תעשה כמעט מאום. מה יקרה? שוב יורע עוד יותר מצבם של תושבי הצפון.

הנה כי כן מדינה שלמה מתרסקת אל תוך הפער הנוראי שנפער בין היכולת המבצעית מעוררת ההשתאות של הגורמים המוציאים לפועל, לבין האימפוטנציה של מקבלי ההחלטות.

החיילים שלנו, במדים או בארגונים החשאיים, הם גיבורים. המדינאים? ובכן אלה מבטיחים, בהיעדר אסטרטגיה, שגם הביצוע המלוטש ביותר וגם ההישג הגדול ביותר, סופו שיישחק.

כך אירע בעזה שבה, על פי דיווחים מתכונן צה"ל לפעולה קרקעית נרחבת בצפון הרצועה, שכבר נכבש וטוהר לפני חודשים ארוכים - עד שפתאום מתהדר חמאס (שהיה אמור להיות מוכרע כבר מזמן, על פי ראש הממשלה) באלפי מתגייסים חדשים...

כך גם בצפון, המקום שבו באות לידי ביטוי בעת ובעונה אחת, גם היכולות המרשימות ביותר של ישראל וגם ההחלטות הכי גרועות שלה, המקום שבו יצירתיות מבצעית מרשימה עוד תהפוך גם היא לאפס, בידיהם של פוליטיקאים נכלוליים, שחשוב להם יותר להעביר את חוק ההשתמטות מאשר להביא שקט לגליל.