עוברים ניתוח ברפואה הציבורית? תחכו זמן רב: "עד עכשיו מחכה שיתקשרו לקבוע תור"

"אמרו לי, אל תבואי. יש אירוע של חיילים והם מצטערים ונאלצים לדחות, אבל הביטולים המשיכו גם אחר כך". זה מה שמספרת דורית הלר שהייתה אמורה לעבור ניתוח גב של קיבוע עמוד השדרה המותני ושתל. אבל לאחר אינספור דחיות, היא נותחה בבית חולים פרטי. דורית לא לבד. לפי הערכות בקרב מומחים בתחום הרפואה, תור לניתוח יכול לנוע בין כמה חודשים עד לשנה ואף יותר מכך.

הלר, בת 51, סבלה זה זמן רב מכאבי גב. בחודש אפריל האחרון היא קיבלה את האבחנה ונקבע שהיא צריכה לעבור את הניתוח. היא קבעה תור לניתוח בבית החולים בילינסון בפתח תקווה לחודש יוני, אך יממה לפני דחו לה את הניתוח ברגע האחרון בשל פציעת חיילים במלחמה. "השלמתי עם זה. אמרתי שקודם כל שהחיילים יהיו בריאים", סיפרה הלר לוואלה. תור חדש נקבע לה חודש לאחר מכן. "שאלתי אותם אם זה יקרה כי מניסיון העבר, בדרך כלל לא מנתחים בצהריים. אמרו לי שאין בעיה ויום לפני שוב הניתוח בוטל".

"כעסתי ממש שמבטלים לי שוב את הניתוח", המשיכה הלר. "יש לי כאבי גב קשים, המצב שלי לא טוב והוא רק הולך ומדרדר. אני ממתינה כבר יותר משנה עם בדיקות שונות עד לאבחון מצבי הרפואי. בבית החולים אמרו לי שיחזרו אליי לקביעת תור חדש וסיפרו לי שאין מיטה פנויה, אין לי באמת ברירה ועוד שלל תירוצים שאני צריכה להבין, שמדובר בקיץ, הגיע מקרה דחוף דרך המיון ואין מה לעשות. אמרתי למזכירה שגם אני מקרה דחוף ואגיע למיון אם זאת השיטה לקבל ניתוח בזמן", סיפרה בכעס הלר.

חלפו עוד שישה שבועות ואיש לא דיבר עם דורית. רק באמצע חודש אוגוסט היא קיבלה טלפון שבו אמרו לה שאם היא רוצה לעבור את הניתוח, עליה להגיע באותו היום והניתוח ייערך למחרת. "הסכמתי. סידרתי את כל הדברים, שמתי את הכלבים שלי אצל המשפחה. ביקשתי שרק יתקשרו אליי לפני שאצא לבית החולים על כל שינוי. בשעה 11:00 קיבלתי טלפון ונאמר לי ששוב הניתוח לא ייצא לפועל והפעם כי אין מיטה פנויה".

הלר התייאשה והחלה לברר על אפשרויות חלופיות לבצע את הניתוח בבית חולים פרטי. היום היא כבר אחרי הניתוח. "עד עכשיו אף אחד לא דיבר איתי מבית החולים, לטעמי אני עדיין ברשימת המתנה אצלם. מעניין מתי יזכרו שהם צריכים לזמן אותי לניתוח שכבר ביצעתי, פשוט בדיחה. זה ממש עצוב וקשה מאוד שמי שאין לו יכולת חייב להישען על המערכת הציבורית. הדחייה גם פגעה בי במצבי הרגשי כי הכנתי את עצמי לעבור אירוע לא קל וברגע שאתה שומע שהניתוח נדחה ועוד בפעם השלישית, כל פעם מחדש זה פגע בי כי רציתי להיות כבר אחרי. בדיעבד, אני שמחה שבסוף לא המתנתי יותר, אם הייתי מחכה עד עכשיו כנראה שלא הייתי כבר בשלב השיקום".

לפי מידע רשמי שאפשר למצוא בדו"חות מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, בשנת 2021 ו-2023 שנגע בסוגיית זמני ההמתנה לניתוחים בישראל עולה כי משרד הבריאות לא קבע את שיטת המדידה ולכן הנתונים שקיימים בדו"ח לגבי זמני ההמתנה נכון לשנת 2020 בנוגע לניתוחי קטרקט, ניתוח שקדים, ניתוח לכריתת בלוטת התריס, ניתוח כפתורים וניתוח להחלפת ברך שנבחרו, אינם ניתנים להשוואה ואינם מאפשרים הסקת מסקנה חד-משמעית בנוגע לזמני ההמתנה לניתוחים המבוצעים בבתי החולים.

למשל על פי הדו"ח, בבית חולים העמק ימתינו לניתוח קטרקט 223 ימים בפוריה 244, השרון 117 וזיו 120. באיכילוב, בשיבא, ובוולפסון כ-30 יום. לניתוח החלפת ברך בסורוקה זה כבר יהיה יותר משנה ואילו ברמב"ם 90 יום. עוד ניתן לומר כי דו"ח מבקר המדינה מותח ביקורת קשה על האופן שבו מופעלים חדרי הניתוח בבתי החולים הכלליים, אשר מביא להיווצרות של "צווארי בקבוק", הגורמים להתארכות התורים לניתוחים שלהם. על פי הדו"ח, זמני ההמתנה בישראל ארוכים מהמקובל בארה"ב ובאירופה.

בסוף שנת 2019 היו 458 עמדות ניתוח בכל בתי החולים בישראל, תוספת של 25 עמדות מ-2017. מספר שעות הפעלת חדרי הניתוח בימי חול הוא 7 עד 7.5 שעות בבתי חולים כלליים בישראל. העלות של חדר ניתוח מגיעה ל-2,000 שקלים, שיעור ניצולת חדרי הניתוח הפעילים בבתי החולים הממשלתיים ה"קטנים" בשעות אחר הצהריים נע בין 50-17% בלבד ו-53% המתינו לניתוחים בבתי החולים של כללית מעל שנה.

בנוסף, ישנם רק 9.9 מרדימים על כל 100 אלף נפש, שיעור נמוך יחסית לשאר המדינות המפותחות. גם זמני ההמתנה בניתוחי ילדים הם למשל בניתוח שקדים שעומד על 15.4 שבועות (כ-4 חודשים וחצי). לטענת המבקר, יש שונות רבה בזמני ההמתנה בין בתיה"ח ולעיתים גם בתוך ביה"ח עצמו. כמו כן, למשרד הבריאות אין נתונים עדכניים בנוגע לזמני ההמתנה לניתוחים בישראל ונמסר כי הם פועלים להשלמתם. לצד זאת, המבקר ציין בדוח כי משרד הבריאות פרסם מבחני תמיכה לבתי החולים שיפרסמו את זמני ההמתנה לניתוחים באתרי בתי החולים. ישנם בתי חולים שעושים זאת כמו שיבא, אסותא, רמב"ם, וולפסון, הדסה, אך זה נעשה באופן עצמאי, ללא בקרה ובדרך חתחתים.

תחלואת המערכת הציבורית, ההמתנה ואף לעיתים הזלזול באנשים הממתינים לניתוח לא פסחה גם על רותם בן ה-45 שאוהב לטייל בעולם. באחד הטיולים שלו, הוא הגיע לבוגוטה, בירת קולומביה, שם בשל גובהה של העיר 2,640 מטר מעל פני הים, הוא חש קשיי נשימה רבים. כשחזר לארץ הלך לבדיקת א.א.ג, שם נאמר לו כי הוא צריך לעבור ניתוח באף. לאחר שחזר מטיול נוסף הפעם מוויטנאם, הוא הרגיש שמצבו מחמיר וכי הוא חייב לבצע את הניתוח במהרה. במשך שנה הוא חיכה לתור המיוחל לניתוח באחד מבתי החולים במרכז הארץ, עד שהתייאש וביצע את הניתוח באופן פרטי בלית ברירה.

"כל ההליך עד לניתוח היה ארוך ומבלבל באופן אישי. הפנו אותי לבדיקה בבית החולים של א.א.ג במרכז הארץ, שם פגש אותי הרופא הראשי של המחלקה ונקבע כי באמת לפי האבחנה של הרופא בקופ"ח אני צריך ניתוח. ניגשתי לקבוע תור בתקווה שיהיה כמה שיותר קרוב. המזכירה של הרופא הייתה בחופשת חנוכה ונאמר לי שהיא תחזור היא תתקשר אליך, ככה הבטיח הרופא", הוא סיפר לוואלה.

אבל השיחה לא הגיעה. "המזכירה לא התקשרה, השארתי לה הודעות ורק לאחר מכן היא חזרה אליי והדהימה אותי. היא אמרה לי שאין בכלל תורים באופק, אבל שמהיום ובתוך שלושה חודשים היא תחזור אליי עם תור. חיכיתי. עד היום אף אחד לא חזר אליי. אם אין תורים בבית חולים מסוים, למה מפנים אותנו אליו ומטרטרים אותנו סתם? למה לא מציעים לנו לבדוק בבית חולים אחר? זה גם לא הפעם הראשונה שאני צריך ניתוח ואני מפעיל את הביטוח הפרטי שלי, אבל הפעם רציתי לתת צ'אנס לרפואה הציבורית, אבל אני רואה שהמצב עדיין קשה ואף החמיר ולא השתפר ותודה לסוכן שלי, אורי שרמן, שבתוך שבועיים הייתי כבר בחדר ניתוח והיום אני כבר אחרי".

ד"ר זאב פלדמן, נוירוכירורג בכיר בבית החולים שיבא ויו"ר ארגון הרופאים עובדי המדינה, הסביר בשיחה עם וואלה את הבעיות. "מי שמאשים את המלחמה, מתרץ. אפשר בכוח האדם הנוכחי לנצל טוב יותר את חדרי הניתוח ולגרום למערכת לעבוד בצורה יעילה יותר, טובה יותר ובעיקר שקופה יותר", אמר ד"ר פלדמן. "כל עוד משרד הבריאות לא בונה דשבורד (לוח) מפורט לגבי נתונים של זמני ההמתנה לתורים לניתוחים בבתי החולים, המצב ימשיך להיות אותו דבר. משרד הבריאות יכול לחייב את בתי החולים לדווח פעם בחודש על זמני ההמתנה. הם יכולים לעשות את זה בקלות, ברגע שיחייבו את כל בתי החולים לדווח להם. החלוקה צריכה צריכה להיעשות בשקיפות מלאה לגבי איזורים גיאוגרפיים, לפי סוג ניתוח ופרמטרים חשובים אחרים יחד עם כלל קופות החולים שכולם יוכלו לקבל את שירותי הרפואה, עד שלא תהיה אחדות בנושא זה, דברים לא יקרו".

"זוהי נקודת חולשה בכל המערכת. אם לא יודעים את זמני ההמתנה אז איך אפשר לתקן?", המשיך ד"ר פלדמן. "בשורה התחתונה אם אותו אדם שמחפש תור לניתוח היה יכול לראות איפה זמני ההמתנה הקצרים ביותר ומה האופציות שלו, אז הייתה לו את יכולת הבחירה. רבים לא יודעים גם כי על פי חוזר מנכ"ל קיימת האפשרות למטופל אם נקבע לו תור מעל 30 יום ואף מעל 60 יום ללכת ולבחור מקום אחר לעבור בו את הניתוח בהתאם לקריטריונים מסוימים, ובכך משרד הבריאות מעביר את האחריות לאזרחים. כמה מהאזרחים מודעים לכך? אפס. משרד הבריאות מועל בתפקידו שהוא לא מרכז את הנתונים הופך אותם לשקופים ומאפשר לכל אזרח לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש במהירות המיטבית".

על פי ד"ר פלדמן, הנהירה לניתוחים פרטיים היא אופציה שהרבה אנשים נדחקים אליה בשל המצוקה הגדולה במערכת הציבורית, זאת לצד גם כניסת רפורמת ביטוחי הבריאות לתוקף. הרפורמה, נועדה לטפל בנושא כפל הביטוחים ולצמצם את התופעה שבה הציבור משלם עבור שני ביטוחים מקבילים, כאשר ברגע האמת יוכלו לממש רק את אחד הביטוחים.

בפועל, כפי שראינו במקרים של דורית ורותם, אין ודאות לגבי זמני ההמתנה במערכת הציבורית ולכן אם קיימת האופציה להתנתח בבית חולים פרטי דרך חברות הביטוח, הביצוע יהיה מהיר יותר. "יש בעיות רחבות מאוד של מערכת הבריאות הישראלית. זה רק משקף את ההזנחה של המדינה שמתקצבת את מערכת הבריאות בחסר. אין מספיק תקנים, העומס על בתי החולים הוא מאוד גבוה ובבית חולים ציבורי, הקדימות לניתוחים נקבעת לפי קדימות רפואית בניגוד לפרטי שנקבע בלי קשר לעולם החיצון", הסביר ד"ר פלדמן.

הוא המשיך ואמר כי "בבתי החולים הפרטיים, אין להם חדרי מיון או הליקופטרים עם חיילים שמגיעים ולכן הרבה יותר בטוח לבצע ניתוחים בבתי החולים הפרטיים מבחינת זמינות. בבית חולים ציבורי, אחרי שכבר קובעים לך תור ל-5-4 חודשים במקרה הטוב, תמיד יכול לקרות משהו שצריכים פתאום את חדר הניתוח, אז ניתוחים נדחים למועד מאוחר יותר. כמו גם, שבבתי חולים מסוימים לא מבצעים ניתוחים אחרי הצהריים ולא מפעילים את חדרי הניתוח כראוי, מה שמצמצם מאוד את האפשרויות לתת טיפול ומענה יעיל ומספק. זה לא רק בניתוחים, אלא גם תורים לרופאים מומחים שלוקחים מספר חודשים, או בדיקות מורכבות. אנו רואים שבמהלך השנים האחרונות השירות לאזרח בישראל הולך ויורד והכל נובע מהקצאת משאבים לא מספקת של משרד האוצר למשרד הבריאות".

מבית החולים בילינסון נמסר באשר למקרה של דורית הלר: "אנו מצטערים על הדחייה, אך בחודשים האחרונים אנו חווים עומסים כבדים בחדרי הניתוח, בעיקר בשל קבלה דחופה של פצועים מאזורי הלחימה. למרות זאת, נעשים מאמצים לתאם ניתוחים בזמנים הקרובים ביותר האפשריים".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "התוכנית להגדלת המימון הציבורי לניתוחים ולצמצום זמני המתנה פועלת החל מנובמבר 2017. במסגרת התוכנית מעבירה הממשלה כ-1.2 מיליארד שקל מדי שנה עבור גידול בהיקף הניתוחים במימון ציבורי. במסגרת התוכנית (בעקבות העברת פעילות ניתוחים ממימון פרטי למימון ציבורי) הופחתו דמי החבר בתוכניות השב"ן בשיעור ממוצע של כ-15%, זאת בנוסף לעובדה שהתוכנית אפשרה לקבל ניתוחים אלו בסל ללא השתתפות עצמית והגבירה את השוויון בנגישות לבתי חולים בין האוכלוסיות השונות. המשרד פועל להשלמת הנתונים ויפרסמם לציבור לאחר מכן".