הרגע הזו, שבו מחבל של חמאס עובר, מאחד לשני, בין ששה יהודים שנחטפו משטחה הריבוני של מדינת ישראל, ומוציא אותם להורג, בזה אחר זה, בירייה בראשם, הוא רגע שנראה כאילו נלקח מתוך סיפורי השואה. מי שיעצום את עיניו ויתחבר לתמונה הזו, לא יתקשה לדמיין אותה כמו סצנה מהסיפורים שסיפרו לנו ההורים שלנו על האופן שבו נאצים רצחו יהודים בדם קר, על גדת הנהר או מול קהל גדול במרכז העיירה.
במציאות נורמלית, נבחרי הציבור שלנו, מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחד, היו עוברים למחרת פרסום הבשורה הנוראה הזו מערוץ טלוויזיה זר אחד לשני, מדלגים בין מראיין מה-CNN למראיינת מה-BBC, מתארים להם את התחושה שחש כל ישראלי, נוכח תמונותיהם של צעירים שכל עתידם לפניהם, שהוצאו להורג רק משום שהם יהודים.
במציאות נורמלית, יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד היה יוצר קשר עם מקבילו האוסטרי ומקבילו הצרפתי, מתאר להם את התמונות, ותובע מהם להעביר את ציור המציאות מקפיאת הדם הזו לאנשים שלהם. שיבינו. שיזדעזעו.
במציאות נורמלית, פרופ' אשר כהן נשיא האוניברסיטה העברית, יחד עם עמיתיו מבר אילן ומרייכמן, היו מזמינים לזום רחב את מקביליהם באקדמיה האמריקאית ומשתפים אותם בטלטלה שעברנו השבוע, מקטן ועד גדול. ובמציאות נורמלית, ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, וראש עיריית גבעתיים רן קוניק וראש עיריית הרצליה יריב פישר, היו יוצאים למסע הסברה בערים התאומות שלהם בחו"ל, ומתארים שם איך נראה פרצופה המפלצתי של שנאת יהודים מודל 2024.
כל זה, לדאבון הלב, לא קרה. תחת זאת ראינו את יאיר לפיד ("קבינט המוות החליט לא להציל את החטופים"), ואת בני גנץ ("יש מי שלא עשו הכול כדי למנוע את המוות הזה...צאו להפגין"), ואת ארנון בר דוד ("אין עסקה בגלל שיקולים פוליטיים"), ואת רון חולדאי ("ממשלת ישראל הפקירה את החטופים"), ואת ראשי האוניברסיטה העברית ("אנשינו מופקרים בעזה"), כשהם פונים אל המיליארדים בעולם הרחב שעוקבים אחר המתרחש כאן, ומכריזים באוזניהם "זה ביבי. זה הכל ביבי. ביבי הוא האשם. ביבי הוא הסיפור. ביבי הוא האחראי לכל הרוע שראיתם".
לא על התמונות של צעירים יהודים שנורו בראשם הם דיברו. גם לא על האכזריות חסרת הגבולות. אפילו לא על שנאת יהודים באשר הם יהודים. ביום שלמחרת הוצאתם להורג של ששה מבני עמנו על ידי ארגון טרור רצחני, שהאמנה שלו שואפת להשמדת מדינת ישראל, באדיבותם של כל המנהיגים הללו -מהפוליטיקה, מהאקדמיה, מהמגזר העסקי ומהשלטון המקומי - כלי התקשורת בעולם שידרו ממדינת ישראל מסר אחד ויחיד: "זה ביבי". ואם יש דוגמה וסמל לטירוף שאחז חלקים חשובים בחברה הישראלית - זו הדוגמה וזה הסמל.
רק נתניהו מעניין אותם?
אפשר למתוח ביקורת על נתניהו בכל עניין ובכל נושא, אבל השנאה העמוקה אליו הפכה להיות המצע הכמעט יחיד של אזורי חיוג רחבים מדי בחברה הישראלית. ואני לא אומר את זה כי שמעתי את ח"כ לשעבר אלי גולדשמידט, איש מפלגת העבודה, שדיבר אל האגף שלו וקבע: "אנחנו יותר שונאים את ביבי מאשר רוצים בטובת החטופים". אני גם לא אומר את זה על רקע הציטוטים שהביאה השבוע דנה ירקצי ב"כאן 11" מתוך קבוצת הוואטסאפ של פורום בכירי המשק, שמהם עלה שבמגעים שלהם עם ארנון בר דוד סביב השביתה, מה שהעסיק אותם בעיקר הייתה הפלת הממשלה.
אני אומר את זה בגלל שיש שאלה אחת שלא נותנת לי מנוח. אם לא נתניהו מעסיק את כל אלה, אלא החטופים, ורק החטופים, איך זה שלא נתקלנו מכיוונם בשום זעם פומבי על חמאס? אני לא חושב, חלילה, שיש באגף הפוליטי הזה מישהו שלא רואה בחמאס אויב אכזר. ועדיין, איך זה שלא שמענו מהם שום דרישה נוקבת לגביית מחיר ממנו, כדי שבעתיד יחשוב מיליון פעמים לפני שיעז שוב להרים נשק על יהודי? לא תמיכה בעונש מוות. לא קריאה לעצירה של הסיוע. לא תביעה ליישר לגובה הקרקע שכונה עזתית אחת על כל חטוף שלנו שנרצח. לא דרישה לספח אל שדות בארי או כפר עזה דונם אחד של אדמה עזתית על כל חטוף שנורה למוות. כלום. לא מסינואר הם דורשים לגבות מחיר. רק מנתניהו. ואפילו אם נקבל את עמדתם, לפיה נתניהו הוא שורש כל רע - עדיין מדובר במציאות מטורפת. איך זה שעל כל 1,000 מפגינים מול נתניהו, לא ראינו מפגין אחד שעמד בקפלן ודרש לכבות את החשמל ואת המים לרצועת עזה? להעניש בעוצמה אנשי חמאס באיו"ש. למנוע את כל הזכויות והפינוקים שמהם נהנים נציגי הארגון הזה בכלא. לשדר שבעל הבית השתגע. שרצח יהודים זה לא משהו שאנחנו עוברים עליו לסדר היום. רק נתניהו מעניין אותם?
הרי במציאות נורמלית, אופוזיציה ישראלית פטריוטית הייתה דורשת לגבות מרצועת עזה מחיר כזה שיוציא לאוחז הנשק הבא את החשק לכוון אותו אל ראש של יהודי. קחו את סיפורו של "צו 9", ארגון שהוקם במטרהלהפעיל לחץ על חמאס, ולעצור את "הסיוע ההומניטרי" שזורם אליו ואל אנשיו. "האספקה שמגיעה לעזה מתחזקת את חמאס, נותנת לו אורך נשימה, עם כוח ויכולת להמשיך לפגוע בנו ולהחזיק את החטופים", נכתב באתר האינטרנט של "צו 9". אז איך זה שמי שדורשים מנתניהו עסקה בכל מחיר, לא חשבו להושיט יד לארגון הזה? איך זה שכאשר האמריקאים הטילו סנקציות על מייסדת הארגון, לא נמצא מישהו מכל המוני המוחים השבוע, שיצא לעזרתה? איך לא היה איש שהבהיר ש"לעשות הכל" כדי להחזיר את החטופים זה לא רק לתקוף את נתניהו, אלא גם, נגיד, להפריע להכנסת אספקה לעזה?
איך זה שלא שמענו מגנץ, מלפיד או מארנון בר דוד תביעה שחמאס ישלם מחיר על מעשיו? שממשלת ישראל תבהיר לו, ואני סתם זורק דוגמה, שגם אם היא תהיה מוכנה לסגת מציר פילדלפי, היא מודיעה רשמית שמהיום והלאה כל יהודי שיירצח בשבי הארגון יוריד קילומטר אחד מהשטח שממנו אנחנו מתכוונים לסגת. אבל זה בדיוק העניין. למפגינים, אם לשפוט לפי מה שהם השמיעו השבוע, אין שום עניין להתעסק עם סינוואר או לגבות ממנו מחיר. רק מביבי.
המוני ישראלים, בראשם אופוזיציה מופקרת של פוליטיקאים, של אנשי המגזר העיסקי, של ראשי האוניברסיטאות, של מנהיגי השלטון המקומי ושל יו"ר ההסתדרות, הגשימו השבוע את חלומו של יחיא סינוואר ולימדו אותו שאפשר לקבל מאיתנו במבצע שניים במחיר אחד. גם לרצוח יהודים, וגם לזכות כבונוס במדינה משובשת, משותקת, חסומה ומסוכסכת, שבכירים בה מגבירים את תמיכתם בדרישות חמאס במו"מ מול מדינתם שלהם, ודורשים מממשלתם ליישר קו עם ארגון הטרור. האם יחיא סינוואר היה יכול לייחל ליותר מזה?
את המודל המביך של הגישה הזו הציג השבוע, איך לא, ח"כ מ"יש עתיד". משה טור-פז, לפחות לפי דף הוויקיפדיה שלו, הוא איש רציני. סגן אלוף במילואים, ששימש בעבר כמנהל בית ספר וכראש מינהל החינוך בעיריית ירושלים. בינואר האחרון הוא פרסם מאמר מפורט ומנומק בסוגיית המלחמה. השורה הראשונה שלו קבעה: "ציר פילדלפי -המפתח למניעת התעצמות חמאס". השורה האחרונה סיכמה: "שליטה בפילדלפי, לאורך זמן, זו הדרך היחידה לנצח".
בין לבין נימק טור-פז את עמדתו והעלה טיעונים, זהים לחלוטין לאלה שבהם השתמש השבוע בנימין נתניהו, כדי להסביר למה אנחנו חייבים להיות בפילדלפי. "כמעט כל מה שנמצא היום ברצועה בהיבט אמצעי הלוחמה, חומרי נפץ, טילים, רקטות וכו' נכנס משם", כתב,"החמאס הוציא מפקדים שלו להשתלמויות באיראן דרך מנהרות בציר ודרך מעבר רפיח והחזיר אותם מיומנים וחזקים יותר. כל בניין הכוח החמאסי מקורו במעבר מפילדלפי".
עכשיו, כשיו"ר המפלגה שלו מאשים את ראש הממשלה ברצח, ולועג לדרישה שלו להישאר בפילדלפי, אותה דרישה שהעלה ח"כ טור-פז בעצמו, נקלע האיש לבעיה. מה עושים? פליק-פלאק לאחור. "בתחילת ינואר 24' פרסמתי מאמר על חשיבות ציר פילדלפי ללחימה בעזה", כתב השבוע, "עוד ששה חודשים לקח לנתניהו להורות לצבא לכבוש אותו. באיחור רב. ועכשיו הוא רוצה לשכנע אותנו שזה סלע קיומנו? 101 חטופים בעזה חשובים יותר. מדינת ישראל תעשה הכל אסטרטגי יותר. את כולם. עכשיו".
במילים אחרות, יש לי תפיסת עולם סדורה, אבל אם יתברר חלילה שזו גם תפיסת העולם של נתניהו, אסביר בקלי קלות למה מדובר בתפיסה שגויה. כל תורת ה"יש עתידיזם" במשפט אחד. ויודגש, הוויכוח על השאלה אם אנחנו חייבים להישאר פיזית בפילדלפי או שאנחנו יכולים להסתפק בהגנה מרחוק, הוא ויכוח חשוב. יש בו טיעונים ראויים מפה ומשם. אבל כשרואים מה קורה לאנשים טובים כמו טור-פז, ומה עושה להם הצורך ליישר קו עם המאבק של יו"ר המפלגה בראש הממשלה, גם במחיר התבזות מביכה שכזו, מבינים שלא החטופים הם הסיפור פה. ודאי לא כל הסיפור. זו הפוליטיקה ההקטנה. זה נתניהו. ממנו הכל מתחיל ובו הכל נגמר.
כשהקווים האדומים נמחקו לגמרי
"סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו" (סנהדרין י"ז ע"א)
הגמרא מסבירה שסנהדרין, שהתכנסה בהרכב של 23 דיינים כדי לעסוק בדיני נפשות, וכולם פה אחד בחרו לחייב את הנאשם, מזכים אותו. למה? משום שכאשר כולם חושבים אותו דבר, יש מקום לחשוש שמשהו בהליך היה פגום.אולי באו עם דעה קדומה. אולי לא התעמקו בעובדות. אולי לא הצליחו לראות את הדקויות ואת המורכבויות. אולי לא שקלו לעומק את הנימוקים בעד ונגד.
עיתונות המיינסטרים שלנו מזכירה את אותו בית דין. כמעט בשום נושא חשוב שעל הפרק, אין בה מחלוקות, אין בה שקלא וטריא, אין בה נימוקים בעד ונימוקים נגד. כולם חושבים אותו דבר. כולם מדברים אותו דבר. וכאזרח - לא כעיתונאי, רק כאזרח - זה מפחיד. משום שבנושאים כבדי המשקל שעל סדר היום שלנו, לא יכול להיות שבכל דיון בין ימין לשמאל ובין אופוזיציה לקואליציה, צד אחד צודק תמיד וצד אחד טועה תמיד.
ולענייננו, אי אפשר לקחת ברצינות עיתונות שיוצאת כולה מנקודת הנחה שהצד שלה - זה שמבקש לקבל במלואן את דרישות חמאס - הוא הצודק, הוא ההומני, הוא הדואג לחטופים, והצד השני - זה שדורש להתעקש עם חמאס ולא לוותר - מורכב מאוסף של ערלי לב שלא מתעניינים בגורל החטופים וכל מה שחשוב להם בחיים זה שנתניהו יישאר בשלטון.
השבוע פרסמו שמואל רוזנר והמכון למדיניות העם היהודי סקר שנערך מיד לאחר ההודעה על הרצחם של ששת החטופים. שתי עמדות הוצגו לנשאלים בעניין עסקת החטופים, והם נתבקשו להשיב איזו מהן קרובה יותר לעמדתם שלהם. 49% מהיהודים השיבו ש"לישראל אסור לוותר על שליטה בציר פילדלפי גם אם בגלל זה לא תהיה עסקת חטופים". 43% השיבו ש"ישראל צריכה לוותר על שליטה בציר פילדלפי כדי לאפשר עסקה לשחרור חטופים". עזבו רגע את הניואנסים. עזבו את זה שחמאס לא השיב בחיוב לעסקה המדוברת. עזבו את זה שארגון הטרור לא מסתפק בציר פילדלפי אלא רוצה עוד הרבה דברים חשובים אחרים. עזבו את זה שראינו סקרים שונים ומגוונים בתוצאותיהם, במידה רבה בהתאם לגורם הסוקר ולנוסח השאלות. עזבו גם את השאלה מה אתם הייתם משיבים לו אתם עצמכם נשאלתם.
תוצאות הסקרים כולם, וכאמור לא משנה השורה התחתונה המדויקת שלהם, מלמדות שיש מחלוקת קשה בחברה הישראלית בשאלת המחיר שנכון לשלם בעסקה. והעובדה שכלי התקשורת, שאמורים לשקף את המחלוקת הזו, מקפידים לא לעשות את זה, ומנהלים תעמולה אגרסיבית בעד עמדה אחת ודה-לגיטימציה מוחלטת לעמדה השנייה - איננה אלא פשע מקצועי.
כי מה שקורה בימים אלה בכלי התקשורת הוא משהו שגם אני, שאת דעתי על העיתונות הישראלית אני פורס פה במשך שנים ארוכות, לא ראיתי כבר הרבה מאד זמן. הכל הותר. הכל נורמל. הקווים האדומים, אם היו כאלה, נמחקו לגמרי. בזה אחר זה צעדו בסך הכתבים, המנחים, המגישים והפרשנים, והסבירו, מי במילים בוטות ומי במילים בוטות עוד יותר, שממשלת ישראל אשמה. ארגון טרור אכזרי טובח ביהודים חפים מכל פשע, והעיתונות הישראלית מטילה את כל האשמה על ממשלתה שלה. תפקידו של חמאס לרצוח אותנו, תפקידנו שלנו להיכנע לכל דרישותיו, ואם אנחנו לא עושים את זה,ובאופן מלא - ברור לגמרי שידינו שלנו הן שמגואלות בדם. יש לנו ממשלה של בוגדים, יש לנו ממשלה של רוצחים, יש לנו ממשלה של חסרי אחריות, יש לנו ממשלה שחמאס בטובו היה מוכן לעשות הכל כדי לשחרר את חטופיה, אבל היא בקשיות ליבה משיבה לו בשלילה. אני שואל ברצינות: מה ההבדל בין העמדה של מנהיג חמאס, לעמדה שהשמיעו השבוע שידורי האקטואליה שלנו?
וזה לא חדש. העיתונות שלנו כשלה כשלון חרוץ בתפקידה הכמעט יחיד בכל מגע שהיה לנו עם האויב בעשורים האחרונים. בהסכם אוסלו, בנסיגה מלבנון, בהתנתקות, בעסקת שליט. בכל האירועים הללו, שנגמרו בנהרות של דם יהודי, לא הייתה עיתונות ששאלה שאלות, לא הייתה עיתונות שדרשה תשובות, לא הייתה עיתונות שהעלתה ספקות, לא הייתה עיתונות שביקרה.
אני מכיר את התגובות הקבועות, המגיעות בכל פעם שאני מעלה טענות מהסוג הזה, תגובות התוהות "למה אתה עוסק בעיתונות כל הזמן?". התשובה פשוטה. כי אני מאמין בתפקידה של עיתונות ובכוחה לתקן, לבדוק, לחקור, לפקח, ולמנוע אסונות לפני שהם מתרחשים. ובכל המובנים הללו, בישראל אין עיתונות. יש אוסף ענק של בעלי עמדות פוליטיות, עמדות לגיטימיות כמובן, שנוהרים כמו עדר אחרי כל צעד מדיני שמתאים לאג'נדה שלהם בלי לעצור לרגע ובלי לעשות את עבודתם.
אז, והיום
חזרתי השבוע, באדיבותו של הארכיון, אל עיתוני סוף יוני-תחילת יולי שנת 1976, כדי לנסות להיזכר איך זה היה פעם. איך התנהגנו -ממשלת ישראל, הציבור הישראלי והעיתונות הישראלית - באירוע קטסטרופלי מהסוג שמולו אנחנו ניצבים היום. מטוס "אייר פראנס", שעל סיפונו 260 איש, למעלה ממאה מהם יהודים, נחטף אז לאוגנדה. הרחק מאוד מישראל. לכאורה, מקרה קלאסי לעסקה שבה אין לנו ברירה אלא לשלם כל מה שידרשו המחבלים. ומה הם דרשו? במונחים של היום, כלום. שחרור של 53 מחבלים, רק 39 מהם כלואים בישראל.
במציאות הזו, ההחלטה של ממשלת ישראל לשלוח לאנטבה למעלה ממאה מבחורינו המצוינים, בידיעה שכל תקלה קטנה עלולה להשאיר על אדמת אפריקה ערמת ענק של הרוגים, במקום לשלם בשחרור של 39 מחבלים ולגמור עניין - הייתה במושגים של היום טירוף מוחלט. "קבינט המוות", היה קורא אז יאיר לפיד, ליצחק רבין ולשמעון פרס. "ממשלת ההפקרה" הייתה מכנה אותם העיתונות של היום.
ישראל, אגב, לא הייתה לבד אז בהחלטה שלא להיכנע לטרור. "אין בכוונתה של צרפת להיכנע לתביעות הנראות לה כבלתי מתקבלות על הדעת", הודיע דובר משרד החוץ הצרפתי. גם מגרמניה, שנדרשה לשחרר ששה מחבלים מארגון "באדר מיינהוף" שהיו כלואים אצלה, הגיעה תגובה דומה. "פקידי ממשלה רמזו כי גרמניה אינה נוטה להיכנע לדרישות המחבלים", דווח "מעריב".
"בלונדון", סיפרה ידיעה אחרת בעיתון, בעקבות הודעת ממשלת רבין שהיא תנהל מו"מ עם החוטפים, "נתקבלה החלטתה של ממשלת ישראל בהפתעה ואף בעצב מה. הדעה הרווחת הייתה כי ממשלת ישראל תדבק בעמדתה שלא לשאת ולתת עם טרוריסטים". זו הייתה העמדה הרווחת בעוד מקומות באירופה. "הידיעה שממשלת ישראל מוכנה להיכנס למו"מ עם המחבלים נתקבלה בשוויץ בתדהמה", דיווחה כתבת "מעריב" שם.
מאמר המערכת של "מעריב" דיבר אז על הצורך "להתייצב במאוחד מול הסחטנות ולסרב להכנע לגנגסטריזם הרב לאומי". "עם כל החרדה לגורלם של 250 הנוסעים, שהם כלי משחק בידי הגנגסטרים, אי אפשר שלא לקבוע כי כניעה לסחטנות - מחירה עלול להיות כבד מאוד. היא תהפוך את אנטבה לדגם ולמבשר של פורענויות שיבואו", נכתב. העיתון ידע לספר על "הפגנה אילמת" שנערכה מול בית ראש הממשלה בתל אביב. חלקמהמוחים, דיווחכתבנו,ביקשו להיעתר לתביעות המחבלים. "אחרים ביקשו להזהיר את החוטפים שעל כל פגיעה בבן ערובה - יוצאו להורג 10 מחבלים הכלואים בישראל". בהמשך השבוע, פרצו עשרות קרובי משפחות החטופים למחנה שבו ישב ראש הממשלה, בדרישה להיפגש איתו. רבין, סיפר העיתון, נפגש עם נציגיהםוביקש מהם "להרגיע את הרוחות הסוערות".
משה ז"ק, מבכירי הפובלציסטים של "מעריב", ניתח אז בטורו את מה שעובר על החברה הישראלית, ניתוח שהיה יכול להיכתב באותן מילים בדיוק גם היום, 48 שנה אחרי. "הלוחמה הפסיכולוגית ניזונה מן הוויכוחים הפנימיים הפורצים אצלנו דווקא ברגע הקריטי של עמידה במבחן, שבה מכריע מי שיש לו עצבים יותר חזקים של עמידה על הסף. אך תוך כדי הוויכוח, שהוא לגיטימי בהחלט בחברה דמוקרטית, אנו מתרגשים ומגלים את כל נקודות התורפה של החברה שלנו, ועל ידי כך מסייעים לסחטנים, לחוטפים ולרוצחים בכוח".
גם לאפרים קישון הייתה עמדה ברורה. "...המרצחים של נשים וילדים הנידונים למאסר עולם, יכולים לחייך חיוך רחב", כתב בסגנונו, "...שכן שחרורם איננו מוטל בספק. אם לא היום אז בעוד שבועיים, כאשר ייחטפו עוד מטוסים או איזו קבוצת כדורסל או מן הסתם ילדיו של אחד השגרירים שלנו אי שם בבירות העולם...מה היה קורה אילו השיבה ממשלת ישראל למרצחים, לאחר שהוגשה לה רשימת הטרוריסטים המבוקשים(לשחרור - ק"ל)...אם יבולע לבני הערובה הישראלים, נוציא חלק מקביל מן הרשימה הזו להורג?".
מדינת ישראל של אז, נבחרי הציבור של אז והעיתונות של אז, לא דאגו לחטופים ההם פחות ממה שאנחנו דואגים לחטופים היום. אבל הם שמרו על קור רוח. הם הבינו מה משרת את האינטרסים שלנו, ומה משרת את אלה של האויב. הם הבינו שבמדינה דמוקרטית אין בהכרח תשובה נכונה אחת ושכל הדעות לגיטימיות, כשגם אז היו שהציעו לקבל את דרישות המחבלים והיו כאלה שלא, אבל לכולם ב-1976 היה ברור מי הרעים בסיפור, נגד מי צריך לפעול, ואיזה מסר עלולה להעביר כניעה שלנו.
שקט הוא רפש
"אין שום בעיה לצאת מרצועת עזה ולהכריז על סיום המלחמה. ממילא אין באמת מלחמה וצה"ל מדשדש כבר תקופה ארוכה". אם אתם קשובים לשיח הציבורי, אין סיכוי שלא שמעתם את הטענה הזו. ובכן, נכנסתי לאתר של דובר צה"ל, שם מפורטות מדי יום הפעולות של כוחותינו מול האויב. אם תעשו את זה גם אתם, תופתעו לגלות שצה"ל מבצע פעילות חשובה ומכה את חמאס יום יום, שעה שעה.
הנה סיכום קצרצר ותמציתי של מה שעשינו ברצועהרק בחודש האחרון: השמדנו מאות תשתיות טרור, מהקרקע ומהאוויר, וחשפנו סדרהארוכה מאד של מנהרות. כאמור, אני לא מדבר על מה שעשינו במלחמה כולה. אני מדבר רק על השבועות האחרונים. ב-15 באוגוסט דיווח דובר צה"ל שבחודש האחרון השמידו כוחות הנדסה במרחב ציר פילדלפי בלבד כ-50 תוואים תת קרקעיים, לא כולל שורה של מתחמים תת קרקעיים כאלה במרחבי חאן יונס, דיר אל בלאח ובית חנון.
חיסלנו בחודש האחרון, כאמור לפי הדיווחים של דובר צה"ל, מאות רבות של מחבלים. פגענו בחוליות ששיגרו פצצות מרגמה. השמדנו פירי מנהרות, מבנים צבאיים, ומחסני אמל"ח. התקפנו בורות שיגור וחוליות ששיגרו רקטות לבאר שבע, לראשון לציון, לקיבוץ נירים, לקיבוץ כיסופים ולקיבוץ עין השלושה. פגענו במתחמים ששימשו מקומות מסתור למחבלים, ושמהם קודמו והוצאו לפועל מתווי טרור, ופותחו ואוחסנו אמצעי לחימה רבים.
איתרנו מחסני נשק עם רימונים, מטענים, טילי כתף וקלצ'יקובים. חיסלנו בעלי תפקידים. פגענו במבנים שאחסנו חומרי נפץ, במתחמי פיקוד ושליטה של חמאס, במחרטות תת קרקעיות ששימשו סדנאות ייצור, ובחדרים לייצור ואחסון אמצעי לחימה שהיו בסמוך להם. מצאנו בורות שיגור לרקטות בפילדלפי. פגענו במבנים של מערך הירי הרקטי, חיסלנו מפעילי רחפנים, ומצאנו מתחם ובו עשרות רקטות, משגרים וטילי נ"ט.
זהו, כאמור, אוסף דוגמאות מתומצת ביותר מהשבועות האחרונים בלבד. אם היינו מקבלים את דרישות חמאס ויוצאים מהרצועה אך לפני חודש, שום דבר מכל מה שפורט כאן לא היה נפגע. מאות המחבלים שחיסלנו היו עדיין איתנו. גם תשתיות הטרור, גם מחסני האמל"ח, גם עשרות המנהרות, גם מחסני הנשק, גם הרקטות. אם היינו יוצאים חודש אחד קודם לכן, הרשימה הזו הייתה כפולה.
האם אפשר להחליט שאנחנו מוותרים על פגיעה בכל אלה תמורת עסקה? כן, בהחלט. אבל אי אפשר לא לדבר על המחיר הזה. כי צריך לזכור שהשאיפה שלנו איננהשרצועת עזה תחזור אל ימים של שקט. כי שקט הוא רפש. כי כבר ראינו שבחסות השקט חמאס יודע לעבוד כדי להכין את המתקפה הבאה. האינטרס שלנו הוא רעש. הרבה רעש. רעש שבמסגרתו אנחנו סוגרים את הרצועה מזה, וממשיכים להשמיד מחבלים ואמצעים מזה. ובהינתן העובדה שהרצועה נעולה, וכל עוד אנחנו אוחזים במפתח לפילדלפי ולמעבר רפיח זה המצב, הרי שכל מחבל שחיסלנו היום לא יירה עלינו מחר. וכל רקטה שהשמדנו היום לא תכוון לקיבוץ נירים מחר. וכל יום הופך את עזה למקום בטוח יותר מהיום שקדם לו. זה לא אני אומר. אלה הדיווחים של דובר צה"ל, שמספרים שבכל יום אנחנו מנצחים את חמאס עוד קצת.
ומה יקרה אם נצא? חמאס יעמוד מחדש על הרגליים, ומתישהו נגלה שאחרי ששילמנו בדמם של מאות חיילינו, נשארנו עם אותה מפלצת על הגבול. מה נכון לעשות כשחטופינו שם? זו דילמה קשה, אבל אי אפשר להימנע מלהציג אותה על פרטיה ודקדוקיה. בבוקר שלמחרת חיסולו של איסמעיל הנייה, שיתף אותנו בן משפחה שמתגורר באחד מיישובי העוטף, בתחושות שרק מי שחי שם יכול לחוש.
"לא יאומן", כתב בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. "ב- 2014 חזרנו מחו"ל, והמטוס חג במעגלים מעל הים התיכון בהמתנה לנחיתה, בגלל הירי מעזה. במשך שנים רבות, על כל חיסול של זב חוטם באיו"ש, היינו צמודים לממ"דים והכל בעוטף נעצר. מוסדות חינוך נסגרו, כבישים נחסמו, אסרו עלינו להתקהל, אירועי שמחה בוטלו, הלוויות נערכו בחוג המשפחה בלבד. הבוקר, אחרי שחוסל איסמעיל הניה,אפס הנחיות. זה לא יאומן. חזון אחרית הימים בגזרתנו. שאפו לצה"ל".
ונוכח זה אי אפשר להתחמק מהצגת השאלה החדה: האם אנחנו מוכנים להתפרק עכשיו מכל ההישגים שלנו במלחמה? לשחרר את הנוכחות הצה"לית בכל הנקודות הלוחצות על חמאס?אחרי שנה של מלחמה, של מאות חיילים גיבורים ששילמו בחייהם ושל אלפי לוחמים עזי נפש שנותרו נכים לכל חייהם, אנחנו באמת מתכוונים לוותר על כל מה שעשינו ולאפשר לסינוואר לצאת מהמנהרה שלו, לארגן מחדש את אנשיו, להזמין את ההמונים למסיבת ניצחון, לסמן "וי" ולהכריז "ניצחנו את הציונים"?
נשגב מבינתי כיצד אפשר להטיל על בנימין נתניהו את האחריות לטבח ה-7 באוקטובר, ובה בעת לדחוף אותו לאפשר לחמאס לחגוג את הישגיו ולחזור לנקודת ההתחלה של ה-6 באוקטובר כאילו לא ארע דבר.