המשא ומתן החשוב בתולדות ישראל הופקד בידיו של סוחר גרוע

מלחמת עזה או חרבות ברזל או איך שלא נקרא לה, תיכנס מוחרתיים אל החודש ה-12 שלה. באופק, זה שבו בדרך כלל מבצבצים החגים, בולט במיוחד ה-7 באוקטובר, שיאפיל השנה על כל חג ומועד: לא רק בגלל הזיכרון הטראומטי מאירועי אותו יום נורא - בוודאי לא בגלל הטקס הטיפשי, אלא בגלל העובדה שאיש מאזרחי ישראל, שיצאה למלחמה שנכפתה עליה באותו היום, לא האמין שמקץ שנה היא עדיין תתנהל.

במחנה שמתנגד לבנימין נתניהו קל לנפנף את הטיעונים הביטחוניים שהוא מציג, קל לזכור לו בעיקר את מזוודות הכסף, קל להזכיר שלא הפך ציר פילדלפי לסלע קיומנו, אלא כדי לטרפד עסקה פוטנציאלית (ממש לא ודאית, מוכרחים להזכיר) שפירושה סיום המלחמה על כל המשתמע מכך: ועדת חקירה ממלכתית, בחירות ועל פי כל סקר, איבוד השלטון.

אלא שגם כל מי שמניחים כך, מוכרחים להביט במראה ביושר ולהודות שבנימוקי "הצד השני" (שקל לפעמים לשכוח שהוא בעצם החלק השני של הצד שלהם), יש ממש:

ראשית, אי אפשר עוד לסמוך רק על דעת הגנרלים בנושאי ביטחון, בשעה שעוד מעט נמנה שנה למחדל הביטחוני הגדול ביותר שידענו. נזכיר כי ככל שחולף הזמן מתברר שאין אמת בסברה שעל פיה נכשלה ישראל בזיהוי הסימנים שקדמו למלחמה.

זרועות המודיעין שלה זיהו את הסימנים המטרימים למלחמה היטב, אבל טעו בפרשנותם. אז כן, אפשר להניח שלפחות חלק מהעיוורון הזה ניזון מ"רוח המפקד", כלומר - מעמדתו הברורה של נתניהו שגרסה שחמאס חזק ושבע בעזה הוא טוב לישראל. ועדיין - הכישלון הביטחוני הוא מהדהד וראוי שיוסיף להדהד כדי שלא נחזור על אותה שגיאה בעתיד.

כלומר, העובדה שכל ראשי מערכת הביטחון מצדדים בהסכם, אין פירושה בהכרח שהם צודקים. את הטענה שמא מדובר בהמשך של אותה קונספציה נפסדת שבה דגלו עד לפני 11 חודשים, אפשר בהחלט להפנות נגדם.

נמשיך אל סוגיית החטופים: זו לא תסתיים עד שישראל לא תקבל את כל תנאי חמאס. מי שטוען אחרת משקר. הנהגת חמאס היא חבורה שטנית, אבל לא מטומטמת. איש לא יחתום על הסכם שישיב לידי ישראל את הנכס העיקרי, אולי אפילו היחיד, שנותר בידיו - וישאיר לה פתח מילוט בסגנון - "תחזירו להשמיד אותנו מתי שיתחשק לכם".

עסקת חטופים (שיש לה כמובן גם היבטים מוסריים-אנושיים, לא רק ביטחוניים) פירושה סיום המלחמה כשחמאס מציל את עצמו פיזית, וככל הנראה גם משמר את שלטונו מדינית (ובהמשך, אם כי ייקח לו זמן, גם צבאית).

כדי שהנקודה תהיה ברורה עד הסוף: עסקת חטופים פירושה אלפי מחבלים משוחררים, צה"ל נסוג מהרצועה, ראשי חמאס שנותרו בחיים יוצאים ממנהרותיהם, מוגנים על ידי ערובות מוצקות שתתחייב ישראל להפקיד בידי הקהילה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, מתקבלים כגיבורים על ידי תושבי עזה, נישאים להמשך שלטונם ושיקום היכולת הצבאית שלהם על גבי מאות מיליארדים של דולרים שיזרמו לרצועת עזה מרחבי העולם הערבי ועוד.

זהו מחזה קשה, כמעט בלתי אפשרי לעיכול גם ברמה המורלית - וגם מפני שהוא בעל השלכות ביטחוניות עתידיות.

מי שזועם נוכח המחשבה על מראות חגיגות ה-7 באוקטובר ברחבי העולם הערבי (אצלם לא יהיו טקסים נפרדים, אלא רק הילולת רצח שתעבור כחוט השני בקרב מאות מילוני מוסלמים קיצוניים), צריך להעמיד מולם את המחזה הנורא של עוד גופות חטופים שנרצחו מטווח אפס, על ידי ירי בראשיהם, ממש כמו שש הגופות שחולצו ממנהרה - שהכניסה אליה הוסוותה על ידי חדר ילדים, עם איורים של במבי ושלגייה.

זה מחיר שאינו בלעדי רק למשפחות החטופים שמייחלות עדיין לחבק את יקיריהן, אלא לכל אזרח ישראלי. זו תהיה שבירה מוחלטת של קוד האמון בין אזרחים למדינתם, שתהיה לה לא רק משמעות מוסרית מחרידה, אלא גם השלכות פרקטיות - ממש כמו לאלטרנטיבה. לך תשכנע אחר כך ישראלים לגור בקרבת גבולות המדינה, כאשר הם יודעים מראש שאם חלילה יצליחו מחבלים לחדור את גדר המערכת, הרי שהם צפויים למוות איטי ואכזרי.

שתי החלופות האלה, בחירה בין רע לגרוע, בין הכתרת סינוואר כמנצח הגדול של טבח שאותו יזם, לבין בגידה (כי אין מילה אחרת) של מדינה באזרחיה, עומדות זו מול זו באופן שאין מובהק ממנו, עד שכאשר מקלפים מהגרעין הקשה לעיכול הזה את כל העטיפות, כמו במשחק "חבילה עוברת", מבינים שכל מי שאומרת אחרת משקר, כל אחד מצרכיו ולצרכיו.

יש לדברים כמובן גם השלכות מדיניות ביטחוניות רחבות יותר - על אזור יהודה ושומרון שבו גבהו מאוד הלהבות, על לבנון ויישובי הצפון ועוד, אבל הנקודה כבר צריכה להיות ברורה: גם כאשר מתעלמים לרגע מטירוף ההערצה לנתניהו מצד חסידיו או מזה של השנאה כלפיו מצד מתנגדיו, נותרים עם סוגייה שאין בה שחור ולבן, אין לה פתרון מנצח ויש לה השלכות קשות, נוראיות ממש, בכל דרך שבה תלך מדינת ישראל.

אם כך, אחרי שהתעלמנו מהפיל שבחדר כדי לנסות לעשות את מה שלא יוצא לנו כישראלים לעשות יותר מדי בשנה האחרונה, לחשוב קצת בראש צלול על הדברים כהווייתם, נסיר את הלוט מעל הפיל ונבחן את תפקודו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

איכשהו, מן הסתם בגלל הרכב ממשלתו, מצטייר נתניהו כאופציה הימנית, ולא היא. הגוש הפוליטי המזוהה עם הימין בישראל (בכוונה צריך להפריד כאן בין זיהוי פוליטי לאידיאולוגיה) סופג, על פי כל סקר, מכה אלקטורלית קשה.

הליכוד נחלש מאוד ומאבד סיכוי להרכיב ממשלה גם אם לא יתגלו סדקים ב"בלוק", החרדים נהנים מיציבות יחסית, אבל מאבדים את השפעתם בכל קואליציה עתידית - גם אם יהיו חברים בה.

סמוטריץ' לבדו לא עובר את אחוז החסימה ואילו בן גביר יצטרך לבחור בין התחזקות בריצה נפרדת, שפירושה אובדן עוד יותר ברור של קואליציית הימין, לבין הישארות עם סמוטריץ' באופן שיחליש את מעמדו (ביחס להישג אלקטורלי של ריצה נפרדת) בתוך הגוש.

בכל סקר שהוא מצליחים מתנגדי נתניהו להרכיב ממשלה גם ללא צורך להישען על קולות חברי הכנסת הערביים וללא הזדקקות לעריקים (בניגוד לתלות המוחלטת באלה כדי לקצר את ימיה של הממשלה הנוכחית).

נניח לרגע לסקרים, מאחר שאנו נמצאים במרחק של יותר משנתיים ממועד הבחירות (אם כמובן יתקיימו במועדן, אפשר להניח שלנתניהו יש גם תכנית מגירה כדי למנוע גם תסריט שכזה) ונשאל איך זה שמהלך דרמטי בואכה טראומטי כמו ה-7 באוקטובר, שהעביר ישראלים כה רבים לחיק האידיאולוגיה הימנית, לא בא לידי ביטוי בקלפי, אפילו אם שמדובר בקלפי מדומיינת, קרי בסקר?

כדי לחדד את השאלה, נחזור לימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר. 90% מהישראלים האמינו שעזה עומדת להימחק מעל פני המפה, קיבוצניקים מקיבוצי השומר הצעיר, השמן השמאלי של המחנה, כאלה שהאמינו בדו-קיום ורבים מבניהם פעלו למענו, דרשו לפתע "נוף לים".

אפילו אם מניחים שחלק מהדרישות להפוך את עזה ל"מגרש חנייה" היו בלהט הרגע, נדמה שהאמון בצד השני, בקרב מי שהאמינו בו עדיין אפילו אחרי אוסלו ולצידו התקווה שיש עם מי לדבר ועל מה לדבר, ספגו פגיעה אנושה. אם כך, איך זה שהאג'נדה המדינית הימנית לא כבשה בסערה (לפחות על פי הסקרים) את המפה הפוליטית הישראלית?

התשובה מורכבת מכדי לענות עליה עתה, אבל בקצרה: חלק תומכים בסדר יום ביטחוני ניצי, אבל חוששים מהכפפתו לאידיאולוגיה דתית משיחית. כהמשך לאותו קו, יש בישראל ימין חילוני ומסורתי שסולד מהברית עם החרדים-משתמטים.

אחרים פשוט סולדים מהטיפוסים שמייצגים אותה בכנסת הנוכחית (באספקט הזה, נזקם של טלי גוטליב, שלמה קרעי ודוד אמסלם למחנה, הוא רב יותר מאשר דמות כבן גביר), אבל - וזה אבל גדול, יש מי שמתחילים לפתח סלידה עמוקה מנתניהו - הן מהאיש עצמו כפוליטיקאי והן מסביבתו המורעלת.

הם צופים במסיבת העיתונאים שקיים השבוע ונחרדים, לא מפני שאינם מסכימים לתזה לפיה יש לנהל משא ומתן קשוח עם חמאס תוך כדי התעקשות על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אלא מפני שהאיש משקר בכל משפט שני שלו.

הם לא נולדו אנטי-ביבי. חלק גדול מהם הצביע עבורו בעבר - או למפלגות ימין שהיו חלק מהקואליציה שלו. דגלי פלסטין בשולי הפגנות השמאל מחרידים אותם, כך גם מעגל מתופפים ורודי שיער שזועקים "עכשיו, עכשיו" - ועדיין הם אינם יכולים להתעלם מהעובדה שהאיש שאמור להנהיג את הימין, גם משנהנה בתחילת המערכה, אפילו מתמיכתם של אלה שלא מסוגלים לסבול אותו, לא מצליח להוביל את ישראל לניצחון.

האיש שמתיימר לעמוד כחומה בצורה מול לחץ בינלאומי, הוא האיש שמנע מתקפת מנע בצפון ב-11 באוקטובר. הוא זה שעיכב את הכניסה הקרקעית לעזה במשך שבועות ארוכים (שגבו מישראל מחיר בצורת היחלשות הלגיטימציה הבינלאומית לתגובה שתהדהד ברחבי העולם הערבי), מתוך תקווה שיהיה מי שיעצור אותו.

הוא זה שממשלת הימין מלא-מלא בהנהגתו חידשה הלכה למעשה את ריבונות חמאס בעזה באמצעות האספקה ה"הומניטרית" והוא זה שמוכר לנו עתה סיפורי כזבים על לחץ בלתי פוסק על חמאס, כאשר צה"ל הפחית מאוד את הלחץ הזה בשטח.

העובדה שהעולם עוד לא מתחנן שנעצור את המלחמה בעזה, לפני שתושמד כליל, שסינוואר עדיין עומד איתן בשליטתו בשטח, שהצפון נמצא כבר מעבר לסף הייאוש ושחיזבאללה הפך לא רק למגן לבנון, אלא לשליט הבלעדי של הגליל - כל אלה על ראשו.

הרבים שכבר התפכחו בימין, יכולים לזכור באווירה הזאת שמדובר באותו נתניהו של נאום בר אילן, של חזון שתי המדינות (גם אם הוא מתכחש לו כעת) - זה שבינו לבין העלאת מעמדו של ציר פילדלפי לזה של מערת המכפלה והכותל המערבי, עומד רק דבר אחד במשותף: אז החיוני לשימור שלטונו היה בפזילה לשמאל (או לפחות למרכז), עכשיו הוא מבקש להצטייר, אחרי כמעט שנה של מלחמה כושלת, כמי שבולם בגופו את התבוסתנות שבכניעה לדרישות חמאס.

אחרי שהסכמנו שיש מחלוקת אמיתית שאינה קשורה לזהות ראש הממשלה, כזו שמציבה אנשים טובים גם במחנה הדוחפים לעסקה וגם במחנה שמתנגד לה בכאב לב, כזו שצריך ללבן בצורה עניינית ומתוך ניסיון כן לשכנע ולא רק לצעוק, הגיע הזמן להודות: נתניהו רע לשני הצדדים.