סולחה ואיחוד מחודש בין גדעון סער לבנימין נתניהו משולה לאיחוד בין הלייקרס לסלטיקס של שנות השמונים, חתונה בין שיקמה ברסלר לינון מגל, חיבוק מרגש בין סטטיק לבן-אל, בריחה משותפת של שמעון מזרחי ושמעון אמסלם, או "כאן גרים בכיף" קינג קונג וגודזילה.
אין בישראל ואולי גם בעולם מי שספג יותר אשפה ורעל מזוקק מהמכונה הביביסטית, מאשר גדעון סער. אין בישראל, ואולי בעולם כולו (כולל הח"מ) מי שמכיר, לפרטי הפרטים האינטימיים ביותר, את הסכנה הגלומה בבנימין נתניהו לביטחון המדינה ואת הסכנה המגולמת במשפחת נתניהו המורחבת לעתידה של ישראל, יותר מסער.
האם משמעותן של העובדות הללו היא שסער לעולם לא יחזור לבין הזרועות שכמעט שברו את מפרקתו בפעם הקודמת? לא. וזה מה שנורא, ולפעמים גם מופלא בפוליטיקה (אם כי, הפעם זה ממש לא מופלא).
מה חדש היום שלא היה בסיבובי הפרסום הקודמים על האפשרות שסער יצטרף לממשלה? נכון לרגע זה, הפרסום על המגעים המואצים והטיוטות הקפיא את המהלך כולו. עכשיו זה תלוי ומתנדנד בין האופציות. יש מצב שהצדדים יתעשתו ויתנו "פוש" אחרון ויש מצב שזה יוקפא מחדש, עד הודעה חדשה. העובדה שהפעם זה קרוב מתמיד וכולל גם טיוטות וניסוחים. האם זה סופי? לא ולא. האם זה בטוח? ממש לא. אבל יש רצון של שני הצדדים. המטרה של סער היא לשקם את מעמדו הפוליטי.
אם למות, אז עדיף כשר ביטחון או שר קבינט מרכזי בעוד שנתיים, מאשר כחבר כנסת בשולי החיים עכשיו. אם למות (פוליטית) אז עדיף כמי שישפיע על האירועים, על המלחמה ועל המצב ברוח האידיאולוגיה הימנית המוצקה שלו, ולא מי שייגרר ללב ים בלי שליטה, עד שיגווע באלמוניות.
מה שמשפיע על נתניהו, זה הצורך לארגן במהירות חבל הצלה לקואליציה, שמגלה סימנים סופניים לקראת משבר התקציב והגיוס, שמסתחררים זה בזה באופן מבשר רע. נתניהו יוכיח במהלך כזה, בפעם נוספת, שהוא רב מג פוליטי. אם האיש הזה לא רק שלא מאבד את הקואליציה בעקבות האסון הנורא ביותר שעבר עלינו, אלא מגדיל אותה, אולי זה באמת הזמן לקפל כאן את העסק. וזה אומר הכול גם עלינו.
אבל יש גם ווקטורים נגדיים - נתניהו יודע מה סער באמת חושב עליו. נתניהו יודע שיכולותיו של סער בתחום הפוליטי לא נופלות בהרבה מאלה שלו. נתניהו יודע שסער מסוגל לגרום לו להתגעגע לגלנט במהירות שיא.
סער, אותו כנ"ל, רק הרבה יותר גרוע. הוא מכיר מקרוב את הבוגדנות, ההפכפכות, הטירוף, חוסר העכבות וגם חוסר השליטה של האיש שאמור לחתום מולו על הסכם. סער יודע מי הם הקובעים האמיתיים במשפחה המטורללת הזו. סער יודע מי הפיץ עליו את מיליוני השקרים, ספינים, תיאוריות קונספירציה ועלילות דם. לא רק בציוצים ופוסטים ברשת. גם בעדויות במשטרה. הוא יודע את זה ידע אישי עמוק. אם שני אלה באמת יחזרו אחד לזרועות השני, השיא העולמי בציניות פוליטית יישבר לרסיסים, כנראה לצמיתות.
על פניו, התוכנית הייתה להחליף את סער בגלנט. נתניהו יודיע שהוא צריך שר ביטחון התקפי ויטען שגלנט בולם את יוזמותיו ורצונותיו להכריע או להגיע ל"ניצחון מוחלט". מדובר, כמובן, בשטות מופרכת, אבל היא לא תהיה השטות המופרכת הראשונה שמפיץ נתניהו. מספיק שגלנט יספר על ליל ה-11 באוקטובר, עת הוא הביא לנתניהו תכנית מבצעית מוכנה (המטוסים כבר באוויר) למכה עוצמתית על חיזבאללה, בהיקף שלא נראה כמוהו. נתניהו ברח.
על פי אותה תכנית, זאב אלקין יצורף לממשלה ויקבל את שיקום הדרום והצפון, שרן השכל תהיה סגנית שר (הגנת הסביבה), מישל בוסקילה יו"ר ועדה. כל החבורה הזו תחזור לליכוד בתופים ומחולות, שיהפכו כעבור כמה שבועות לסכינים ומהומות. אלא שהתכנית התקלקלה אל מול איתני הטבע, כלומר שרה נתניהו, שממשיכה להתנגד בכל כוחה (הקובע) לחזרתו של סער לתיק הבטחון.
במגעים מעורבים יריב לוין, עו"ד מיכאל ראבילו (מטעם נתניהו) וגם אריה דרעי. יו"ר ש"ס חלם על מהלך גדול יותר, שיכלול את חזרתם של גנץ ואיזנקוט ואיתחול מחדש של האירוע, עם אותו קבינט מלחמה שדרעי עצמו לחץ להקמה ב-11 באוקטובר. החלום הזה לא יתגשם. האם ה"אורנים הקטן" של סער ואלקין כן יקרה? גם זה לא בטוח. לוין, דרעי וראבילו לוחצים על הגברת נתניהו להיעתר ולהסכים שסער יהיה שר הבטחון. כרגע, זה לא מסתייע.
התוכנית החלופית: סער יהיה שר החוץ, ישראל כץ יהיה שר הבטחון. יריב לוין פחות אוהב את האופציה הזו. האיש שחתום על החרבת המדינה לא רוצה שכץ יתחזק לקראת פריימריס בליכוד, על חשבונו. אבל לא לוין יקבע כאן. כץ התקרב מאוד לנתניהו באחרונה והתוכנית החלופית הזו היא אחת הסיבות שגרמה לכך שכץ הוא מוזמן קבוע לפורום הביטחוני החדש של נתניהו (יחד עם לוין, דרמר וגלנט).
ניסיון יש לו, נאמנות למנהיג, כנ"ל. נותר רק להשתומם אל מול הידידות החדשה שנרקמת בינו לבין סער. ותיקי המערכת הפוליטית זוכרים את היריבות האיומה, המכוערת והאינסופית בין שני אלה. אבל כזכור, פוליטיקה היא מקצוע נטול רגשות. למרבה הצער, הוא גם נטול מוסר ועכבות כלשהם.
הפרסום המחודש על המגעים היום (בסדרת ציוצים בפיד שלי) העיר את המערכת כולה מרבצה. אביגדור ליברמן נכנס לאירוע. ליברמן הוא אחד מאבני הראשה של ההתרחשויות הללו, מתחילתן. העובדה שסירב להפצרותיו של סער להקים את רשימת הימין המשותפת יחד עם בנט ועם סער עצמו, היא זו ששיגרה את סער לעבר האופציה השנייה.
בנוסף לליברמן, גם בנט התעורר. וגם לפיד. אבל לא רק הם. גם תל אביב התעוררה. סער מתגורר כל חייו בתל אביב. זו העיר שלו. זו סביבה המחיה שלו. הוא איש ימין אידיאולוגי מובהק. בניגוד לנתניהו, מעולם לא פנה עורף לאידיאולוגיה הזו. אבל הוא מקפיד לעשות את זה ממעמקי העיר העברית הראשונה ואחת הערים המופלאות בעולם. סער יודע שאם אכן יהיה חתום על גלגל ההצלה לנתניהו, תל אביב תקיא אותו מתוכה. חייו במעוז הליברליות האנטי-ביביסטי יהפכו לגיהינום. הוא מודע לזה היטב.
האם האירוע אכן ייצא לפועל? כרגע, אין לדעת. הפרסום היום צירף למשוואה כוחות רבים נוספים ומערכות לחצים שטרם היו בה. הוא גם חילץ ממעמקים את היצרים האפלים, השנאות, הקנאות והנקמות המתרוצצות בין משפחות נתניהו וסער. יכול להיות שמחר בבוקר נקום ונגלה שכל זה נשטף אל הים, ולא נודע כי בא אל קרבו, במסגרת המשך חיינו המטורפים במקום הזה. ויכול להיות שנגלה מצב הפוך: שהסיוט הגדול ביותר של חלק גדול מהציבור, קם והתגשם באמת.