א-ב של מלחמה: יומנו של לוחם מילואים אחרי כמעט שנה בשטח

א' נעצרה לידי נרגשת וסיפרה לי שגם השבוע היא עמדה במעגל התנועה והפגינה בקריאה לשחרור החטופים וסיום המלחמה. אז קודם כל אמרתי לה תודה ואז הוספתי: "את יודעת? זה בדיוק מה שהצוות שלי ואני עושים בחודשים האחרונים, אבל לא פה ליד הבית, אלא שם, בפנים". רק אחר כך ישבתי לחשוב על כמה המושגים "שם" ו"בפנים" לא תמיד ברורים אפילו לנו, למי שחזרו מ"שם" אבל לפעמים עדיין מרגישים "בפנים", שלא יצאנו לגמרי. והאם כאשר אנחנו חוצים את הגדר אנחנו יותר "יוצאים מעזה" או "נכנסים לישראל"? ואיך זה דווקא במערכת צבאית שבה הכל מוגדר, מסומן, מרושמ"צ, מנוילן, קבוע - יש כל כך הרבה דברים שעדיין לא ממש ביררנו עד הסוף?

אז שלפתי פנקס מרוט והתחלתי לרשום את מילון המלחמה הקטן של החיילים הקטנים, שהם קודם כל אנשים שנאלצו לשנות את עולמם מהקצה אל הקצה, לסגל התנהגויות שבכל מציאות אחרת יגדירו אותם כפסיכופתיים - רק כדי להישאר שפויים.

כשאנחנו יוצאים החוצה בחזרה לחיים, לפעמים אנחנו עומדים מול המציאות והיא כמו קרוסלה ענקית שמסתובבת במהירות והיא מלאה בצבעים עליזים, אנשים שמחזיקים צמר גפן מתוק, קולות של ילדים צוחקים, אורות מרצדים. היינו עליה פעם, מזמן, לפני כל זה, אבל עבור חלקנו היא מסתובבת מהר מדי, בוהקת מדי ורועשת מדי, ואנחנו רוצים מאוד להיות עם כל אלו שנהנים שם, אבל פשוט לא מצליחים לעלות עליה חזרה.

אבק - הוא בכל מקום, על כל דבר, חודר לכל נקב, חריץ וסדק. הוא מגיע מההריסות, מהדרכים שנטחנו בזחלי הטנקים, האכזריות, הנמ"רים, הדחפורים ושאר כלי הרכב. הוא על כל דבר שעליו אתה נשען, יושב או שוכב, הוא מכסה צלחת אוכל, הוא גורם לך לנקות את הנשק באובססיביות מהחשש שיגרום למעצורים. הוא כמובן גם עליך, יחד עם הזיעה והלחות, יוצר תמהיל בלתי נסבל שנח על הגוף והמדים כמו עוד שכבה, עור שני. מדהים שגם אחרי המקלחת השלישית הוא עדיין ממשיך להיפלט מכל מקום. ואולי הוא כבר לא אבק פיזי, אולי הוא המשהו הזה שמי שהיה שם כבר לעולם לא יצליח לשטוף מעליו.

בית - המקום הזה על כל המשמעויות שלו מתנגש בעזה כאשר הראש מקשר את "בית" עם מי שהשארנו מאחור, נשים, ילדים, הורים, בנות זוג ומקומות עבודה עם המקום הפיזי בשם "בית" שבו הגוף נמצא, חורבות מנוקבות כדורים וחורי פגזים שאליהן אנחנו נכנסים לשהייה. אי אפשר באמת שלא לחשוב על הדיירים הקודמים פה. מה בישלו במטבח כשעכשיו עורמים בו מנות קרב ושישיות מים? מה היה תלוי על הקירות שעכשיו מכוסים בגרפיטי, שרטוט כרטיסי טווחים, רשימות שמירה ואחת לכמה זמן שורה משיר שאחר כך לא יוצא לך מהראש.

בזבוז - לא ברור אם זה מהחשש שאיפה שהוא חייל אחד עלול למצוא את עצמו רעב, חוסר תשומת לב, או כרגיל מנטליות של "כסף שלך? לא? אז מה אכפת לך?" אבל כמויות הבזבוז, בעיקר בתחום של אוכל היו לפחות עבורי שוק טוטאלי ברצועה. כמויות לא נתפסות של מנות קרב פתוחות למחצה, נשפכות מהקרטונים, מפוזרות על הרצפה והחול נזרקות לאשפה, משטח של שישיות מים שנשמט ממשאית והתפזר לכל מקום, או סתם בקבוקים שמישהו לגם מהם שלוק או שניים והשליך. כל זה חובר למגיפה הנוראית של האשפה בכל מקום, ממנה הדרך למגיפה אמיתית קצרה מאוד. לא משנה כמה תנסה להילחם בזה, למיין, לסדר, לארוז מחדש, להעביר לארגזי פלסטיק, את הקרב הזה אתה מפסיד.

גרפיטי - פוליטי, פואטי, רומנטי, ארטיסטי, טקטי, לוגיסטי - מאז ימי המערות של ההומו-ספיאנס לא נעשה שימוש רב כל כך בקירות כדי להעביר מסרים. חלקם מקפלים הומור פנימי, תביעת בעלות על הנכס של המסייעת, הנצחה לנופלים, סתם הומור חיילים עמוס גסויות ואיך אפשר בלי האידיוט שחייב לדחוף גם פוליטיקה.

דובר צה"ל - איך מגיעים לצה"ל של דו"צ? לא באמת. אנחנו לובשים את אותם מדים ממש, אבל ממש לא משרתים באותו צבא. כי נראה שבזה שהוא נמצא בו, המדים תמיד נקיים ויושבים עלייך כמו שצריך, מכשירי הקשר תמיד קולטים, אמצעי ראיית הלילה בשפע, שם ברור אצל מי המפתח למכולת הציוד, הסדנה הטכנית לא שולחת אותך בחזרה לשטח עם רכב תקול כי אין חלפים, הלוגיסטיקה תמיד עובדת, הזמנים מדויקים כמו תחילת מסיבת עיתונאים והוא בעיקר בלי אבק. ורק דבר אחד לא נרצה לשמוע יותר - "הותר לפרסום: דובר צה"ל מודיע על נפילתו של...".

האמר - כלי הרכב הצבאי שהחליף את הג'פ"ס המיתולוגי (בהצלחה או לא זה נושא שעדיין נמצא במחלוקת), נכנס לשירות בצה"ל אי שם באמצע שנות ה-90. מכיוון שצה"ל הינו סל המחזור של צבא ארצות הברית, הכלים שמגיעים אלינו הם כאלו שכבר עברו גלגול חיים או שניים אבל איכשהו הושבו לכשירות.

לגבי הכלי עצמו, רק למי שמבלים עליו כמה חודשי חיים ברצף ובמצטבר, תהיה ברורה החיבה אל היצור המגושם הזה. זה הרבה מעבר ליכולות השטח המעולות שלו, שגורמות גם לנהג שטח בינוני לגמרי לצלוח מכשולים בקלות - זו העובדה שגם בלי כל הפלאברה והוואסח של הדיפנדרים, הזיבארים והזימאגים ושאר הכלים מיחידות השושו-בושו. למרות העובדה שהמושג "הנדסת אנוש" כנראה הייתה הערת שוליים בתהליך הפיתוח, אם בכלל, הכלי הזה פשוט לא עוצר למרות התנאים הקשים, למרות התחזוקה הגבולית עד לא קיימת, אתה פשוט יכול לסמוך עליו.

וואסח - אחד המושגים שאולי קצת קשה להסביר, אבל מאוד ברור כאשר אתה רואה אותו. וואסח באופן כללי מאוד הוא היכולת של חייל או קבוצת חיילים להרשים את מי שמביט בהם. פעם קראו לזה "דאווין" ואז "פוזה", אלא ש"וואסח" הוא גרסה הרבה יותר מדוקדקת ורבת ניואנסים. ברוב המוחלט של המקרים, כמו בעולם החי, אלו רק סממנים חזותיים. זה מתחיל בנעליים (תקניות, אזרחיות, אזרחיות-צבאיות כמו גרמונט ולואה), המדים עצמם (ב' גנריים, ב' מותאמים, מדים טקטיים סיניים מפוליאסטר או איכותיים עם מנדף זיעה), עם איזו קסדה אתה מסתובב (רגילה? טקטית? חתך גבוה? איזה כיסוי ואביזרים יש עליה) ועוד ועוד. אבל המלך הבלתי מעורער של הוואסח הוא הנשק, לפחות אצל חלק ממאמיני הכת, ככל שיש יותר אביזרים על הנשק - אלמנט הוואסח מועצם משמעותית.

וזלין - לא רק זה מוצר שימושי מאוד, אלא גם מילת הקוד הפנימית בכל פעם שהמשימה שיורדת עלייך הולכת להיות סיוט. אם ממכשיר הקשר בוקעת ההכרזה "צוות 1 היכון לפקודות" ואז אחרי פאוזה קטנה "ותביאו וזלין", אתה יודע שבשעות הקרובות לא תוכל לשבת.

זין - לא נעים, אבל אין ממש דרך שלא להיחשף למילה המאוד לא חינוכית הזו בשלל ההטיות שלה. התנאים, הסיטואציה, הסניטציה, התסכול, התרוממות רוח, העייפות, הלכלוך, הקושי, השחרור, כל אלו ואחרים מצליחים להתכנס לתיאורים שהיו גורמים לאליעזר בן יהודה לחייך בסיפוק ולהסמיק מזעם בו בזמן על המקום אותו תופס הזין בתחיית השפה העברית.

חושך - סמיך, כבד, לפעמים מגן לפעמים מאיים. עם רדת הלילה נכנס כל מרחב הלחימה לדריכות שבה החושים מתחדדים, העיניים מתאמצות לקרוע דרך הגוש השחור שמשתרע מקצה החוטם ועד הנצח. האוזניים לומדות להבחין בין טפיפות הרגליים הקלות של הכלבים, וגריסת החצץ מתחת לנעליים של החיילים בבית הסמוך, פה ושם מוארים הבתים מסביב בהילה הכתמתמה של פצצות התאורה שיורדות לאט. הוא מרצד על הכתלים, מטיל צלליות ארוכות על עיי ההריסות מסביב, והגוף כמו ברפלקס מותנה מצמצם את עצמו אל הצללים.

עושים סיבוב ועוד אחד מסביב לבית, מוודאים שהפתחים והחלונות מכוסים היטב ושבדל אור לא נפלט מהתאורה המעומעמת מלכתחילה. דרך אמצעי ראיית הלילה הארץ נצבעת בחמישים גוונים של ירוק והכוכבים בשמיים הם מיליון גחליליות רחוקות. המשקל שלו בקדמת הקסדה יחד עם העייפות המצטברת, שומטים את הראש לאט לאט וזה רק הדמיון שעושה שעות נוספות וגורם לך לתהות אם מה שזז בקומה השלישית ממול הוא רק וילון קרוע או דמות חשודה, וכל ערימת סמרטוטים כהים בחורבה ממול מתחזה לצלף שזחל מפיר אל בין ההריסות.

חטופים - הנוכחים-נפקדים הגדולים של האירוע הנוכחי מלווים אותנו כמעט בכל תמרון שבו נטלנו חלק. גם בלי שלטים על לוחות מודעות עם הפנים והשמות, כאשר נאמר "יש נציגי שו"נ (שבויים ונעדרים)" בתדריכים ופקודות המבצע, זו הייתה תזכורת לכך שאנחנו פה גם בשביל המשימה הזו. וכאשר זה נאמר - אין בעד ונגד עסקה, יש בעד ובעד להציל אותם.

טלק - כנראה ידידו הטוב ביותר של החייל בשטח. עשרות שנים אחרי שנפרדנו ממנו כתינוקות הוא חוזר כמושיע הגדול מפני שפשפות, גירודים, פטריות ושאר מריעין בישין שהגוף מתמודד איתם בקוקטייל הנוראי של חום, לחות, זיעה ותנאי תברואה שגורמים לחדר של נער מתבגר להיראות כמו חדר ניתוח סטרילי.

טויוטה היילקס - הטנדרים הלבנים ששטפו את מרחבי הנגב המערבי, נושאים חוליות מחבלים חמושות במסע ההרס שלהן, נצרבו בתודעה כאחד מסמלי 7 באוקטובר. אבל המערכה שהתפתחה מאז הביאה לתמונת מראה מרתקת כאשר כל מי שנמצא באזור הרצועה רואה מאות מהטנדרים האלו, שהפעם תחת גיוס כרכב לשעת חירום נעים הפעם לכיוון ההפוך, מביאים אספקה לחיילים שנמצאים בתוך הרצועה.

יקיצה טבעית - שמענו שיש דבר כזה, לא מכיר, הלאה.

ילדים - תנועות האוכלוסיה המקומית בהתאם לשלבי התמרון מזמנים מפגשים שהם לא תמיד פשוטים. לפעמים אלו משפחות שצוררות את מעט המטלטלים שלהן על עגלות רתומות לחמור גרום, לעיתים אלו נגררות על ידי בני המשפחה, קשישים וקשישות עם הליכונים המבוססים בפודרה והכורכר, אבל המראה הקשה יותר הוא הילדים, במיוחד זה של ילד וילדה כבני 10-8 שהולכים על קביים, כל אחד מהם קטוע רגל. אני לא מתעסק במה יש לעשות עם זה, לא מתעסק באשמה וסיבה, רק זוכר שאסור שליבנו יהיה גס במראות האלו.

כלבים - המונים מהם, עשרות, בלהקות ענק. מרוטי פרווה, מוכי פרעושים, קרציות בגודל של בוטן תלויות על העפעפיים שלהם, מתפלשים בחול, מרוחים תחת כל פיסת צל מזדמנת, משוטטים על הטנקים והכלים המשוריינים, לעיתים לא על 4 רגליים. יש כאלו המשוטטים בשטחי ההפקר בלהקות פרא מפחידות. יש את אלו שהתרגלו לנוכחות הדיירים החדשים ברצועה. הם נוברים בפחי הענק, ערימות האשפה ובהריסות, מדי פעם מתעוררת קטטה רבתי, עדות להימצאות חבילת קבנוס או שאריות מזון. לעיתים זו שורת גורים שמדדים אחר נקבה מרוטה, חלקם לא עירניים או זריזים מספיק לחמוק בין כל הגלגלים של כלי הרכב השועטים בצירים. מראה לא פשוט לחובבי בעלי חיים.

לחימה - לא משנה אם היא אינטנסיבית כמו בתחילת המלחמה, או רק הפרצים הפתאומיים והקצרים של התמרון הממוקד יותר כיום - אין הרבה דברים בעולם שמתקרבים לרגע הזה. המרומם, המחליא, המרגש, האיום, הממקד חושים ומחשבה ומקהה רגש.

מנות קרב - קודם כל תשכחו מלוף, גם ממנות הקרב המלבניות עם קופסאות השימורים בלבד והפותחן הבודד שתמיד הולך לאיבוד ראשון. בלחימה הנוכחית נכנסו לשימוש מנות קרב חדשות בשם "לחם אבירים", לחם אין שם, אבל פינוקים כמו סלט טונה, חטיפי חלבון, מאפה שלפחות על האריזה שלו מצולם רוגעלך שוקולד, מנטוס, מרקים נמסים, מנות חמות, טחינה בבקבוק לחיץ, רטבים ושאר צ'ופרים דווקא כן. לפגוש את חלק מהמוצרים האלו על מדפי הסופר בהחלט עושה פלאשבק מוזר.

נשים - אנחנו לא גיבורים, יש לנו כלי נשק הרסניים, את המיומנות, הידע והניסיון להתמודד עם כל מה שישליך עלינו הצד השני. אבל הנשים שהשארנו בבית הן הגיבורות האמיתיות. לבד לבד מול הילדה שעולה לה החום, הילד שלא מרוכז בבית הספר, הטסט לאוטו, הנזילה בשירותים, בעלי המקצוע באמצע בניית בית, העסק, וכשהן מצליחות לנשום לרגע, הדאגה לנו (או כך אנחנו רוצים לחשוב). ואז למרות שזה כל כך מוזר, הזוי וסוריאליסטי בשיחה שמגיעה בערב, שעות אחרי שזינקנו לחילוץ פצועים מתקרית וכאשר כל הראש עדיין בטנטרום נוראי - לומר לה שאצלנו הכול בסדר וסתם שגרה, ושהיא אלופה - אתן גיבורות, כולכן הגיבורות של המלחמה הזו.

ספקות - רובנו נושאים אותן איתנו בחיי היום יום. תוהים אם ההחלטה ההיא הייתה נכונה ומה היה קורה אילו. זה לא קורה כאן, יש כאן בהירות מחשבה, אויב שגם שאינו תמיד נראה - הוא ברור ומוחשי. וזו אחת מהפעמים הנדירות בהם המציאות מתחדדת לצבעים ברורים של שחור ולבן, אור וחושך, נכון ולא נכון. חלק מכם עשויים לחשוב שזו איזו מציאה נהדרת, היא לא, היא מאלצת את כל מי שפה וערני מספיק לנפש שלו להביט אל תוך הצד החשוך של צלם האדם, לאן הוא יכול לדרדר אותנו - וזה לא מראה נעים.

עיבוד חוויות - השם הכולל הרשמי של הצבא למפגשים שנערכים לחיילים בסיום פעילות קרבית אינטנסיבית. בפועל יושבים עם אנשי מקצוע כביכול, מקשקשים על "איך חווינו את האירועים" על פי פורמט שטחי מתוסרט מראש ורק מחכים שזה יגמר כדי להעביר יומיים במלון. טרם הוברר אם העניין הוא כסת"ח של בריאות הנפש או שריפת עודפי תקציב של משרד הביטחון. הכוונה כמו תמיד טובה, אלו רק הביצוע והחיוב השרירותי להשתתף הוא בדרך כל נקודת התורפה. אבל אם לחייל אחד זה עזר לעשות את התהליך הזה של חזרה לחיים קל יותר - דיינו.

פוליטיקה - החדשות הרעות: שלא יבלבלו לכם את המוח, יש פוליטיקה במילואים. אולי לא בלחימה, אבל בזמנים של בין לבין. החדשות הטובות: מהר מאוד זה נגמר בבחור אחד שביאושו הרב מנסה לגרור אנשים בכוח לדיון. בבחירה בין לתפוס נמנום מיוזע, לאכול קבנוס לבין אכילת ראש נוראית, 99% הולכים על האופציות הראשונות. הלאה.

פירים - לכל מי שהיה שם יש את האיום האחד שקונה לו אחיזה באחורי הראש ולא מרפה. לאחד זו הציפייה מורטת העצבים לשריקה החדה המבשרת את פצצת המרגמה, השני נדרך וסורק את השמיים בזיהוי הזמזום העצבני של להבי רחפנים מטילים, יש את אלו להם כל סמטה או צומת זה מטווח למשגרי ה-RPG, לאחר נראה כל בית הרוס כעמדת צלפים, לפעמים אלו קירות הבתים או אפילו חפצים תמימים, שבהם מוסלק מטען עמוס גולות מתכת כמו פוטנציאל הרס לא ממומש. אבל נדמה לי לפחות מעל כולם, אלו הפירים שגורמים לכולם לנוע בחוסר נחת, כי את כל האיומים שהזכרתי, האמיתיים או המדומים, אנחנו יכולים לראות, להעריך את מידת הסיכון ולנקוט באמצעים או הפעולות לצמצם אותם. אבל הפירים, הם הסכנה שמקפלת בתוכה את הצלף, משגר הרקטה, מניח המטען, יורה הצרור, מטיל הרימון - אבל אתה לא יכול אפילו לראות אותה מגיעה.

צבא העם - נהג קטר אתיופי מקרית גת, יוצא שב"כ, הייטקיסט שכותב שירה שהוא גם אח לנשק וגם מתנדב במג"ב, רופא שביום יום הוא אורולוג בסורוקה, יזם תיירות מהערבה, שני מתנחלים אחד מהם וטרינר שבכלל לא אוהב חיות, שלושה מושבניקים מהדרום, ארבעה קיבוצניקים כולם מזרחיים (בעצם, אחד לא סגור על זה), נגביסט מסיירת גולני שמפונה מהצפון. וזה רק הצוות שלי, צוות אחד מיחידת הניוד של חטיבת אלכסנדרוני שמרכז לתוכו את הפסיפס הישראלי-צפוף הזה. אז עד כמה שהביטוי הזה "צבא העם" כבר נדוש, ועד כמה שינסו להקטין אותו, לסלף אותו ולשנות אותו - זה עדיין הגוף היחיד שיכניס את התמהיל המוזר הזה לתא הלחץ של זירת לחימה ויצליח גם לגרום לו לעבוד.

וזה קרה, קורה ויקרה כל עוד נזכור ונזכיר שלעלות על מדים זה אומר להתכוונן לאתוס המשותף, למטרה הכללית, לזה שהמחלוקות בינינו יכולות להיות גבוהות ועבות כמו חומות - אבל הן לא יעצרו אף כדור שנורה לעברנו. לעומתן, לצופף שורות מתוך ראייה של הסיפור הכלל ישראלי, לתת חיפוי ולסכן את חיינו גם כלפי מי שאני רואה בו גזען/שבט לבן/חשוך/מטורלל פרוגרסיבי/פנאט/יפה נפש - זה הסיכוי להמשיך לקיים פה צבא - ועם.

קבנוס - אז פוליטיקה אין פה ממש, אבל אם אתם רוצים לשים את האצבע על המחלוקת שקורעת את הלוחמים ברצועה - זה נקניק הקבנוס. בצד אחד של המתרס יש את אלו שרק המראה של המקלות החומים מעורר אצלם רפלקס הקאה וזעקת "מי פתח קבנוס?!" בגרונם בכל פעם שנפתחת חבילה בחלל סגור וצפוף מדי. מן העבר השני יש את חסידי פסגת הקולינריה הזו, שכמו במקרה של שירותים כימיים - הכלל הראשון הוא - אל תסתכל פנימה.

מיטיבי הלסת בהם אפילו מדרגים את רמת הקבנוס לפי היצרנית, ובין אוהדי "יחיעם" לפנאטים של "זוגלובק" שוררת איבה שרק השנאה היוקדת למחנה "טיב טירת צבי" גוברת עליה, אבל זה בגלל שהם לא מזהים נקניק טוב. יום אחד ייצא לאור ספר המתכונים הגדול שבו יסופר על שלל השימושים שנמצאו למוצר הזה. החל מתוספת חלבון לספגטי, הפתעה בשקשוקה ועד פקק למיכל סולר מנוקב בהאמר.

ריח - בעזה כמעט ואין ריח טוב. פה ושם מתארגנים על שקשוקה זריזה באיזה מגנן ולפעמים גם מצליחים לאכול אותה לפני שמקפיצים אותנו וכמובן קפה שחור עם הל שהוא הריח הכי טוב שיש לצבא להציע. אבל בשאר הזמן אתה חי בתוך עננה של סירחון. נתחיל בגוף האדם שאחרי 5-4 ימים של זיעה תחת מדים, וסט קרמי, נעליים בטמפרטורות הקיץ הלוהט ובלחות של הרצועה עשוי לשחרר ניחוחות איומים.

נמשיך בהררי הפסולת והזוהמה הכללית, אם איתרע מזלך ולהקת כלבים הפכה את האיתור שנכנסת אליו לבית שימוש, אם משטר הרוחות משנה כיוון ומחזיר אליך גל של צחנה מאיזור השירותים הכימיים או השירותים בלי הקטע של הכימיים. והיו גם את הכמה ימים האלו כאשר בכל פעם שחלפנו ליד המפעל המופצץ עלה משם הריח הנורא, המחליא, הנאחז בנחיריים וקודח אל אונות המוח - ככל הנראה גוויות שנותרו שם. קינאתי באלו שבשבילם זה היה רק מסריח, בלי להבין ממה זה מגיע. אחר כך הוא הפסיק, אבל לשכוח אותו כבר קשה עד בלתי אפשרי.

שירותים - בתוך כל הרעש והמילים הגדולות של תמרון אוגדות, חגורות אש, צוותי קרב חטיבתיים, תקיפות כטב"מ, D9 שמפיל עוד בית, חיילי ההנדסה שמרימים אחר באוויר, הקריאות בקשר, שאון הטנקים וטרטור המקלעים, קל לשכוח את הדברים הקטנים. אלא ששירותים בתנאי קרב הם לא דבר קטן. נחסוך מכם את התענוג המפוקפק והתיאור הגרפי של הסיפור עם שקיות הניילון, אבל גם הרווחה היחסית למראה תאי שירותים כימיים ניידים, מתפוגגת בתרחיש של כניסה לתא כזה בצהרי חום יולי-אוגוסט לח ברצועה, נגיד רק שמכת הריח והחום מקצרים משמעותית את זמן הביצוע.

תומכי לחימה - הם לא מרואיינים בחדשות בטשטוש פנים, לרוב לא יופיעו בסרטונים של דובר צה"ל על הישגי המלחמה, לעיתים נדירות פוגשים אויב או נחשפים לסכנה, אבל הצוותים האלו עושים עבודת קודש שקשה לתאר או לתפוס. הם אלו שדואגים להעמיס אספקה, דלק, מים, תחמושת, לעשות הכל כדי להשמיש מחדש אכזרית שחטפה RPG, לתקן לנו מעכשיו לעכשיו את אמצעי ראיית הלילה, להשמיש עם חלפים יש-מאין את ההאמרים החבוטים. אנחנו השתדלנו להגיד להם את זה כל הזמן, אבל הנה עוד הזדמנות - האנשים האלו הם-הם הכוח המניע את מכונת המלחמה.

תורמים - אל הפערים הדרמטיים בין צרכי הלחימה ויכולות הצבא לספק אותם, נכנסה מאז 7 באוקטובר חבורה אדירה של אזרחים מישראל ומחו"ל שהרעיפו עלינו את אהבתם בדרכים שמדהימות ומרוממות אותנו מחדש בכל מפגש. החל מאמצעי ראיית לילה וכוונות בעשרות אלפי שקלים, נעליים וביגוד לחורף הצפוני ועד ערבי "על האש" מפנקים כולל עמדת מסאז'ים ותספורת, ואיך אפשר בלי מגשי אוכל ביתי עמוסים בקצת ריח, טעם ותחושה של בית גם כאשר אנחנו יושבים בחורבות שורצות פשפשים בזייתון. לפעמים תמונת ניצחון מסתכמת במגש מפרום ותבנית חריימה שנפרקים מאובקים אי שם בתוך הרצועה מהאמר.