"למה הציונות הדתית לא מפגינה למען החטופים"? שמח ששאלתם

"איפה הציונות הדתית? למה לא רואים אתכם בהפגנות למען שחרור החטופים? מה האדישות הזו? מה חוסר הרגישות הזה?".

לפני שנתייחס לשאלות הללו, שמזמזמות באוויר כבר תקופה - פעם מפיו של פוליטיקאי, פעם מפיו של שדרן רדיו, פעם במאמר כזה או אחר בעיתון -נעים לדעת שחזרנו למציאות שבה מותר לספור כיפות. שהרי בתחילת המלחמה, כשאי אפשר היה לפספס את המספרים חסרי הפרופורציות של הנופלים שצמחו בבית הגידול של הציונות הדתית, כשמכינת עלי, וישיבת ההסדר בירוחם, והישיבה התיכונית באפרת, ואינספור יישובים דתיים ומוסדות חינוך סרוגים שילמו מחירים כבדים כל כך, נזפו בנו שהעזנו להזכיר את זה. וזה לא שאמרנו משהו רע על מישהו אחר.

בסך הכול הסתכלנו על עצמנו ועל החינוך שאנחנו מעניקים לילדים שלנו, ומתוך הנחה שהיחס של חובשי הכיפה בתוך קבוצת הנופלים משקף במשהו את היחס של חובשי הכיפה בתוך קבוצת הלוחמים, חשבנו שיש משמעות לכך שאנחנו שם. במקום שבו נותנים. במקום שבו מתנדבים. במקום שבו מוכנים למסור את הנפש כדי להגן על המולדת ועל אזרחי ישראל. "כולנו עם אחד", העירו לנו, "תפסיקו עם הספירה הזו. היא מחלישה. היא מפלגת. היא מפרידה".

ובכן, עכשיו, אם אני מבין נכון, נוכח הטענות שלא רואים מספיק כיפות סרוגות בהפגנות למען החטופים, אפשר להכריז שהעונה שבה שוב לגיטימי לספור כיפות - נפתחה באופן רשמי. ואם להגיד את זה בצורה נהירה יותר, שוב מתברר שמותר לספור אותנו כמגזר רק כשיש על המגזר הזה ביקורת. אלימות המתנחלים זה אנחנו, וכספים קואליציוניים זה אנחנו, ורבנים קיצוניים זה אנחנו, אבל כשהישיבות התיכוניות שלנו מככבות בראש מוסדות החינוך שתלמידיהן מתגייסים לקרבי או כשהמכינות הקדם צבאיות שלנו מצמיחות דור של לוחמים שרצים ראשונים קדימה, שם אסור להגיד לנו מילה טובה, כי כולנו עם אחד ואסור לפלג. אנחנו "מגזר" רק לרע.

אז תוך עבירה במזיד על חוקי הפורמט הזה, אני מבקש להשיב לכל מי שמנסה להסביר לנו שאנחנו צריכים להתנצל על משהו, ולכל מי ששואל "איפה אתם", שאנחנו נמצאים מאז ה-7 באוקטובר בכל מקום. אנחנו בציר פילדלפי ובמנהרות בחאן יונס, אנחנו בטיפול נמרץ בסורוקה ובשיקום בשיבא, ובתחילת השבוע ראיתי אותנו, בעיניי שלי, בשורה ארוכה של קברים טריים בבית העלמין של קרני שומרון.

שרה העצני כהן חידדה את זה היטב בטור שלה ב"ישראל היום". "זה לא משנה אם סרקת בית בית, פיר פיר, ברפיח ובחאן יונס במשך 200 ימי מילואים. זה לא משנה אם את אשת מילואימניק עם עיניים טרוטות מדאגה, או אמא לילד לוחם שלא היה בבית כבר חודש. בסוף, את מפקירת החטופים. אפשר להתחיל בחשבונות ולשאול מי לדעתכם עשה יותר למען שחרור חטופים - אותה אישה שבן זוגה מסכן את חייו ומחפש חטופים ברפיח בעוד היא מנסה להחזיק את המשפחה, או מי שמדליק מדורות על איילון. מי שהתעקש להתגייס מחדש בגיל 45 לשריון והוא מתנגד לעסקה, או מי שקיבל פטור בגיל 30, ממשיך בשגרת חייו ותומך בעסקה. אבל חבל. החשבונות האלה אוכלים אותנו מבפנים ומפוררים אותנו. ובאמת, אבל באמת, יש אויב שם בחוץ". השיח הזה הזכיר להעצני כהן את ימי אוסלו, שגם בהם אהבה

התקשורת לחלק בין רעים לטובים, כשהיא תוחבת אותנו עמוק בפינה של האחרונים, אויבי השלום. גם אז ניסינו להזהיר ולהתריע. גם אז עשו דה לגיטימציה לנו ולטענותינו. גם אז לעובדות ולמציאות לא היה מקום בשיח.

וכאז כך היום. יש קו עיתונאי אחד שנקבע כקו הנכון, במסגרת הקו הזה יש להיכנע לכל דרישותיו של ארגון הטרור, ומי שמסרב להתיישר לפיו מעיד על עצמו שהוא איש רע, ערל לב, האדיש לכאב הזולת ולמתרחש סביבו. יש את המוסריים שהולכים להפגנות, ויש את הבלתי מוסריים שנשארים בבית. טובים מול רעים, בני אור מול בני חושך, אלה שאכפת להם ואלה שלא אכפת להם. די בכך שאתה רואה אחרת את האופן שבו צריך להגיע לעסקה עם חמאס כדי שתצויר כמי שגורל החטופים לא מעניין אותו, ולמרבה האבסורד זה יכול לקרות גם אם בנך שלך חטוף בעצמו.

ואי אפשר שלא להתפוצץ מהחוצפה הזו ומההתנשאות הזו. הציונות הדתית ששולחת את בניה בהמוניהם אל שדה הקרב עושה את זה קודם כל כי אכפת לה. לא מעצמה אכפת לה. מהכלל אכפת לה. עד כדי כך אכפת לה שאני לא מכיר במגזר שלי ולו משפחה אחת שאין לה נציגים בחזית. וכן, וגם את זה מותר להגיד, זהו לגמרי איננו המצב בכל אזורי החיוג של החברה הישראלית, גם לא באזורי החיוג של רבים מאלה שמעירים לנו הערות. ואם מישהו מתכוון לספור שוב את הכיפות הסרוגות באירועים שמקדמים לשיטתו את השבת החטופים, שיזכור שאולי אנחנו פחות מיוצגים בעולם של ההפגנות ובמות המחאה, אבל בעולם האמיתי שבו מחפשים את החטופים - בשטח, בידיים, תחת אש, תוך סיכון חיים - הכיפה שלנו נמצאת בעוז ובגאון. ומי שלא רואה אותה, לא עלינו הוא מעיד אלא על עצמו.

אין בציונות הדתית אירוע - ברית מילה, בר מצווה, חתונה או לוויה - שלא מתלווה אליו תפילה לשלום החטופים. אנחנו מתפללים עליהם בשחרית, במנחה ובערבית. במהלך תפילת השבת מחלקים אצלנו דפים עם שמותיהם כדי שנוכל לבקש עליהם רחמים, שם שם, אחד אחד. יהודים, בדואים ותאילנדים. מאז תחילת המלחמה, מדי ערב, בשעה 22:00, מתקבצת קבוצה בבית הכנסת שלנו וקוראת תהילים עליהם ועל פצועי צה"ל. אני יודע שיש מי שמזלזלים בכוחה של תפילה, אבל בקהילה שלנו, זה מה שעושים בשעת צרה שכזו. יד אחת בחרב, על הטנק או על הנגמ"ש, ויד שניה מונפת בתחינה אל אבינו שבשמים.

מישהו יכול להגיד שהבן שלי והכלה שלי והחתנים שלי, שטחנו מאז ה-7 באוקטובר מאות ימי מילואים, חושבים רק על עצמם? שהם אדישים לסבל של מישהו? יש פה מישהו שיכול לעמוד מולם, להחציף פנים, ולטעון את זה? אני מסופק אם מתחילת המלחמה היו רגעים שבהם לא היו לנו במשפחה נציגים ברצועת עזה. מצפונה ועד דרומה, מג'בליה ועד רפיח. אחד מהם, לדאבון הלב, גם שילם על כך בחייו. אז להגיד עלנו שאנחנו לא אכפתיים? הרי אין עוד מגזר בישראל ששילם מחירים גבוהים כל כך במלחמה הזו, ביחס לגודלו. אין עוד מגזר בישראל שאחוזים גבוהים כל כך ממנו - רבים מהם פטורים בכלל משירות, בשל גילם או בשל מספר הילדים שלהם- עזבו בית ועבודה כדי לעלות על מדים בלי לדעת עד מתי.

תראו איזה יחס מקבלת בתקשורת קבוצת משפחות החטופים שדורשת לקבל את תנאי חמאס במלואם, ואיזה יחס מקבלים מולה אנשי "פורום תקווה" או אנשי "פורום הגבורה", שדורשים להמשיך להילחם עד להכרעת חמאס. אין לי מילת ביקורת על הראשונים ואני לא יודע כיצד הייתי נוהג במקומם. אבל איך זה שהתביעות שלהם תמיד מוצגות בתקשורת כהגיוניות, בעוד ההורים השכולים שדורשים להכניע את האויב מצוירים כמו חבורה של נודניקים שבאו להפריע?

בסדרה המרתקת "שבויים", ששודרה לאחרונה ב"כאן 11", נראה קטע מדהים שצולם בשחור לבן, זמן קצר אחרי שמטוס "סבנה" נחטף והונחת בישראל כשעל סיפונו 99 נוסעים ו-10 אנשי צוות. "סליחה", פונה כתב הטלוויזיה אל אישה אחת מודאגת, "נאמר לי שבעלך נמצא על המטוס. כישראלית, את חושבת שעל הממשלה לשחרר שבויים שנמצאים בארץ?". "אני מקווה שלא", היא משיבה. והכתב המופתע מבקש להיות בטוח שהוא הבין היטב. "כלומר, את מוכנה לסכן את המטוס, ולו כדי שמחבלים לא ישוחררו?". "תשמע", היא עונה לו בפשטות, "לא מגיע לערבים". צפיתי שלוש פעמים בקטע וחשבתי לעצמי שאם הגברת הזו הייתה חיה בינינו היום, ואם "סבנה" לא היה נחטף ב-1972 אלא ב-2024, העיתונות הישראלית הייתה עושה ממנה מטורפת, וברשתות החברתיות היו מטנפים עליה ומציגים אותה כמו שמציגים היום את צביקה מור ואת חברי "פורום תקווה". בעולם ההפוך שאנחנו חיים בו, מי שדורש עסקה עם השטן תמורת כל מחיר נחשב הומני, ומי שמבקש לחשוב על ההשלכות של העסקה הזו על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל, מוצג כמשוגע.

תחשבו רגע על האופן המטורף שבו מואשם ראש ממשלת ישראל בהפקרה מודעת ומכוונת של החטופים, רק משום שהוא מתעקש שלא להיכנע לכל דרישות הטרוריסטים. עכשיו תיזכרו בהחלטה של יצחק רבין המנוח לשלוח את לוחמי סיירת מטכ"ל לנסות לשחרר את נחשון וקסמן, במקום לתת לחוטפים שלו את מה שהם רוצים ולגמור את העניין בקלות. האם מישהו העלה אז בדעתו להסתובב ברחוב עם שלטים שמאשימים ש"רבין הפקיר את וקסמן"?

עכשיו, כדי לא להתחמק, נלך לשאלה עצמה. למה באמת לא רואים אותנו במספרים גדולים בהפגנות למען החטופים? ובכן, יש לשאלה הזו כמה תשובות, ואפתח אותן בסיפור אישי. מתחילת המלחמה אני משתדל מאד להיפגש ולבקר דווקא במחוזות שאני פחות נתקל בהם בשגרת החיים הרגילה. לנחם אבלים בבארי. להשתתף בהלוויה בניר עוז. לשבת לשיחה במרפסת עם אב שכול מחורה שבנגב. פעמים רבות הייתי בכיכר החטופים, ותמיד בחרתי לעשות את זה כשאין שם פוליטיקה. פעם באירוע חנוכה, פעם אחרת בתפילה גדולה, פעמים נוספות בסתם ימים של חול. בשבוע שעבר, בהמלצת חבר, הגעתי להפגנה השבועית של חברי קיבוץ ניר עוז בקרית גת. למעלה מאלף איש היו שם, וזמן קצר אחרי שהגעתי החלטתי שלא אבוא שוב.

הנה מקבץ קטן של דברים שנשמעו על הבמה, חלקם תוך מחיאות כפיים מהקהל: "ביבי, תשתוק, אתה דמות פסיכופטית", "ממשלת ישראל מונעת עסקה כדי שהיא לא תצטרך לשמוע את העדות החיה של מי שחזרו משם, על ההפקרה", "האויב האמיתי שלנו הוא מבית, ולא מעזה", "נתניהו דיקטטור", "נתניהו בנה ארגון פשע שבו לכל אחד מהשרים יש תיק", ועוד כהנה וכהנה. חשוב לי להזכיר שבסוף ההפגנה הודיעה המנחה שבהמשך הערב ייערכו במקום מעגלי שיח, ואני מקווה בכל לבי שאלו נשמעו אחרת, אבל למי שמארגן אירועים שכאלה צריך להיות ברור שלי ולשכמותי אין מה לעשות כשטקסטים כאלה נישאים באוויר. אם זה היה מקרה חריג, מילא. אבל אני קורא את הדיווחים התקשורתיים ואת ההודעות של ארגוני המחאה השונים, וזו הרוח כמעט בכל מקום. אין לי עניין לשמוע, במסווה של מאבק לשחרור החטופים, את ראש לשכת עורכי הדין מדבר על הצורך להילחם ב"מהפיכה המשטרית" או את הניצב במשטרה שיש לו מה להגיד נגד "משטרת בן גביר", וזה עוד לפני שהגענו למפגיני "די לכיבוש" ו"בחירות עכשיו" ו"ביבי בוגד".

כי כשאני שומע את כל אלה, אני מבין שמישהו רוכב כל כאבן של משפחות החטופים לצרכיו הפוליטיים. החטופים, במקרה הזה, הם הקולב שמאפשר לאופוזיציה הישנה לחדש את עצמה. היטיב להזכיר עמיתי חגי סגל בשבוע שעבר ב"מקור ראשון" שמדובר, בגדול, באותה חבורה הנודדת איתנו ממחאה למחאה. נעמה לזימי, ו"אחים לנשק", ואהוד ברק, ויאיר גולן, וארנון בר דוד, ובן כספית ובוגי יעלון. פעם הם נגד נתניהו בגלל עניין אחד, ופעם בגלל עניין אחר. פעם אנחנו פוגשים אותם ברחוב במחאה נגד הרפורמה, למחרת הם באותו רחוב במחאת החטופים. ושיהיה ברור. מצידי שיקהילו קהילות וידברו נגד נתניהו ונגד הרפורמה ונגד המשיחיים ונגד מי שבא להם. זכותם. אבל שלא ישאלו אחר כך למה אני לא שם.

ואחרי שאמרנו את זה, יש סיבה משמעותית עוד יותר שמרחיקה את המחנה שלי, בהכללה, מההפגנות האלה. משום מה, לא ראיתי אף הפגנה למען החטופים שדורשת להכות בחמאס, לספח מאדמותיו לענף גידולי השדה של קיבוץ בארי או לגבות ממנו מחירים במו"מ על כל ישראלי שירצח. מכל במות המחאה עולה רק שירת הכניעה. ומכיוון שכך, אנחנו, מי שמדירים את רגליהם מהעצרות האלה, חושבים שהן מזיקות. שהן משרתות את האויב. שהן פוגעות בחטופים. שהן רק מרחיקות את השחרור שלהם. רבים מאיתנו חוששים שעסקה שמחירה סיום המלחמה ונסיגת צה"ל לקווי ה-6 באוקטובר, כפי שדורש חמאס, תהיה אסון אסטרטגי, ושהצועקים ברחובות "עכשיו, עכשיו", מקדמים שלא במתכוון את האסון הזה. רבים מאיתנו משוכנעים שמראה הטנקים שלנו מתקפלים מהרצועה בטרם הושלמה המשימה, כשחמאס על רגליו, וכשהמוני מחבלים רוצחים הולכים הביתה ומסמנים "וי" בחיוך רחב- יסדר לנו את אחת מתמונות התבוסה הגדולות בהיסטוריה. שאת הלקח הזה ילמדו כל עמי האזור. שהיום שבו נשדר לנסראללה או לאיראנים שחטיפה של אזרח ישראלי יכולה לסדר להם עסקה שבה יוכלו לדרוש כל מה שעולה בראשם, יהיה יום קטסטרופלי לעתיד המדינה היהודית.

אגב, יש אירועים בכיכר החטופים שבהם יש דתיים רבים, אבל אלה אירועים שמשום מה פחות מסוקרים. למה? משום שגם התקשורת אוהבת את המחאה בעיקר כשהיא מסייעת לפגוע בממשלה. ואם אין פגיעה כזו, והכל מתחיל ונגמר בתפילה ובשירה ובחיבור זה לזה, אין גם סיקור.

"אם אתם מתנגדים לעיסקה המוצעת", שואלים אותנו שוב ושוב, "זאת אומרת שאתם מוכנים שהחטופים ימותו. אז למה שלא תגידו את זה במפורש?".

השאלה הזו, הנשמעת הרבה במחוזותינו, מבטאת גישה ילדותית במיוחד. לא לכל שאלה בחיים יש תשובה בינארית, של 0 או 1, של כן או לא. האם מי שתמך ביציאה למלחמה נגד חמאס, תמך במותם של מאות חיילי צה"ל? ממש לא. מי שתמך ביציאה למלחמה נגד חמאס התפלל שכל החיילים ישובו בשלום לביתם, אבל לקח בחשבון שיכול להיות אחרת. קוראים לזה מורכבות. נניח, לדוגמא, שסינוואר היה מתנה את שחרורו של חטוף אחד בנסיגה ישראלית משדרות. האם במציאות כזו אפשר היה להאשים את מי שהיה משיב לו שהמחיר לא מקובל עלינו, שהוא תומך בהוצאתו להורג של החטוף שלנו?

מדינת ישראל חייבת לשרטט לעצמה קווים אדומים שאותם היא לא חוצה, ובמקביל לעשות את מירב המאמצים לשחרר את כל מי שהיא יכולה במסגרת הזו. בלחץ צבאי, בתחבולות, במבצעים של הימ"מ או בניהול מו"מ עם מחירים שהיא יכולה לחיות איתם. ואחרי כל זה, יש סיכוי כואב ועצוב שזה לא יצליח עם כולם. זו מחשבה כואבת ומטלטלת, אבל מכיוון שלא כל הקלפים נמצאים אצלנו, ומכיוון שמולנו אויב אכזר שגם לו יש את הרצונות שלו ובין השאר הוא מצהיר על שאיפתו להשמיד אותנו, אין להנהגת המדינה ברירה אלא להתנהל באופן מחושב. וכשהיא מתנהלת כך היא בשום פנים ואופן איננה "ממשלה מפקירה". יש אנשים שקצבת הזקנה שהמדינה נותנת להם לא מספיקה להם. האם אפשר לומר שבכך שהממשלה לא מעלה את הקצבה ב- 300 שקלים נוספים, היא מכריזה קבל עם ועדה שמבחינתה הזקנים הללו בני מוות? ובכן, זו בערך אותה השוואה.

והערה אחת אחרונה. לא ייתכן שהשיח על השאלה מה נכון ומה לא נכון לשלם בעיסקה עם האויב, ייערך עם משפחות החטופים, ויתעלם ממספר גבוה בהרבה של משפחות, שבניהם נפלו בקרב עם האויב הזה. כששמעתי את הטענה שלפיה ששת החטופים נרצחו רק בגלל התמרון של צה"ל, ושאלמלא התמרון הזה הם היו איתנו, לא יכולתי שלא לחשוב על מאות החיילים שנהרגו בקרבות. שהרי גם הם היו חיים איתנו אלמלא התמרון הצבאי. ומספרם גבוה בהרבה. אבל זה בדיוק העניין. התמרון הצבאי איננו גחמה חסרת הגיון ותוחלת של ממשלה משועממת. יצאנו למלחמה הזו כי לכל אזרח ישראלי שהיה פה ב-7 באוקטובר היה ברור שבלעדיה לא נוכל לחיות פה. זה הסיפור. ממנו צריך להיגזר הכל.

"יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלוהֵינוּ וֶאֱלוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַזֵּק וְתִשְׁמוֹר וְתִנְצוֹר אֶת אֲחֵינוּ בֵּית יִשְֹרָאֵל, הַשְּׁבוּיִים וְהַשְׁבוּיוֹת, בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים בַּעֲבוּרָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, יִשְׁמְרֵם מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם, יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וִישִׁיבֵם מְהֵרָה לְחֵיק מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, ונֹאמַר אָמֵן. אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן".