העצב שאין לו סוף: השנה שבה איבדתי את שמחת החיים

בחודש שחלף השתתפתי בשלוש חתונות ("רק בשמחות" כמו שאומרים): התלבשתי יפה, עד כמה שאיש חסר חוש אופנתי שכמוני כבר מסוגל, כתבתי ברכות - קצת בנאליות, אני מודה. שמתי צ'ק (נדיב, בחיי!) במעטפה והעמדתי פנים שאני מכיר את הזוגות שעמדו בכניסה, ללחיצות הידיים הכפויות: "זה בסדר אם אתה לא מזהה, אני בן דוד של אבא", או אולי משהו אינטימי יותר: "בפעם האחרונה שראיתי אותך זה היה בבת המצווה שלך".

שנה לאסון 7 באוקטובר: לפרויקט המיוחד בוואלה - לחצו כאן

לא אטען חלילה שהאירועים לא היו שמחים, בכל זאת, מדובר בשני אנשים צעירים שהחליטו למסד את הקשר ולהקים בית בישראל, אבל גם לא אכחיש שעננה ריחפה מעל החגיגות. לפעמים הוזכרו במעמד החופה החטופים, נאמרה תפילה לשלום חיילי צה"ל, פה ושם היו גם נגיעות אישיות למעגל השכול: חבר שהיה אמור לרקוד עכשיו על הרחבה ונפל ברצועה, חברה של חברה שנרצחה בנובה, ההוא שכבר לא יזמין יותר לחגיגת שבועות בקיבוץ. וכך הלאה, מעגלים של ישראליות במדינה שככל שגדלה, צמחה ורבתה, הגרעין הקשה שלה נותר קטן. אם הייתי צריך להוסיף מרכיב מרכזי אחד שפלש לחיי באופן בלתי מתוכנן והפך לא רק לחלק מהם, אלא אולי אף למוטיב המרכזי שלהם, הרי זו העצבות.

העצבות הפכה נוכחת סמויה בחיי, זאת למרות שהתמזל מזלי להיות בין אלה שהאירועים לא נגעו בהם אישית: איני תושב העוטף, את זוועות שבעה באוקטובר ראיתי בטלוויזיה (כלומר, לא חוויתי אותן ממקור ראשון ואף לא באמצעות הודעות ווטסאפ מחרידות של אנשים שמתחבאים עד מוות). איש ממשפחתי הקרובה לא נפגע.

כן, כמו כולנו גם אני מכיר, בדרגה כזו או אחרת של קרבה, מישהו או מישהי מהנרצחים או הנופלים, אבל זה לא שנותר כיסא ריק ליד שולחן השבת של משפחתי, תודה לאל. ודווקא משום כך קל לי יותר להבין שהעננה הזאת שרובצת על חיי, רובצת גם על חיי רבים במדינת ישראל. כל מי שחש בה, כל מי שמוצא את עצמו ער לפתע - בלי סיבה לכאורה - בשלוש לפנות בוקר, או דומע מול כתבת מגזין מרגשת, או אולי שוקע פתאום באמצע יום העבודה במלנכוליה, אפילו אם זו מסתכמת בבהייה מודאגת מבעד לחלון במשרד, הוא חלק מעם ישראל שלי.

הקושי הזה לנשום, סתם כך באמצע היום, הפך להיות תופעת הלוואי הכי ישראלית שיש. נכון, לא כולם. יש בתוכנו מגזרים שהמשיכו לחיות כרגיל, אבל הם לא מעניינים אותי. מי שמעניינים אותי הם בערך חמישה מיליון ישראלים, מכל מיני זרמים, מוצאים, אמונות ודעות, שמרגישים שהאוויר סביבם הפך לכבד יותר, למחניק, כאילו הם-אנחנו ספונים במיגונית צפופה. מרגישים את המחנק?

נשבע לכם שכבר חשבתי לפנות לרופא כדי להיבדק, שמא משהו במנגנוני גופי השתבש, אבל גם ככה מוצפים רופאי המשפחה בפניות של אנשים שחשים סימפטומים, שמקורם הוא הנפש המעונה של הישראלים בשנה האחרונה - ובעיקר השאלה של מה יהיה. איני אדם דיכאוני, להיפך. אחד מסימני ההיכר שלי הוא שגם בסיטואציות נוראיות אני מסוגל להבחין בזוויות משעשעות, חובב של הומור שחור ובדיחות זוועה, אבל בשנה האחרונה נתקיימה בי האמירה הידועה שמיוחסת לקומיקאי היהודי המנוח, ג'קי מייסון: "ככל שאני מתבדח יותר, כך אני צוחק פחות" - ובשנה האחרונה לא הפסקתי להתבדח. לא כדי לצחוק, אלא כדי לשרוד.

בעצם, אם אמנה שנה, אחטא לאמת: החודש הראשון, אולי אפילו החודשיים, היו מלווים - לצד הכאב הנוראי על אירועי אותה שבת - גם בהתרוממות רוח. עם ישראל התגלה בגדולתו: אחים לנשק נפלו על צוואר אחיהם - ואלה גם אלה נכנסו לאותו הטנק או הנגמ"ש (או אלוהים יודע איך קוראים היום לכלים המשוריינים החדישים יותר, אני שוחררתי ממילואים בחי"ר כשהמילה האחרונה הייתה "אכזרית").

אצל החרדים אספו תרומות ומילאו עגלות לחבילות למען החיילים, פה ושם אפילו ביקשו להתגייס, אפילו לשירות מקוצר. 90% מהעם היה מאוחד בדעה שיש להכות בעזה חזק כל כך עד שלא נשמע מהערבים עוד מאה שנה קדימה ו... אני לא מתיימר להגיד "אמרתי לכם", אבל כבר אז, בעיצומם של אותם ימים, כתבתי כאן שבמערכת הפוליטית בישראל, יש מי שתמונות האחדות מפחידות אותו יותר מתמונות הטבח. הכוונה הייתה לכל אותם אנשים שהקריירה הפוליטית שלהם ניזונה מפילוג והסתה. שמות לא תמצאו פה, תעשו את החשבון לבד.

נולדתי ב-1969. מלחמת ההתשה כבר הייתה כאן, כתמרור אזהרה למלחמת יום הכיפורים, אבל לצידה, בעצם מעליה, מכסה אותה לחלוטין, גם האמונה שישראל חזקה עד כדי כך ש"הערבים לא יעזו". אזעקות מלחמת יום הכיפורים בחיפה, עיר הולדתי, מופיעות אצלי רק מבעד לערפילי הזמן, אבל הדכדוך שלאחריה זכור לי כבר היטב. אותו הזעם המבעבע שהתפרץ וקיבל ביטוי פוליטי רק כמה שנים מאוחר יותר.

כיוון שמלחמת יום הכיפורים היא הרפרנס האחרון שלנו לחוויה של קרבה לסכנת השמדה, לחורבן הבית ולאבל לאומי, הנחנו שמה שהיה הוא שיהיה: שהמלחמה תארך כמה שבועות, אולי חודשים - ובסופם לא יהיה עוד איש מהמעורבים במחדל - מראש הממשלה, דרך חלק משריו ועד למפקדי הצבא, חלק מחיינו הציבוריים. אז חשבנו.

אני לא אכנס כאן לפוליטיקה, בטח לא ברמת השמות, אבל מטריף אותי לראות (למשל) איך עסקים בצפון, מפעלי חיים של אנשים טובים וציונים נאמנים, בני כל הזרמים הפוליטיים, קורסים: מתחמי צימרים, אטרקציות נופש, לולי תרנגולות, מטעים, כרמים ויקבים, טיולי טרקטורונים, סירות ראפטינג ועוד - כל אלה מתמוטטים לנגד עיניהם של מי שהקדישו להם את כל חייהם, ומנגד נמשכת חגיגת השחיתות והביזה במשרדי הממשלה. הידיעה שסביר להניח שכל זה היה קורה גם בהרכב ממשלה שונה היא ממש לא נחמה. להפך, הייאוש גובר גם כשמביטים לעבר האלטרנטיבות.

ויש גם את הפחד. לא הפחד הקיומי - הנה למשל בסוגיית הצפון, אני, תושב מרכז תל אביב, מודיע בזאת שאני מוכן לעבור לישון בחדר המדרגות של הבניין שלי (בהיעדר מקלט קרוב), כשאני חמוש רק בתפילה שטיל מלבנון לא יפגע בי ישירות - ובלבד שצה"ל יצא למערכה שבסיומה יעמוד נסראללה על ברכיו ויתחנן שנרפה.
רוצה לומר, הפחד שלי הוא לא ממה שמעולל לנו האויב, אלא מהעובדה שאנחנו מאפשרים לו להמשיך ולפגוע בנו, שאיבדנו את היכולת לעשות את מה שצריך כדי להכות בו.

אחרי שנה של מלחמה, איך עומדת עוד אבן על אבן בעזה? איך נכנסות לשם מדי יום משאיות עמוסות כל טוב בשעה שהחטופים מורעבים? זו לא צעקה של "עסקה עכשיו" או לחילופין העלאת ציר פילדלפי על ראש שמחתי, אלא צער עמוק על כך שאין בישראל מנהיגות שיכולה לבחור בזה או בזה, לקבוע אסטרטגיה ולהתמיד בה עד לניצחון או עד לפדיון שבויים, עד שיבוא קץ למלחמה הזאת, שהעובדה שהיא נמשכת כבר שנה מתחילה להיות חרפה גדולה לא פחות מאשר מחדל 7 באוקטובר.

אני משתדל להבחין בין עצב לדאגה. יש דאגות כלכליות, יש דאגות חברתיות, שנובעות בעיקר מהעובדה שהמלחמה לא חשפה רק את הישראלי היפה, אלא (ככל שהתמשכה) גם את המכוער. את זה שיעלוץ על פגיעה באחיו, את זה שמתפרנס מזריעת פילוג בתוכנו, את זה שכל שדי העבר שלו יוצאים ומתבטאים באמירות נוראיות.

אני שב ומזכיר לעצמי שיש פער גדול בין הטירוף שמתחולל ברשתות החברתיות, לבין המצב ברחוב, משתדל שלא לשכוח שכאשר 90% מאיתנו רואים חייל, האינסטינקט הראשון שלנו הוא לעטוף אותו באהבה, בלי לבדוק אם מה שמבצבץ מתחת לחאקי שהוא לובש הוא ציצית או טי-שירט של מחאה. כשאני נתקל באנשים טובים באמצע הדרך - והמערכה הנמשכת זימנה הרי גם המון מאלה, אני מחבק אותם פעמיים: פעם אחת על פועלם הברוך ופעם נוספת כדי שיהיה לי חיבוק ספייר לפעם הבאה שבה אתקל במי שפלגנותו-אומנותו.

מה עוד מדאיג אותי? הכלכלה למשל. הידיעה שבמובנים רבים עוד לא התחלנו לשלם את הוצאות המלחמה. האם נהיה לאחת המדינות האלה, שבהן כדי לממן הוצאות ביטחון חריגות, הטילו הגבלות על הרכוש הפרטי, כאלה שבהן מונעים מאזרחים להוציא כסף מהמדינה? תגידו שזה לא יכול להיות. אולי, אבל כמה פעמים בשנה האחרונה ראינו דברים שנחשבו בלתי מתקבלים על הדעת?

אני חרד גם מהקלות שבה מצטרפים אנשים טובים ומשכילים ברחבי העולם אל שונאינו. בדקו עם מי שפעילים בחוגים אקדמאיים ברחבי העולם ותשמעו איך קולגות הפנו להם עורף. אנשים נבונים, בלי שום מידע אמיתי על הסכסוך, החליטו שהישראלים אשמים. וכשזה קורה במהירות שכזאת ובתדירות שכזאת, אין להסיק אלא שזה לא בא יש מאין, שזה ישב על משהו חבוי בנשמתם, על איזה עצב סמוי שהם בעצמם לא הכירו, של שנאת יהודים.

"הבעיה" היא שאת היהודי זה לא אופנתי לשנוא בחוגים ליברליים, נאורים לכאורה. אז מה עושים? שונאים את מדינת היהודים על שהיא כובשת כביכול, על שהיא מבצעת "פשעי מלחמה" - והנה לכם פתרון הקסם: איך להיות אנטישמי ולהישאר פוליטיקלי קורקט. לצד הדאגות, יש גם פחד של ממש: למשל לבת הקטנה, חיילת ביחידה שנחשבת תומכת-לחימה ומוצבת מעת לעת בקרבת אזורי הלחימה. האם היא מוגנת יותר מאותן תצפיתניות שהופקרו על ידי מפקדיהן למותן ולחטיפתן? הייתי רוצה להאמין שכן, אבל הדגש במשפט האחרון הוא לא על ה"כן" אלא על "רוצה להאמין", כי איך אפשר אחרת?

אני מקווה שלא אצא לא פטריוט מספיק אם אומר תודה לאל על שאחותה הגדולה ממנה בעשר שנים לא משרתת במילואים ועל כך שהמילוי ב"סנדוויץ'" המשפחתי שלנו, אחרי 90 יום מילואים יצא ללימודים בחו"ל - אולי עד שיחזור כבר יירגע קצת.

מה הייתי עושה לו היו לי עתה בן או בת בעזה? אני אפילו לא רוצה לחשוב איך הייתי מתנהל ברולטה הישראלית שבה הייתי יכול להיות במצב הזה, אלא רק למזוג כוס גדולה של וויסקי למי שילדיו כן נמצאים עכשיו ברפיח או בג'נין, לא כדי שישתכר חלילה, אלא כדי שיצליח לישון לפחות כמה שעות.

אבל מעבר לדאגות, מעבר לפחד מצוי הצער, העצב העמוק. השבר הנוראי בין המדינה לאזרחיה, התמכרות המנהיגים לכיסאותיהם והגנרלים לדרגותיהם, שברון הלב הזה, שכמוהו כייסורי אהבה נכזבת, שאין לה מרפא ואין לה קץ. אדם קרוב אצל עצמו: פעם היו הנופלים חבריי, היום הם היו יכולים להיות ילדיי. כך גם קורבנות 7 באוקטובר: זה לא שהלב לא יוצא אל ילדים שנרצחו, כמובן שהוא מתייפח, אבל הפעם נוסף לזה גם מימד שלא הכרתי: הקרבה אל הנרצחים המבוגרים יותר.

לכן ליבי יוצא במיוחד אל קורבנות שמסמלים עבורי את עתידי שלי, אלה שהגיעו בחייהם לשלב שבו כל עוד הבריאות טובה, הרי שהחיים מתקלפים מהדאגות - כבר לא חרדים לקריירה, כבר לא מטילים ספק בשגרת חיי הנישואים. מה נשאר? בעיקר ההנאה שבאה מן השלווה, כמו למשל להתעורר מוקדם בבוקר של חג, לגרוף את העלים מהדשא, לוודא שהמנגל תקין, לחשוב מה צריך עוד להספיק לפני שיבואו הילדים והנכדים - ולהאמין שעד אז תחלוף בוודאי אזעקת "צבע אדום" שנשמעת לפתע ברקע, מוקדם בשבת בבוקר, קוראת למנוסה מהירה אל הממ"ד. אלוהים, איזו זוועה.