המיעוטים בארה"ב יכריעו את תוצאות הבחירות. בישראל צריכים להבין זאת

לראשונה בהיסטוריה האמריקנית, נבחרה קמלה האריס, אישה אפרו-אמריקאית מצד אביה, יליד ג'מייקה, ואסיאתית מצד אמא, ילידת הודו, למועמדת לנשיאות של המפלגה הדמוקרטית, אחת משתי המפלגות הגדולות. היא גם נשואה ליהודי, דאגלס אמהוף, ומכאן שהיא מייצגת מיעוטים מובהקת. בבחירות 2020, הנשיא ג'ו ביידן בחר בה לכהן כסגניתו בעיקר כדי שתביא לו קולות מקרב קבוצות המיעוטים בחברה האמריקנית. משנבחרה למועמדת לנשיאות, האריס מנהלת אסטרטגית בחירות דומה וגם הצלחתה מותנית בגיוס המיעוטים.

הגדרת מיעוט הוא תמיד פונקציה יחסית מול רוב. בארצות הברית לא תמיד היה מדובר "בלבנים" מול "שחורים". היו רוב ומיעוט גם בקרב הלבנים. יהודים הגיעו מאירופה לארצות הברית בגלי ההגירה הראשונים אליה, ונחשבו לקבוצת מיעוט על רקע דתי-אתני. מול הרוב הפרוטסטנטי, גם הקתולים היו מיעוט דתי, ורק ב- 1960 נבחר הנשיא הקתולי הראשון, ג'ון קנדי. קבוצת המיעוט הבולטת ביותר היא של שחורים, "אפרו-אמריקנים", שהגיעו לארצות הברית לשמש כעבדים. זו הייתה קבוצת מיעוט על רקע גזע וצבע.

מעורבות המיעוטים בפוליטיקה קשורה בעיקר להיסטוריה של האפרו-אמריקניים. לכאורה, אפשר לראות את תחילתה במלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865) שהביאה לשחרורם מכבלי העבדות.

האפרו-אמריקני הראשון שנבחר לסנאט היה היראם רבלס, חייל בצבא הצפון, וזה היה ב-1870. אבל הוא שרת בקונגרס שנה אחת בלבד. אחריו ב-1875 נבחר עוד סנאטור אפרו-אמריקני, בלאנצ'ה ברוס, אבל מ-1881 עד 1967 לא נבחרו אפרו-אמריקניים לכהונות בקונגרס, והם המשיכו לסבול מגזענות ומאפליה קשה, בעיקר במדינות הדרום.

הנשיא אברהם לינקולן שיצא למלחמת אזרחים על שחרור העבדים השחורים היה ראש המפלגה הרפובליקנית, אבל במאה העשרים, המפלגה הזו הפכה לשמרנית ואילו הדמוקרטית הפכה לליברלית, והייתה רגישה יותר לזכויות מיעוטים. לכן רובם בחרו במועמדים מטעמה. המעורבות של אפרו-אמריקנים בפוליטיקה דרך המפלגה הדמוקרטית התפתחה בשלושה שלבים: בשנות השלושים והארבעים בתקופת נשיאותו של פרנקלין דילנו רוזוולט; בשנות החמישים והשישים בעיקר בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון; ובתחילת המאה העשרים ואחת עם בחירת ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקני הראשון בתולדות ארצות הברית.

רוזוולט בנה קואליציה רחבה של פועלים, אינטלקטואלים, מיעוטים (יהודים, אפרו-אמריקנים, קתולים) ודרומיים, שהיו שמרנים, אבל הצביעו לדמוקרטים, כמחאה שעברה מדור לדור נגד הרפובליקנים של לינקולן. כבר אז, הדמוקרטים קראו את המפה הדמוגרפית המשתנה של ארה"ב והיטיבו לנצל אותה.

בשנות החמישים והשישים קמה תנועה לזכויות האזרח של האפרו-אמריקנים שפעלה נגד אפליה שיטתית שהייתה קיימת בעיקר במדינות הדרום. בשנות השישים, תחת מנהיגותו של מרטין לותר קינג, התנועה רשמה הישגים מרשימים. הנשיא ג'ונסון כשל בווייטנאם אבל הניע חוקים במסגרת מיזם "החברה הגדולה" שלו, להשגת שוויון וב-1964, נחקק לראשונה "חוק זכויות האזרח".

כמיעוט שתמיד חרד לזכויותיו, יהודי ארצות הברית סייעו לאפרו-אמריקניים להשיג שוויון. התמונה הכי יפה של התמיכה היהודית הייתה של הוגה הדעות היהודי הנודע הרב אברהם יהושע השל, שבמרץ 1965, התלווה לקינג בצעדה המפורסמת למען זכויות אדם מסלמה למונטגומרי אלבמה.

השלב השלישי של מעורבות האפרו-אמריקאיים בפוליטיקה התחיל ב-2008 עם בחירתו של ברק אובמה לנשיא האפרו-אמריקני הראשון בתולדות ארצות הברית. את הניצחון הראשון שלו אפשר להסביר יותר כהצבעת מחאה נגד אחריות ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הרפובליקני לקריסת הכלכלה האמריקאית ולמלחמות הכושלות באפגניסטן ובעירק. אובמה גם התמודד מול מועמד רפובליקני חיוור ומועמדת לסגניתו, שנויה מאד במחלוקת.

אולם בחירתו לכהונה שנייה ב-2012, הייתה כבר ניצחון של "אמריקה החדשה" על "אמריקה הישנה". אמריקה החדשה התבססה על קואליציה של מיעוטים שהעדיפה את אובמה, שנראה יותר כמוהם ומזדהה יותר עם מצוקותיהם. הוא גילם את המועמד האולטימטיבי שלהם.

הרוב הלבן השמרני התקשה לקבל את אובמה והחלק היותר קיצוני בקרבו הקים את "תנועת מסיבת התה", האולטרה שמרנית. היא האשימה את אובמה בכך שהוא ,תכנן לשנות את השיטה הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית של ארה"ב ולהפוך אותה למדינת רווחה, וטענו שקואליציית המיעוטים "גנבה" להם את המדינה. המוטו העיקרי שלהם היה "להציל את ארצות הברית מאובמה". הם הניחו את היסודות לניצחון של דונלד טראמפ בבחירות 2016 ולקיטוב הפוליטי החמור שקיים היום בחברה האמריקנית.

במאה הנוכחית, קבוצות המיעוטים השתנו וכך גם יחסי רוב-מיעוט. בשל הגירה ושינויים דמוגרפיים, הלבנים הם עדיין רוב, אבל שיעורם בחברה מצטמק במהירות. ב-2022, שיעור הלבנים באוכלוסייה היה 58.9%, של ההיספנים, 19.1%, של האפרו-אמריקניים, 12.6% ושל האסייתיים 6.1%. תחזיות דמוגרפיות קובעות שתוך עשרים שנה, הלבנים יהפכו למיעוט ויהוו 49.7% מהאוכלוסייה, שיעור ההיספנים יהיה 24.6%, של האפרו-אמריקנים 13.1% ושל האסיאתיים 7.9%. שתי הקבוצות שגדלות הכי הרבה והכי מהר הן של ההיספנים והאסיאתיים. רוב הגידול באוכלוסייה האמריקנית מבוסס היום על גידול טבעי ומיעוטו על הגירה. ב-2030, התחזית מדגימה כמעט שוויון בין שני המקורות, ובעשורים שלאחר מכן, הגידול באוכלוסייה האמריקנית יבוא מהגירה ביחס כפול מהגידול הטבעי.

בדרך כלל המיעוטים הם עניים וחסרי עניין בפוליטיקה. הלבנים בארצות הברית מצביעים בשיעורים גבוהים, מצטרפים למפלגות, מתמודדים על משרות נבחרות, תורמים לקמפיינים או מתנדבים לעבוד במטות של מתמודדים. המיעוטים לא היו כאלה.

שיעור ההצבעה של הלבנים בבחירות לנשיאות עלה בהדרגה ועמד על 64.1% ב-2012, 65.3% ב-2016, ו-70.9% ב-2020. אולם מועמדות אובמה הביאה לשינוי דפוס ההצבעה של אפרו-אמריקניים.

בבחירות 2008, הצביעו 65% מבעלי זכות ההצבעה, השיעור הגבוה אי פעם בקרבם; בבחירות 2012, שיעור ההשתתפות שלהם עלה ל-66.6% והיה יותר גבוה מזה של הלבנים. אבל בבחירות 2020, השיעור הזה ירד ל 62.8% והפער בינו לבין זה של הלבנים התרחב ל-8.1%.

טראמפ גייס את הלבנים הרבה יותר מאשר ביידן הצליח לגייס את האפרו-אמריקנים. ההיספנים הגדילו את שיעורי הצבעתם מ-48% ב-2012 ל-53.7% ב-2020, ואילו האסיאתיים הגדילו את השיעור שלהם עוד יותר מ-47.1% ב-2012 ל-59.1% ב-2020. סביר להניח שבשני העשורים הבאים שיעור ההצבעה של המיעוטים האלה יגדל ועשוי אף להשתוות לשיעור הלבנים.

עליית משקלם של המיעוטים בפוליטיקה האמריקנית השתקפה בבחירות האחרונות לקונגרס שהתקיימו לפני שנתיים. זהו הקונגרס הכי רב-גוני שכיהן בהיסטוריה של ארצות הברית. כמעט רבע מחבריו מייצגים מיעוטים. אמנם בבית הנבחרים המונה 435 צירים, הרוב המכריע, 313 צירים הוא עדיין לבן, אבל לצידם מכהנים 53 אפרו-אמריקניים, 46 היספנים, 14 אסיאתיים ו-27 יהודים.

ביידן הבטיח שהממשל שלו יראה כמו אמריקה ואכן 55% מהתפקידים הבכירים אוישו על ידי מיעוטים. לראשונה, שני גנרלים, שר ההגנה, לויד אוסטין, ויו"ר המטות המשולבים צ'רלס בראון, הם אפרו-אמריקניים. שליש מהשופטים בבית המשפט העליון מייצגים מיעוטים.

ההשתתפות המתעצמת של המיעוטים בפוליטיקה האמריקנית עשויה להסביר את תופעת טראמפ, מדיניות הגירה שנויה במחלוקת והקיטוב הפוליטי הקשה בחברה האמריקנית. טראמפ מייצג את חששות הלבנים מפני אובדן מעמדם. הוא האשים את הדמוקרטים בפתיחת הגבולות להגירה בלתי חוקית כדי להוסיף בוחרים למאגרים שלהם, ולנצח ברציפות בעשורים הקרובים. בתקופת כהונתו הוא ניסה לבלום את ההגירה הלא חוקית בהצלחה מעטה. ביידן מינה את האריס לעסוק באמצעים לווסת את ההגירה, וגם היא לא הצליחה. הדמוקרטים מאשימים את טראמפ והרפובליקנים על כך שהודות לשליטתם בבית הנבחרים הם הכשילו חקיקה שנועדה לצמצם את הבעיה. זהו אחד הנושאים החמים ביותר בבחירות הנוכחיות.

ארצות הברית של היום היא הרבה יותר רב-גונית ורב תרבותית. הרוב עובר מהלבנים של המעמד הבינוני לפסיפס של מיעוטים וקבוצות כמו היספנים, אפרו-אמריקאים, אסיאתיים, פועלים, נשים וחד-מיניים. זו היא אמריקה החדשה בעלת מכנה משותף של זכויות מעטות וקיפוח. ההגדרה של המיעוטים התרחבה וכללה גם נשים, שסבלו מאפליה מגדרית.

בעשור האחרון, בעיקר בקמפוסים התגבשה תנועה פוליטית קיצונית, לכאורה פרוגרסיבית, שקוראת לאחדות המיעוטים באמצעות תאוריה מופרכת פוסט מודרנית ופוסט קולוניאלית, שמחלקת את העולם למדכאים - הלבנים הפריבילגיים, ומדוכאים - המיעוטים. התנועה משתמשת בפוליטיקה של זהויות, קישורים בין אפליות מיעוטים "ותרבות הביטול", שאומרת "חייב לחשוב כמונו או שלא תהיה איתנו". התנועה קוראת למלחמה טוטלית במעמד השליט הלבן. טראמפ מנסה להשיב מלחמה שערה. ההפגנות וההתפרעויות בקמפוסים סביב המלחמה בחמאס בעזה, והתגברות האנטישמיות בשיעורים ניכרים, היא בין היתר תוצאה של החיבור בין הפרוגרסיביים הקיצונים לבין אפרו-אמריקניים, מוסלמים וצעירים.

המיעוטים עשויים להכריע מי יהיה הנשיא או הנשיאה של ארצות הברית כבר בבחירות הקרובות ובוודאי גם בעתיד. המלחמה בעזה הוכיחה את התלות המוחלטת של ישראל בארצות הברית.

למרבה הצער, התמיכה של המיעוטים בישראל היא הרבה יותר מעטה מזו של הלבנים. אתגר זה מחייב את ישראל להכיר בתמורות הבלתי נמנעות בדמוגרפיה האמריקנית, להבין את האינטרסים והמצוקות של המיעוטים ואת עמדותיהם כלפי ישראל והסכסוך עם הפלסטינים, ולפעול בדרכים שידברו אל ליבם. אם לא תעשה כן, ייתכן שבעוד כמה שנים, ישב בבית הלבן נשיא או נשיאה שיהיו עוינים לישראל.

פרופ' איתן גלבוע הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.