בתוך שלל האירועים הביטחוניים שמתרחשים כאן אחת לכמה דקות, רובם לא חוצה אפילו את הסף שיהפוך אותו מדיווח ברשת הקשר החטיבתית לאייטם חדשותי, בלטו הלילה שתי ידיעות: תקיפה שמיוחסת לישראל במערב סוריה (ישראל הרשמית אינה לוקחת אחריות), ככל הנראה על מפעל לייצור ודיוק טילים במימון וניהול איראני ואזעקת "צבע אדום" במושב נתיב העשרה, מהיישובים שהותקפו בבוקר 7 באוקטובר, לפני כמעט שנה.
בואו נניח לרגע לחדשות היום ונחזור אל אלה של לפני שבוע: נתניהו נשא את נאום ציר פילדלפי שלו ובאיחור של יום דיברו גם יריביו, בני גנץ וגדי איזנקוט - שותפיו לשעבר לממשלת האחדות ולקבינט המלחמה. ההנחה הייתה שנתניהו ניצח את הסיבוב הזה.
נכון שבהוויה הציבורית שנוצרה בישראל ל-90% מאתנו הייתה דעה ברורה על דברי נתניהו עוד בטרם פתח את פיו: מי שרואה בו שרלטן, ממילא לא השתכנע. מי שבטוח שמדובר במשיח בן דוד, לא נזקק לשכנוע.
לכן ההנחה היא שנתניהו דיבר בעיקר אל אותם 10% שנמצאים בתווך, קצת מבולבלים. לפי הסקרים, חלק גדול מהם תמך בו בבחירות האחרונות, התנער ממנו לחלוטין עם פרוץ המלחמה - ואז שב והתמרכז, אם כי לא במסה כזאת שתאפשר לנתניהו לשרוד מערכת בחירות.
הפרשנות המהירה, שהעניקה לנתניהו את הניצחון בסבב הזה, היא בכך שבעוד הוא מציג, כהרגלו, מסר קל ופשוט, הרי שיריביו מסתבכים עם מסר מורכב - לא טקטיקה שתבטיח ניצחון מוחלט, אלא מעין אסטרטגיה ארוכת טווח שמורכבת מעסקת שבויים, הסכם בחסות בינלאומית בצפון, ריסון וריסוק הימין המשיחי רגע לפני שידליק גם את הר הבית - ואז חבירה לכוחות הערבים האנטי-איראניים, כדי לייצב קואליציה בחסות אמריקאית מול ציר הרשע.
אכן מורכב יותר מאשר "ציר הרשע זקוק לציר פילדלפי" (סלוגן לא רע, אך גם כזה שאין מאחוריו מאום).
התשה במקום גרעין
הבעיה של נתניהו אינה עם יריביו הבלתי כריזמטיים, אלא עם המציאות - והתקיפה בסוריה (שוב, בהנחה שבוצע על ידי ישראל ולא על ידי צבא פנמה, למשל). איראן מנסה לתחזק את מעגל האש שבנתה סביב ישראל.
היא מעדיפה שלא להסתכן בעימות ישיר (ואותו ליל טילים וכטב"מים, שנבלם על ידי קואליציה צבאית נרחבת, כמו גם המהירות שבה הגיעו כלי שייט אמריקאים לסביבה, כשתקיפה איראנית שנייה עמדה על הפרק, רק חיזק את ההכרה הזאת), אבל גם מביטה בהנאה גלויה איך שלוחותיה פלשו לדרום, רוקנו את הצפון מתושביו ושיבשו באופן דרמטי את פעילות הסחר הימי של ישראל.
באווירה שכזאת איראן לא ממהרת להעשיר אורניום (עובדה שהסכם הגרעין חזר לשולחן הדיונים): מוטב לה להתיש את ישראל במלחמה מתמשכת.
מה עושים? מעתיקים את השיטה העזתית ומקימים מפעלים לייצור נשק בתחומי סוריה ולבנון. שיירות אספקה, בעידן המודיעין הטכנולוגי, הן מסוכנות מדי. ישראל מגלה אותן ותוקפת אותן בסוריה, ממש כפי שעשתה (על פי פרסומים זרים) בעבר גם בסודאן, אבל כשאתה מייצר טיל במפעל מתחת לאדמה בחאן יונס, אתה לא מסתכן בהפצצה של חיל האוויר הישראלי.
המודל הזה פעל כבר בעבר בלבנון ובסוריה, אבל הוא מתומרץ מאוד מאז פרצה המלחמה. יתרונו הגדול הוא בעשיית שימוש לא במוצרים צבאיים מוגמרים אלא בחומרי גלם שמגיעים מהשוק האזרחי.
זאת אגב הסיבה לכך שאותן "מזוודות כסף", כחלק מצינור חמצן פיננסי לחמאס בעזה, היו משמעותיות הרבה יותר בבניין כוחו הצבאי של חמאס, בהשוואה למה שעבר מתחת לציר פילדלפי או במעבר רפיח - לידיעת מי שהשתכנע מהציורים היפים של ראש הממשלה.
הכסף הזה לא רק מימן את הישרדותו האזרחית-שלטונית של הארגון המתועב הזה, אלא אפשר לו לייבא, תחת עינה הבוחנת של ישראל, חומרים דו-שימושיים, כאלה שיכולים להיות מוסבים בקלות משימוש אזרחי לייצור נשק.
לא הקואליציה הנכונה
אם ישראל הייתה מסוגלת לתקוף ישירות את איראן ולהפסיק אחת ולתמיד (נניח) את המנגנון שמפרנס את טבעת החנק סביבה, זו הייתה אפשרות נהדרת. הבעיה היא שהיא לא מסוגלת לעשות זאת מבלי לבסס קואליציה אזורית נרחבת, בחסות מערבית. בקואליציה הזאת לא יהיו חברים רק אוהבי ישראל.
קופות כחולות של הקרן הקיימת כנראה שלא נראה בארמון בריאד למשל, בטח לא בלשכת אבו מאזן ברמאללה, אבל העובדה שכולנו "נפגעי איראן", די יהיה בה לתחזק אינטרס משותף שלפעמים הוא חזק יותר מכל אהבה. זאת הסיבה שכינון קואליציה אזורית חשובה הרבה יותר מכל תקיפה צבאית, מוצלחת ככל שתהיה.
היזכרו במבצע התקיפה המזהיר מלפני כשלושה שבועות, שבו הושמדו משגרי טילים של חיזבאללה. כל המדינה התפעלה מהמודיעין המקדים והביצוע המלוטש. מה יצא לנו מזה? מה הרוויחו תושבי הצפון? ובכן, כלום עם כלום: רגע של גאווה לאומית שלא היה לה המשך ועוד רגע של תקוות שווא, שמא מדובר במהלומת פתיחה לקראת נטרול יכולות חיזבאללה.
זה לא שלא היו תוכניות שכאלה, אבל במידה שהוצגו לנתניהו, הוא לא אישר אותן מסיבות השמורות עמו, שיקולים שמפחיד אפילו להעלותם על הדעת.
ומהצפון לדרום: "צבע אדום" בנתיב העשרה, נשמע כמו כותרת של האתר שהפך לפופולרי בחודשים האחרונים "חדשות מלפני שנה". היישוב שהותקף התקפה רצחנית באותה שבת, שבעוד כמה שבועות תמלא לה שנה, חי עדיין תחת איום.
התושבים ששבו אליו נקלעו לדילמה: מצד אחד הם רוצים לגור ביישובם, על אדמתם. מצד שני, עד שריפאו (עד כמה שניתן) את הילדים מהטראומה של שעות ארוכות בממ"ד באותו בוקר חג שהפך לסיוט - להיכנס עתה לאותו ממ"ד אחרי כמעט שנה של מלחמה? זו זוועה שאי אפשר אפילו להעלות על הדעת - וחשוב להדגיש אותה דווקא לאחר אירוע שלא היו בו נפגעים פיזית ולא נגרם בו נזק לרכוש, אבל נגרם בו נזק לנפש.
מדברים על הישגי צה"ל בלחימה בדרום. יש רבים כאלה. אלא שעם כל ההערכה להישגים - ועוד יותר מכך, לגבורתם של מי שהביאו את ההישגים הללו תוך סיכון נפשם, קשה להתעלם מהעובדה שעמוק אל תוך המלחמה, קץ שנה כמעט, לא הושגו שתי מטרותיה העיקריות: מיטוט שלטון חמאס ושחרור החטופים.
יהיה מי שיטען, אולי בצדק, שלא צה"ל הוא שכשל במשימה - שעצימות הלחימה ואמצעיה נקבעים על ידי הדרג המדיני, כמו גם השלמת הלחץ הצבאי במשא ומתן בדרך לעסקה (שרק חלק אחד בה התממש).
זה נכון כמובן, אבל כאן נשים כוכבית קטנה שתזכיר שהיה קל יותר לתמוך בגרסת הצבא (שקרובה יותר למציאות מזו של הדרג המדיני שמבקש להפיל על צה"ל את כל התיק) אלמלא חלק גדול מהקצינים שאחראים למחדל, לא רק שלא סולק בבושת פנים משורות הצבא, אלא אף קודם.
המהלך הזה, יותר משהוא כשל ערכי שיוליך לעוד אסון מבצעי, מלמד שהצבא לא הפנים כנראה את הפגיעה במעמדו בדעת הקהל הישראלית ולא מבדיל עדיין בין מידת האהבה שרוחש עם ישראל לחייליו, לבין הסדק המוסרי שנפער בינו לבין הגנרלים.
אם להשתמש בעגה הצבאית, הרי שיש כאן "פאק באמינות" הכשל היחידי שאינו ניתן לתיקון. אז הבנו שלא עורפים ראשים (כמטאפורה כמובן) באמצע מלחמה, אבל גם לא מקדמים לתפקידים בכירים יותר את מי שהפקירו, גם אם ברור שלא מתוך כוונת זדון, את ביטחון אזרחי ישראל.
חלומות של אתמול
נתחיל לארוז: התקיפה המיוחסת לישראל בסוריה, מוכיחה שלמרות שהמסר של גנץ ואיזנקוט (חבל שלפיד שהיה מהראשונים לזהות את הצורך בקואליציה אזורית, מיד לאחר צוק איתן, לפני עשר שנים, בחר לתקוף את נתניהו בחידודי לשון ולא בהצגת אלטרנטיבה) הוא מורכב מכדי לנצח את המסר הפשטני של נתניהו, הפתרון ליציאה ממלחמת ההתשה שממוטטת אותנו פנימית וכלכלית, הוא ברמת המאקרו ולא המיקרו (הבלדה על ציר פילדלפי).
הירי על נתיב העשרה מוכיח שללא חלופה שלטונית לחמאס, יהיה קשה מאוד להכניעו (כמה פעמים כבר שמענו על כך שמדובר בטיל האחרון שנשאר במחסני הארגון?) - וזה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על החטופים הנמקים במנהרותיו.
ממש לפני הקופה, היכן שממוקמים המסטיקים והסוללות, נזכיר שבאופן מדהים, קואליציה אזורית שכזאת, שמבוססת על נורמליזציה עם סעודיה, הייתה גם המדיניות הרשמית של נתניהו עד ל-7 באוקטובר.
הוא כבר דמיין את עצמו קוטף פרס נובל לשלום, יד ביד עם MBS בשעה שעל חולות המדבר מונחת המסילה שעליה תיסע הרכבת מריאד לתל אביב, רגע לפני שזנח את האסטרטגיה לטובת טקטיקה נפסדת של הישארות בשלטון בכל מחיר.
הנה כי כן, שני אירועים ביטחוניים שהפכו לכותרות, מוכיחים שוב שעם כל הכבוד לרטוריקה, מי שרק שיקולי הישרדות פוליטית לנגד עיניו, לא מסוגל לנסח מסר שכוחו יפה גם כחלוף שבוע.
גנץ ואיזנקוט רהוטים פחות ממנו, בלשון המעטה, אבל הם לפחות אמרו גם מה כן, לא רק מה לא - משהו שראש ממשלת ישראל פשוט לא מסוגל לעשות בשעה שהוא מנסה עוד חידוד לשון, הפעם על נצח וחרב, כמו בפתח ישיבת הממשלה.