הדרך לפרדישן

הטענה העיקרית שהשמיעו המבקרים כנגד "הדרך לפרדישן", כשזה רץ על מסכי הקולנוע, היתה כי הוא סרט שמנסה להתחפש (יש שטענו באופן מביך) ליצירת מופת. הנחת היסוד שלהם היתה: "הדרך לפרדישן" אינו יצירת מופת, אלא שבגלל מסכת ה"כמו יצירת מופת" שעטה על פניו, עלול הצופה התמים ליפול בפח ולאמצו אל לבו כאילו היה "השור הזועם", לפחות. "היזהרו לכם הקוראים והצופים, מפני מלכודת זאת!" התריעו המבקרים. "אל תתפתו לעיסקאות בשטח, אחרת תאכלו אותה בחזק ותאכלו אותה בגדול". אמאל'ה.

ונאמר, רק בשביל הספורט, שאמנם "הדרך לפרדישן" הוא חרא של דבר שמנסה לשווק את עצמו כמוצר איכות לאניני טעם, נו אז? איפה כאן הבעיה? מה עדיף – חרא של סרט שטוען שהוא חרא סרט וסופו שהוא עומד בהבטחות והוא חרא של סרט, או אולי, חרא של סרט שמבטיח להיות אחלה של סרט ואז ניתנת לצופים אפשרות הבחירה האמיתית: חרא או קוויאר, וריאציה על הפינה לשיפוטכם. בעיניי, אם כבר, הביקורות הפכו את "הדרך לפרדישן" למוצר דמוקרטי להפליא: תרצו - תאכלו, לא תרצו - אל תאכלו.

ואם כבר, אז אוסיף גם ש"הדרך לפרדישן" קרוב יותר להיות בעיניי יצירת מופת מחרא של סרט שהתחפש ליצירת מופת. הוא אמנם לא יצירת מופת, אבל הוא בהחלט שווה צפייה ובהחלט שווה דיון, האם מדובר במעשה נוכלות שיווקי וקולנועי או באמת בהבלחה של גאונות.

נפתח בעובדות: סם מנדז, הבמאי, חתום על "אמריקן ביוטי", סרט קולנוע מעניין ואהוד על האקדמיה. פול ניומן וטום הנקס, גם הם, שני קנונים שאינם צריכים מחמאות ממדור ביקורת הדי.וי.די של וואלה! כדי לישון בלילה. קונרד.ל.הול (שנפטר לאחרונה) הוא מגדולי הצלמים שפעלו בשני העשורים האחרונים, ותוגמל על פועלו ב"הדרך לפרדישן" בפרס אוסקר. (תחליף נאה לנר זיכרון, הלא כן?) עם הרכב כזה, כמה גרוע כבר יכול להיות סרט מלכתחילה?

מייק סאליבן (טום הנקס – לדעתי, בתפקידו הטוב ביותר עד כה) הוא בריון/רוצח מטעם המאפיה שמנהל חיי משפחה סגפניים ושתקניים לצד אשתו (ג'נפיר ג'יסון לי) ושני בניו, מייקל ופיטר. מייקל, בנו הבכור, הדומה לו להפליא במניירות, בכובד הלשון ובמגושמות התנועות, צמא לקשר עם אביו הקשוח והמרוחק, ובליל גשם אומלל אחד, מתגנב במושב האחורי של הרכב ועד – שלא בטובתו - לפעולת חיסול בנוסח המאפיה, לה היו שותפים אביו ובנו המטורף של הסנדק שלו. הסנדק, ג'ון רוני (פול ניומן), מוטרד מהעד הלא קרוא להתרחשות הפלילית. חוזה מוצא על ראשם של סאליבן והילד, אך העניינים משתבשים באופן טראגי וסאליבן ובנו נאלצים לנוס על נפשם. הם פותחים במסע של הימלטות מידיו של רוצח שכיר פסיכופט הדולק בעקבותיהם (ג'וד לאו בתפקיד קטן ומצוין), מסע של נקמה (לא נסגיר יותר, כדי לא להיות ספויילרים) ומסע של גאולה ("פרדישן" באנגלית - גאולה).

נכון, עולם הקולנוע נותר אדיש משהו ליצירה זו, אולם אני סבור שבמורד הזמן, הן הנקס, הן ניומן והן מנדז יביטו על "הדרך לפרידשן" כאחד ההישגים שהם הכי גאים עליהם בקריירה שלהם. "הדרך לפרדישן", סרט גאנגסטרים אפל, המתנהל בתקופת "היובש" בארה"ב (איסור על מכירת אלכוהול), רחוק כרחוק "קלולס" מ"כנפיים שבורות" מסרטו הקודם של מנדז – "אמריקן ביוטי". הוא נעדר כל סקס אפיל, קצבו מהורהר, לעתים מרגיז, וההתעקשות על סמלנות ועל התעמקות פילוסופית בכל צומת דרכים, לעתים מעיקה. אולם מנדז ניסה, על באמת, ליצור יצירה שלמה ועגולה, שכל קצותיה קשורים, שכל מניעיה גלויים.

ב"רצועת הבמאי", המצורפת כבונוס לדי.וי.די, מתגלה במאי אינטליגנטי ומשכיל, שחושף את דרכי פעולתו ומחשבתו בכנות לא אופיינית לרצועות במאי אחרות בהן צפיתי. מבחינה מסוימת, הערך הגדול של הדי.וי.די הוא באותה רצועת במאי, שמאפשרת לאלה שלא נהנו מ"הדרך לפרדישן" בקולנוע, לשמוע את נאום ההגנה של אחד היוצרים המעניינים הפועלים כיום בתעשייה האמריקאית. אותי הוא הצליח לשכנע, גם אם באופן חלקי. "הדרך לפרדישן" אינו יצירת מופת, אבל הוא אחת היצירות הכנות בהן צפיתי.