סכסוך קרקעות בירושלים במסגרת הקדש (קרקע שהוקדשה לשימוש אחד בלבד ואסור לעשות בה שימוש אחר), הוביל להכרעות סותרות בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט המחוזי בירושלים ואף לבג"ץ.
הסכסוך היה בין חברת "דפוס ביטחון" - שהחזיקה בזכויות של דיירת מוגנת בנכס מזה שנים, לבין בעלת הנכס, חברת "הייטנר" בנושא פינוי מהקרקע. הדיון הגיע גם לבית הדין הרבני וגם לבית המשפט המחוזי בירושלים.
במהלך הדיון, נוצרה סתירה בין שני בתי הדין, זאת לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים קבע ש"הייטנר" תעביר ל"דפוס ביטחון" דירות וסכום כסף, ובית הדין הרבני קבע שההסכם בין החברות בוטל. בית הדין הרבני הגדול החליט לכבד את פסק הדין בבג"ץ שהוגש בנושא, לא לפני שעקץ את בג"ץ וטען שמי שהגיש את העתירה "אינו בעל דין".
הפרשה הזו חושפת מתח בין שתי מערכות משפט שונות, הדתית והאזרחית, כשהתערבות בתי הדין הרבניים יוצרת שאלות לגבי הסמכות שלהם בסכסוכים אזרחיים. העובדה שבית הדין הרבני הצליח לערער על פסק דין מחוזי היא חריגה, אך מה שעומד במרכז הדיון הוא המשמעות של מהלך כזה עבור מערכת המשפט בישראל.