כשחזון מנותק מהמציאות, הוא יכול להפוך לחלום בלהות

בימים אלה אני קורא את ספרו החשוב של יובל בלומברג "מלכודת אוסלו", שיצא לאור (בהוצאת "סלע מאיר") לפני שנה, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. אחד הדברים שגרמו לי להרים גבה במהלך הקריאה היה תיאורו כיצד חלק מן המנהיגים של אז, ובכללם יצחק רבין, האמינו שאם אחרי שנמסור על פי הסכם את רצועת עזה ליאסר ערפאת לא יסתדרו העניינים כמצופה, נוכל להשיב את הגלגל אחורנית כאילו דבר לא קרה. ז"א, נחזיר אלינו צ'יק-צ'אק את השליטה על עזה, ובא לציון גואל.

היום אנו שומעים בדיוק אותם דברים. נוותר בהסכם על ציר פילדלפי כדי לשחרר חטופים, נוותר גם על ציר נצרים, ובכלל, נצא מעזה, ואם העניינים לא יסתדרו, פשוט - נחזור לשם. אז מה הבעיה?

הבעיה היא, שיש בעיה. אפילו באותם זמנים, כשעדיין לא התפנינו מן הרצועה ומיריחו, וערפאת כבר הפר בריש גלי את ההסכמים שזה עתה חתם עליהם, ממשלת ישראל סברה שהיא אינה יכולה לסגת מן ההתחייבויות שלה- והמשיכה במהלך של יציאה מרוב שטח הרצועה ומיריחו. ולאחר שיצאנו משם? לא רק שזה לא היה עניין של צ'יק-צ'אק, אלא שהשתלטות מחודשת שלנו על אזורים אלה כבר לא באה בחשבון כלל, גם כשערפאת המשיך בהפרותיו. למה? כי המציאות העולמית הכתיבה אחרת, ואת זה לפחות היו צריכים לצפות מראש אנשים שעסקו במדינאות, ודאי מדינאות בינלאומית.

בשנים עבָרו שמענו את אותן אמירות גם על דרום לבנון, ומזה שנים אנחנו שומעים אותן על יהודה ושומרון. נצא, ואם העניינים לא יסתדרו - נחזור. כאילו באמת, כשמדובר בהסכמים בינלאומיים ונסיגה בפועל מחבלי ארץ, אפשר בקלות כזו להחזיר את הגלגל אחורה. בעצם ימים אלה, אנו רואים עד כמה אין זה "קל", ואיזה מחירים כרוכים בכך.

הגישה הפשטנית הזו של השמאל אינה אמורה להפתיע אותנו, שכן אחד ממאפייני המחשבה השמאלנית היא הסטתה של המציאות הצידה. אין זה שהם בהכרח מתעלמים מן המציאות, אלא שנטייתם היא שלא להביא אותה בִכלל שיקוליהם. "כן, אני מכיר מהי המציאות", יאמרו, "אבל לעזאזל המציאות!" במחשבתם, הדברים יקרו על פי רצונם, זאת אומרת על פי אותה מציאות שבעיניהם היא הראוייה. תחזיות המנוגדות לאותה מציאות ראויה הם בעיניהם "אירועי קיצון" שאין להתיר להם להכתיב את המהלכים. אצלם, מאוויים הופכיםְ איכשהוא למציאות עצמה, אפילו כשאינם מתגשמים. השמאל יוצרים לעצמם - ולנו - מציאות אלטרנטיבית. בונים עולם חדש.

כך בדיוק דיבר פרס על "מזרח תיכון חדש". היה זה משהו בנוסח: צריך פשוט להאמין, צריך לא להתחשב במה שהיה, צריך שהעבר לא יקבע לנו את ההווה, ועוד אמירות מהסוג הזה. אני לא מצטט אותו כאן מילה במילה, אבל זה היה קו המחשבה שלו. העיקר היה הרצון, או ה"חזון", כפי שהוא אהב לקרוא לזה. ומה רע בחזון? ישאלו אותך. האומנם להרצל לא היה חזון מטורף? והנה, עובדה שהגשמנו אותו. אז מה כאן הבעיה?

חזון טוב הוא דבר יפה, לכל הדעות. אלא שכשהוא אינו מעוגן בריאליה הוא סתם חלום, והניסיון ליישמו לא רק שלא יצלח, אלא יכול להתברר כמגשים חלום בלהות ולהסתיים באסון. מה היה הייחוד הגדול של הרצל? מה הפך אותו לענק? היה זה העיגון של חזונו במציאות. הרצל היה היהודי הראשון שהראה לנו ששיבת היהודים לארץ ישראל והקמת מדינה בה היו שאיפות לגמרי ריאליות, שניתנות בהחלט להגשמה.

כידוע, הוא לא היה הראשון שדיבר על השיבה ארצה ועל הקמתה מחדש של מדינת יהודים, אבל הוא היה הראשון שהראה כיצד אפשר - צעד אחר צעד - להגשים את החזון הזה, שבעיניו כלל לא היה "מטורף". זו הסיבה העיקרית לכך שכאשר פרסם את ספרו "מדינת היהודים", שבו פירט את הצעדים המעשיים להקמת המדינה הזו, עורר הספר כמעט מיד התלהבות אצל היהודים. הנה, סוף סוף ישנה דרך אמיתית לגאולה! אין מדובר במקסם שווא, אלא בחזון שאפשר להגשימו!

ואילו החזון של פרס ושל רבים אחרים שהצטרפו אליו - לא רק פוליטיקאים אלא גם אינטלקטואלים וסופרים למיניהם כמו דוד גרוסמן, עמוס עוז ואחרים - היה ההפך מזה. וכיוון שהיה תלוש וחסר כל בסיס ריאלי, הוא התנפץ מול עינינו ועלה לנו מאז, במשך שלושים שנה, בדם יקר רב.

הנטייה לִרצות משהו בכל לב, ובשל כך להתעלם מן הנתונים שאינם מאפשרים את השגתו, היא תכונה פסיכולוגית אנושית ידועה. כשאדם מנסה להגשים בשביל עצמו חזון שווא, התוצאה במישור האישי יכולה להיות קשה. אבל מה קורה כשנטייה זו הופכת למדיניות ציבורית? אזי, המחיר הוא קטסטרופלי, כפי שאפשר לראות לאורך ההיסטוריה - בין אם זו התעלמות מתכונות-יסוד של האדם כדי להקים גן-עדן קומוניסטי עלי אדמות (מיליונים אינספור שילמו על כך בחייהם), ובין אם זו התעלמות ממהותם של רוצחי המונים כמו ערפאת וחבריו, ומ-1400 שנות חינוך פונדמנטליסטינו קשה ובלתי-מתפשר שנתקבע עמוק בלבבות מאמינים (אלפי יהודים שילמו על כך בחייהם, ועוד ישלמו).

הדרך של ראיית המציאות על פי משאלות לב השתלטה, מסתבר, גם על ראשי הצבא. הם רצו להאמין שפניו של חמאס אינם להתקפה, ועל כן התעלמו מן הסימנים שבבירור העידו אחרת. אמונתם הפכה אצלם למציאות. לי לפחות אין ספק שהחינוך הפוליטי שהם קיבלו בהרווארד ובמחוזות-קידמה אחרים - וחלקם קיבלו אותו במנות גדושות כבר מילדות - הגבירו אצלם את העיוורון, והחדירו בהם נטייה מובהקת להתעלם בפועל מן המציאות שהיתה לנגד עיניהם, זאת אומרת מן המציאות כפי שהיתה באמת. וראייה כזו, שהיא פרי חינוך ממושך, אינה בהכרח מתחלפת לאחר ה-7 באוקטובר, כפי שלדאבוננו אנו נוכחים לדעת.

הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי