הפקרת החטופים - בכוונה או בשוגג

מייד לאחר טבח ה-7 באוקטובר, התבקשתי לרכז צוות חשיבה במטה משפחות החטופים. יוצאי משרד החוץ ומומחים מתנדבים נוספים לקחו חלק בדיונים. לא הייתי בודד בתחושותיי כי המאמץ למוטט את החמאס עלול לעלות בחיי חטופים, ולא כפי שהסבירו ראש הממשלה והרמטכ"ל - להביא לשחרורם. הסתירה הפנימית באופן הגדרת הממשלה את מטרות הלחימה הייתה גלויה לעין, אך הלם האסון הנורא הקשה על רבים לבטא את תחושת ניגוד העניינים שבין מדיניות הממשלה לבין מאוויי המשפחות האומללות.

הרעיונות שעלו בדיוני הצוות שריכזתי סוכמו על ידי בנייר פנימי שהועבר כשבוע לפני תחילת התמרון הקרקעי לגורמים שעסקו בסוגיית החטופים. הנייר לא נועד להמליץ על דרך פעולה בלעדית בה יש לנקוט, אלא פירט שורת תובנות שנועדו להוות בסיס לדיון עמוק יותר של הגורמים הממשלתיים המוסמכים. בין היתר, נאמר:

- "ישראל זקוקה ל'כתובת' עמה ניתן לעשות עסקה לשחרור החטופים ולכן יש להותיר כתובת כזו בחיים".

- "דירקטיבה של ממשלת ישראל: שחרור החטופים הוא היעד העליון, המועדף, והמיידי ולכן זו המטרה המבצעית של צה"ל ושירותי הביטחון, לפיו יעודכנו התוכניות הצבאיות, אליו יופנו המשאבים המודיעיניים וכד'".

תקוות חברי הצוות הייתה שתובנות אלה ורעיונות מעשיים נוספים שנרשמו, יזכו לשיקול דעתם של מקבלי ההחלטות, אשר וודאי רואים את התמונה הרחבה שאינה נהירה בהכרח לנו. אני אישית לא הטלתי ספק בזכותה של ממשלה נבחרת להעדיף מטרת מלחמה אחת על רעותה, ובלבד שקיימה בנושא דיון רציני, ואמרה את האמת לציבור אשר נדרש לשאת במחירי ההחלטה.

כיום, יותר מ-11 חודש מאז הטבח הנורא והבשורות המרות על חטופים שנרצחו במהלך שביים, ברור שהממשלה וראשי הצבא הטעו את הציבור בחזרתם על המנטרה המופרכת כי הלחץ הצבאי יביא לשחרור החטופים וכי מטרות המלחמה משלימות אחת את רעותה. (ראוי לציין כי לאחר חודשי לחימה קשים, ראשי מערכת הביטחון עמדו כנראה על טעותם ועתה שוב אינם מהדהדים את סיסמאותיו של נתניהו).

היעדר התייחסות לסתירה המובנית במטרות המלחמה עליהן הכריזה הממשלה עם היציאה למהלך הקרקעי, יכולה להעיד על הטעיה מכוונת או על הטעיה בשוגג. הטעיה מכוונת התרחשה אם הגורמים הרשמיים היו מודעים לכך שהמאמץ להשמיד את החמאס ומנהיגיו עלול לעלות בחיי החטופים, אך מאחר שגורל החטופים היה מישני בעיניהם, לא אמרו אמת למשפחות האומללות ולציבור כולו. הטעיה בשוגג התרחשה אם הגורמים הרשמיים היו עיוורים לסתירה הזועקת במטרות המלחמה, ואולי אף בכסילותם, נפלו קורבן לקלישאות התעמולתיות שהם עצמם הפיצו.

ועדת החקירה הממלכתית תצטרך לדון הן במהלכים שהובילו לטבח ה-7 באוקטובר והן במלחמה שהתנהלה לאחר האסון. בהקשר זה יהיה על הוועדה לברר כיצד נולד הטיעון כי מיטוט החמאס יביא לשחרור החטופים. האם התקיים דיון מסודר בהגדרת מטרות המלחמה ובסדר העדיפויות בין מטרות אלה. האם שרי הקבינט בחנו בקפדנות גישות הגורסות שיש סתירה מהותית במטרות המלחמה, האם שקלו את אפשרות דחיית מיטוט החמאס ושיקום ההרתעה למועד שאחר חזרת החטופים. האם המטכ"ל ערך ניתוח מקצועי מעמיק במשמעויות המבצעיות של יישום המטרות שצה"ל הצטווה להשיג, האם הרמטכ"ל דרש מהקבינט להכריע על סדר קדימות בין מטרות מלחמה שאינן יכולות להיות מושגות בו-זמנית.

ועדת החקירה אמורה לעסוק בעובדות ולא בהשערות פסיכולוגיסטיות. אך אולי בכל זאת תיתן דעתה לכשל אפשרי הטמון בכך שגורמי החלטה מרכזיים, נושאים בליבם אשמה מייסרת על אחריותם האישית הכבדה לאסון ה- 7 באוקטובר. אשמה אישית שאפשר שהשפיעה על שיקול דעתם הלאומי. הרי אם היו מעניקים עדיפות לשחרור החטופים היו נרשמים לעד כמי שנכנעו לחמאס ונחלו את התבוסה הקשה ביותר של ישראל מאז הקמתה. אולי, אף בחוסר מודעות, היו ממולכדים בדחף עצום להסיר מעט מהכתם שדבק בהם ולכן העדיפו את המלחמה ואת הנקמה על גורלם של החטופים.

מייד לאחר האסון התעוררה השאלה אם האחראים למחדל הנורא - בממשלה ובמערכת הביטחון - צריכים לפרוש מיידית מתפקידיהם. הדעה הרווחת הייתה "שלא מחליפים סוסים בעלייה". מתברר שזו הייתה טעות יקרה. אופן קבלת ההחלטות לגבי מטרות המלחמה ודרך ניהולה מלמד כי האחראים הבכירים למחדל ה- 7 באוקטובר הוסיפו להיכשל גם אחרי האסון הכבד.

הדרגים הלוחמים שמחרפים את נפשם זכאים למנהיגות מדינית וצבאית אחרת, כזו שראויה למסירותם ולגבורתם.

אבי גיל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, עמית מחקר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI). ספרו החדש "איפה הראש" ראה אור לאחרונה (סטימצקי).