האם המהפכה השנייה של "הבלתי רשמיים" בדרך?

פתאום כולם מדברים על שר הפנים משה ארבל מש"ס, על איך הוא ושר הבריאות אוריאל בוסו, הם היחידים שמתפקדים בממשלה שחוסר תפקוד (אלא אם כן מדובר על שוד של כספי ציבור, תקציבים או ג'ובים), הפך לסימן ההיכר שלה.

פתאום מדברים על משה ארבל לא רק כשהוא עוסק בענייני משרדו, אלא גם כשהוא מתבטא בנושא עליית יהודים להר הבית, תוקף את הגחמנות המשיחית המסוכנת של בן גביר, שולח מכתב תקיף ומעניין, שמתנגש ישירות עם לשכת ראש הממשלה, בנושא הפרויקטור הממונה-מודח לטיפול בצפון, אליעזר (צ'ייני) מרום - וכמובן בעת שהוא מביע דעות חריגות בנושא חוק הגיוס.

משה ארבל אינו ליברל, בטח שלא "שמאלני", אבל לאט לאט הוא הופך לתקווה עבור לא מעט ישראלים שחרדים לגורלה של המדינה ומבינים שהצלתה מידי נתניהו מוכרחה לעבור דרך שותפות שהיא לכאורה לא טבעית.

זה די מדהים אם נזכרים שמדובר באותם אנשים שעמדו בכיכר רבין בשלהי חודש מאי 1999 וחיכו לנאומו של ראש הממשלה הנבחר, אהוד ברק, תוך כדי שהם מקדמים את פניו בקריאות קצובות "רק לא ש"ס".

זה מדהים לא רק פעם אחת, אלא אפילו פעמיים: מצד אחד זה מלמד על צביעותו של מה שמכונה בישראל "שמאל", הצד שהתגאה תמיד בצפייה מבונה אל עבר העתיד (בשעה שהוא מחמיץ את כל מה שנעשה מתחת לקצה אפו), אבל זה עוד יותר מדהים כשחושבים על המסע המטורף שעשתה ש"ס, מגימיק בתוך המחנה החרדי, מפלגת מחאה שמרדה בהנהגה האשכנזית, למפלגת מיינסטרים - היחידה שאפשר להמר שתהיה בוודאות חלק, לא רק מהממשלה הזאת אלא גם מהבאה - ולא משנה מי ירכיב אותה.

המעמד הזה מחזק אותה פוליטית אפילו יותר מאשר בימים שבהם מנתה 17 חברי כנסת, וברוח הזאת אפשר להיזכר בפרגמטיות שאפיינה את מייסד המפלגה ומנהיגה הרוחני, הרב עובדיה יוסף.

זאת הובילה את ש"ס לממשלות פרס, שמיר, רבין, נתניהו, ברק, שרון, אולמרט ושוב נתניהו - כמעט לכל ממשלה שהורכבה בישראל מאז הקמת התנועה. אלא שבשנים האחרונות הייתה ש"ס לאחת מאבני הפינה של הבלוק המפורסם של נתניהו. האם היא עדיין שם?

לפני שמנסים לענות על השאלה הזאת ומאחר שלמרות שמדובר בשאלה של "כן או לא", הרי שהתשובה עליה מורכבת... כדאי להביט בקהל המצביעים המגוון של ש"ס.

מדובר במפלגה חרדית, אבל שלא כמו חברתה למחנה, לא מדובר במפלגה שבוחריה נוהרים לקלפיות אוחזים מראש בפתקים שכתוב עליהם ג'. לא, לש"ס יש אמנם גרעין קשה בקרב בני הישיבות והציבור החרדי, אבל היא תמיד הייתה נטועה גם בלבבות ציבור מזרחי דתי ומסורתי שאינו חרדי.

אצל חלק זו הייתה מורשת אבות, כלומר - מי שהוריהם הצביעו למפא"י, אבל נשכחו, נזנחו, נדחו והופלו על ידי מפלגת השלטון. אצל אחרים זה היה חיבור מחודש למקורות, מעין "התחזקות" דתית-פוליטית.

הקהל הזה, ככל שיש לו זיקה לדת, קל וחומר למסורת, אינו חרדי. בחלק מהמקרים הילדים לומדים במסגרות ממלכתיות, בחלק ממנו משרתים בצבא, עובדים לפרנסתם - רחוק מאוד מהסטראוטיפ החילוני על חרדים.

רבים נדהמו השבוע מהופעתו של הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל, כמעט בכל ערוץ אפשרי. האם זהו רב ספרדי מקורב לצמרת ש"ס? ובכן - זה בדיוק האיש, שחבל שעם ישראל הכיר רק בנסיבות טרגיות כל כך: בנו למד בישיבה, אבל התגייס לצה"ל - והעולם החילוני לא היה זר לו.

יש רבים כאלה בין מצביעי ש"ס, משפחות שבהן חלק מהילדים שנולדו למי שהיו צעירי המפלגה בשנות השמונים, כבר לא מאופיינים רק כחרדים, יש בהם "רק" דתיים, יש מסורתיים, יש חילוניים - ולא צריך לעשות רומנטיזציה לסיטואציה, כדי להבין שהיהדות הספרדית מצליחה לרוב להכיל ולחבק את כולם, הרבה יותר מהמקובל בקרב חרדים אשכנזים.

עכשיו ננסה להתכנס סביב התשובה לשאלה האם אבן הפינה ב"בלוק" של נתניהו מתנדנדת? בטווח המיידי התשובה היא לא.

למרות גווניה הרבים, ש"ס היא מפלגת ימין קיצונית הרבה יותר בקרב מצביעה מאשר בקרב מנהיגיה. כלומר - בהנהגת ש"ס מוכנים להתפשר על דברים שהבוחרים שלהם בשטח ידחו על הסף. בכלל, מי שמחפש סיבה מרכזית אחת לנאמנות של המפלגות החרדיות לנתניהו, עד כדי כך שהיו מוכנות לבלות עמו כשנה וחצי באופוזיציה, הרי זה מפני שמעמדו של נתניהו ברחוב החרדי היה כשל רב גאון. הציבור שהיה מסוגל לגלות הבנה פה ושם בסעיפים שיקרים לאורח החיים החרדי, לא היה סולח על פירוק ממשלת ימין.

רק שמשהו עמוק השתנה - או ליתר דיוק - התחיל להשתנות מאז המלחמה. האמונה העיוורת בהנהגתו של נתניהו נסדקה, וכאשר מדובר בציבור של ש"ס, התמונה הופכת למורכבת אפילו יותר.
הנה למשל חוק הגיוס: רוב מצביעי ש"ס, כמו הנהגתה הרוחנית, יישרו קו עם התנגדות גורפת לגיוס בני הישיבות.

הקו הניצי הזה עלול להביא לנתק בין ההנהגה הרוחנית של המפלגה לחלק מהציבור שלה. הקרע בעם סביב הנושא והעובדה שגם אנשי ימין מובהקים (בוודאי בציונות הדתית, לא רק כמפלגה אלא הציבור הדתי-לאומי) תומכים בגיוס שוויוני יותר, היא בעייתית מאוד מבחינת ש"ס.

ההפנמה של הטענות לפיהן נתניהו נמנע מהכרעות ובכך לא משרת גם את מי שתובע קו ניצי יותר במלחמה - ולא רק את "מחנה השלום" הקלאסי, מתפשטת בקרב אנשי ימין במהירות גדולה - ובש"ס מתחילים לתהות האם לא הגיע הזמן לעלות על הרכבת הזאת.

ויש עוד: בנתיבות, אופקים, שדרות - ובקצה השני של הארץ: בקריית שמונה ומושבי הצפון כמו אביבים, מרגליות (לשאלת האפיון הפוליטי של תושבי ספסופה, לא נדרש בטור הזה...) ואחרים, רואים לא רק את אוזלת היד שהובילה למצב הביטחוני הנוראי, אלא גם את זו שלא מצליחה לרפא את הפצעים.

במקומות אחרים, חלק מהם נחשבים למעוזי ש"ס, חשים ביתר שאת את המצוקה הכלכלית. ש"ס התיימרה תמיד להיות פה לחלשי היכולת, אבל אנה היא באה במצב שבו יוקר המחייה מאמיר במקביל להאטה במשק, מה שדוחק רבים שהחזיקו איכשהו את הראש מעל המים אל מתחת לקו העוני? הן המעמד הבינוני של "קפלן" עוד יצליח איכשהו להסתדר. מקסימום יבטל נסיעה לחו"ל או יקצץ במספר החוגים של הילדים במתנ"ס, אבל הציבור של ש"ס כבר סופג מכות קשות בכל פעם שבה הוא מבקר בסופרמרקט.

אריה דרעי לבדו לא היה מעז לעשות מהלך נועז, שבפירוש עלול לגרום לסחף של מצביעי ש"ס לכיוון מפלגות ימין, בעיקר לכיוון זו של בן גביר. אבל דרעי, למרות שהוא עדיין המושך בחוטים במפלגתו, כבר בן 65, כלומר מבוגר מכפי שהיה כשחיסל (פוליטית כמובן) כל פוליטיקאי כריזמטי שצמח במפלגה בחסות התרחקותו של דרעי מהחיים הפוליטיים (זוכרים אחד בשם אלי ישי, פעם שר הפנים וסגן ראש הממשלה בממשלת שרון?).

העובדה שדרעי נאלם דום לפתע בנושאים מהותיים כמשבר החטופים, חוק הגיוס ועוד, מלמדת על הקונפליקט הרבה יותר מפגישה עם יאיר לפיד, פגישה שהיא אקט של התרסה פוליטית שנועד לשדר שיש לו אופציות (שלא קיימות עדיין, הלכה למעשה). מה אם מה שלא יקרה עם לפיד, שהוא כסדין אדום לנגד עיני מצביעי ש"ס, יעמוד למבחן מול אופוזיציה שתתלכד סביב גדי איזנקוט למשל?

אם היה משהו שש"ס, על כל גלגוליה, התהדרה בו תמיד, הרי שזה היה חוש פוליטי מחודד. לכן גם אם היא אולי עוד לא פוטנציאל להפלת הממשלה, הרי שהיא בהחלט מתחילה לזהות את העובדה שכישלונו של נתניהו כבר מהדהד גם מעבר למעגלים שדרשו תמיד את החלפתו.

בקרב רבים בקרב מי שהיו שותפיו הנאמנים (אגב, לא רק בש"ס אלא גם בתוך מפלגתו) מתחילים לשמוע את התזמורת של הטיטאניק - לא רוצים לרדת עם רב החובל שסרח למצולות, אבל מתלבטים האם הגיעה כבר העת לקפוץ, במיוחד בהתחשב בעובדה שהדבר הראשון שיפגשו לאחר הקפיצה יהיה מי קרח.

בש"ס עדיין נאמנים, עדיין מיישרים קו, אבל מתחילים כבר לתהות האם לא הגיעה השעה לסכן משהו היום כדי להציל את המחר.

ההופעה של הרב אלחנן דנינו שעוררה תמורה כל כך גדולה בלב ציבור שרחוק מאוד מש"ס, אותתה להם השבוע שאפשר שבשלה השעה למרד הגדול השני, שהמפלגה שקמה מתוך מהפכה, צריכה אולי להתחיל לתכנן את המהפכה הבאה.