בימיה הראשונים של המלחמה תושבי היישובים בגליל העליון עדיין לא פונו מבתיהם. ההלם שהיכה באזרחי מדינת ישראל ניכר גם בקרב תושבי הצפון. מרבית העסקים נסגרו, תחושות של חשש ואי ודאות מפני הבאות ריחפו באוויר. בבוקר השלישי של המלחמה המערכת שלי ביקשה שאראיין תושבים ואעביר לקוראים את תחושותיהם.
בשיטוטיי הגעתי לבית קפה שהמשיך אז לפעול. בעל המקום האכיל והשקה על חשבונו את לובשי המדים, ועבור האזרחים סיפק פינה קטנה של שפיות. המקום היה כמעט ריק, ואחרי ששתיתי כוס קפה זיהיתי כמה לקוחות שיושבים בחוץ. ביקשתי לשבת איתם ולראיין אותם. האווירה הייתה עוינת. כנציג התקשורת, חלק מהיושבים לא הסתירו את סלידתם ממה שאני מייצג עבורם. ניסיתי לרצות אותם, להציג את עצמי ולפתח שיח אנושי. השיחה הייתה קשה. דובר בה על בגידה מתוך שורות הצבא, והיה אפילו שלב שבו היה מי שהעלה טענה על חלקם של הקיבוצניקים באסון שפקד את בתיהם, החריב קהילות ומשפחות.
חודשים ארוכים כמו נצח עברו מאז. הגעתי להלוויות, בתי משפחות שכולות, ישובים נטושים, ובתי מלון של עקורים. שוחחתי, ראיינתי, הקשבתי. היו פעמים שבמעטה איש המקצוע שאני עוטה עלי נפערו סדקים ונשברתי, כאבתי ובכיתי. כמות הצער, האובדן והסבל שפגעו בכל כך הרבה אנשים לא ניתנת לעיכול. חושך נוראי מקיף רבים כל כך. אבל לצד הר העצב העצום שהלך וגדל מול העיניים, המשיכה ללוות אותי אותה שיחה קשה מתחילת המלחמה.
לא הצלחתי עד אותו בוקר בבית הקפה להבין עד כמה עמוק הקרע בחברה שלנו. הכעס והאיבה מאותו מפגש המשיכו להכאיב לי. החוויה הזאת מלווה ומעסיקה אותי. ברור לי שהאויב האכזרי שלנו ידע לזהות את עומק השבר הפנימי בקרבנו, וניצל אותו למימוש תוכניתו השטנית.
מאז רוחו של העם התרוממה והתעלתה. רוח האדם נסקה לגבהים. דור האינסטגרם הראה לנו שהוא איננו נופל ואף עולה על הדורות שקדמו לו, החברה האזרחית הפגינה רוח אדירה של יוזמה, סולידריות, נדיבות ורוחב לב.
אבל הפצע של האיבה המשיך להפריש מוגלה. מחלוקת, גם בעת מלחמה, היא דבר מובן ולגיטימי. אבל רוחה של אותה שיחה קשה שמלווה אותי עד היום, אינה לגיטימית בעיניי. היא הרסנית, חסרת חמלה וחסרת הזדהות. יש אלפי אנשים שעולמם חרב, יש יותר ממאה משפחות שמחכות לשובם של יקיריהם מהגיהינום, יש קהילות שהתרסקו, יש חלומות שהתנפצו ומפעלי חיים אדירים שקרסו בן יום ועלו באש.
איך מפסגת השלטון עדיין לא הצליחה לרדת אל העם רוח של פיוס, של הבנה, השפלת מבט, ענווה, חיבוק, הושטת יד? למה חייבים להמשיך עכשיו בשעטה לשינוי מערכת המשפט, שהיא בבת עיניהם של רבים כל כך? למה המשך השימוש בטרמינולוגיה חומצית כמו "רעשי רקע" ו"מה קרה?". האם מושג סיפוק כלשהו בכאב שזה גורם למישהו אחר?
קצת לפני המלחמה החלטתי לספר לכמה שיותר אנשים על מבצע העפלה הירואי שמוכר למעטים בישראל. מבצע להעלאתם מסוריה לארץ-ישראל של 1,350 ילדים ונערים. סבי וסבתי שגדלו בדמשק הנחילו לי את אותו סיפור מופלא שהיה להם חלק בו, ואני הרגשתי שתפקידי עכשיו הוא לרוץ עם לפיד המורשת שהונח בידי. אבל מעבר לכך - פתאום הבנתי שהסיפור של סבי וסבתי הוא סיפור שמספר עלילה של עבר משותף להרבה אנשים בחברה הישראלית.
אני מספר את הסיפור לכל מי שמעוניין לשמוע, אבל אחר כך בדרך, כשאני נוסע לביתי, אני שואל את עצמי האם בכלל יהיה פה המשך לאותו מפעל אדיר שדור המייסדים הוביל לפני 80 שנה? האם אותו מיזם בלתי נתפש בעוצמתו ובמימדיו של תקומת העם בארצו נידון כעת להרס? האם הדור הצעיר שחי פה לא ראוי למנהיגות שתוציא אותו מהמצר לעתיד של תקווה, מנהיגות שתספר לו סיפור שונה מאותו נרטיב מפלג שעליו חוזרים שוב ושוב? שתספר לו סיפור שמרכיביו משותפים לכמה שיותר אזרחים, סיפור שיש בו עבר משותף ושיש בו תקווה גם לעתיד משותף? רק תשובות חיוביות לשאלות האלה יכולות להעביר אותנו מתהליך של הרס לצמיחה מחודשת.