היום שבו התברר שנתניהו יכול לעשות באמת כל מה שהוא רוצה

נתחיל במה שקשה מאוד לומר ביום עצוב שכזה, אבל יש כמה סיבות (אולי לא נכנה אותן "טובות", אבל הן בוודאי ענייניות) להתנגד לעסקת חטופים.

אפשר למנות אותן ולהעריך את משקלן בסל השיקולים שיכולים לעמוד בפני ממשלת ישראל ואפשר פשוט לגשת שמה שהוא כמעט השורה התחתונה. בסופו של דבר, עסקה היא הפסקת המלחמה.

כל מי שאומר אחרת ומוכר חזרה ללחימה לאחר הפוגה של מספר שבועות או חודשים, אינו אומר אמת. אין כאן שיקול בטחוני גרידא. להיפך, דווקא בנושא שטופח בנכלוליות פוליטית להיות סלע המחלוקת, ציר פילדלפי, אפשר לקבל את עמדת ראשי מערכת הביטחון. העניין הוא כלל לא שם.

העניין הוא שסינוואר אולי רוצח שפל, פנאט דתי, אבל לא טיפש: הוא לעולם לא ילך במתווה שיאפשר לישראל לחזור ללחימה. זאת אמת שהיה צריך להניח כבר מזמן בפני הציבור הישראלי: הסכם פירושו החזרת מתי המעט שנותרו בידי חמאס הביתה, אל משפחותיהם (ואת האחרים לקבר ישראל), אבל הוא גם תהלוכות ניצחון ברחבי מה שנשאר מרצועת עזה.

אפשר להתווכח אם נתניהו צריך היה ללכת בדרך הזאת, מה שבטוח הוא שהוא לא רוצה ללכת בה. מי שהבטיח (ועדיין מבטיח) "ניצחון מוחלט", לא יכול להרשות לעצמו את המראות הללו, אפילו אם היה משיג לכך את הרוב הדרוש בממשלתו.

יש עוד כמה טיעונים נגד עסקה, חלקם סבירים וחלקם לא רלוונטיים, למשל "לקחים" מעסקת שליט.

עסקת שליט הייתה טעות לשעתה שהתבררה כבכייה לדורות, אבל הלקח הרלוונטי היחיד שאפשר לגזור ממנה הוא שנתניהו מסוגל לעשות גם עסקאות רעות, בתנאי שהן משתלמות לו פוליטית. על פי עדות המקורבים לו ביותר, עסקת שליט נועדה לשכך את הזעם שהציתה המחאה החברתית.

גם עתה, אין כל ספק: אם נתניהו היה חושב שעסקה תבטיח את המשך שלטונו, הוא היה חוטף אותה בשתי ידיים - ולעזאזל ההשלכות.

ייאמר מראש: לאור ניצחון חמאס במתקפת ה-7 באוקטובר (כואב, אבל הגיע הזמן להפנים), הבחירה של ישראל, מראש, הייתה בין רע לגרוע. אפשרות אחת הייתה מתקפה רבתי על עזה, כזאת שהייתה מניחה מראש שגם על מה שבמערב (וגם בשולי השמאל הישראלי) מכנים בקלות רבה מדי "אוכלוסייה אזרחית", חל דין של משתפי פעולה עם טבח שמחת תורה.

מתקפה כזאת הייתה עולה לישראל במחיר בינלאומי כבד ומסכנת (בלשון המעטה) את חייהם של החטופים, אבל גם משדרת מסר שאין לטעות בו, שהיה מובן לא רק למנהיגי עזה אלא גם ללבנון, איראן ותימן.

ישראל לא רק שנמנעה מצעד שכזה (נזכיר את השבועות הארוכים שבהם נמנעה מלשטוף את עזה בגדודים של טנקים), שהייתה לו תמיכה רק ב"בייס" המסורתי מימין, אלא גם בקרב רוב חלקי הציבור הישראלי, בימים הראשונים לאחר ה-7 באוקטובר (ובמידת רבה גם יותר לגיטימציה בינלאומית), היא אף לא הציגה לו אלטרנטיבה ראויה.

מהי האלטרנטיבה? ובכן, למשל לכבוש את הזעם, להודות שאת הסבב הזה אי אפשר לנצח, לבכות את מתינו, להחזיר את כל החטופים שנחטפו חיים, בעודם בריאים ושלמים - ולתכנן בקפידה תגובה ראויה, שתגיע בהזדמנות הראשונה.

בימין הקיצוני היו צועקים שמדובר בתבוסתנות, אבל לא רק 250 משפחות היו מחבקות היום את יקיריהן, אלא גם עוד מאות משפחות של חללי צה"ל שנפלו מאז.

למה ישראל לא הלכה באחת משתי הדרכים שהיו יכולות להביא להכרעה, לכאן או לכאן? היא לא עשתה זאת מפני שאין לה מנהיגות - וכשאין מנהיגות, רע גם לימין וגם לשמאל. גם למי שביקשו למחוק את עזה מהמפה וגם למי שביקשו לגדר את ההפסד, משהו שמצריך קודם כל את היכולת להודות בו.

את היעדר המנהיגות בישראל, תפס שיח הבלים. מפתה לייחס את כולו לנתניהו, אבל האמת היא שכאשר החלו השקרים והספינים, נטלו כמעט כולם חלק בחגיגה. רוצה לומר, כמו שמתנגדי העסקה מכרו לנו את השטות הגמורה על ציר פילדלפי שטנקים יכולים לעבור במנהרות שנחפרו תחתיו, כך גם עמדו ראשי מערכת הביטחון - ותומכי העסקה לצידם, ומכרו לנו את הקשקוש על חידוש הלחימה מתי שרק נרצה בכך. זה מדהים בהתחשב בכך שלשני הצדדים היו נימוקים כל כך טובים לדיון ענייני, לו אך היה מתקיים דיון שכזה!

עסקנו בנימוק התועלתני של מתנגדי העסקה, כלומר - מה שהיה מתפרש כניצחון חמאס. ובכן, הנימוק של מחייבי העסקה הוא מהתחום המוסרי.

כן, שחרור כה מאסיבי של אסירים והפסקת הלחימה, היה מתפרש כניצחון חמאס, אבל כל אפשרות אחרת היא בהכרח הפסד ישראלי. אם אדם שהלך לישון במיטתו או יצא למסיבה בארצו הבטוחה והמוגנת (בדיעבד, לכאורה) לא יכול לדעת שמדינתו תילחם בכל כוחה על החזרתו - כדי לתקן את העוול המוסרי בכל שלא נלחמה מספיק להגנתו - אנא אנו באים?

שתי הגישות האלה היו צריכות לעמוד במרכז הדיון - המוסרי, הציבורי, הפוליטי והמעשי. במקום זה קיבלנו את הקשקוש על ציר פילדלפי, שנולד רק אחרי שנחשפה תמיכתו של נתניהו במתווה שהציג נשיא ארה"ב, תמכה שהקימה עליו את שותפיו מימין. נתניהו המבוהל, שהטקטיקה היחידה שלו היא הישרדות בקואליציה הנוכחית - ולא בחירות למשל, המציא את פילדלפי יש מאין.

כיוון שכך, האשמה הפעם היא בו ורק בו. חטופים שנחטפו לא כגופות אלא כאנשים חיים, נרצחו על ידי שוביהם, כך על פי הודעת דובר צה"ל, כתוצאה מפעולות הלחץ הצבאי "שרק הוא יביא לשחרור חטופים או לעסקה בטוחה" כפי שליהגו הוא ושופריו השכם והערב.

בתקופות אחרות היינו מתרגשים בבוקר הזה מהילדים הקטנים שנכנסים נרגשים, לראשונה, בשערי בית הספר ולומדים לקרוא מהלוח "שלום כיתה א'". היום הזה נדמה שהחדשות הנוראיות, יאפילו אפילו על השמחה הזאת.

זה לא רק בגלל סמיכות האירועים, אלא בגלל שהוריו של כל ילד שהולך היום לראשונה לכיתה א' (אלא אם כן הוא תושב הצפון האבוד), מבינים הבוקר שכל עוד זו ממשלתם, לא רק שלא יכולות להתקבל בה החלטות טובות, אלא שאפילו לא יכול להתקיים בה דיון ענייני.

אז מה עוד אפשר לומר בבוקר עצוב שכזה? אולי רק לתת לממשלת ישראל לסכם אותו בעצמה. עם שר שמעלתו היחידה היא נאמנותו העיוורת לנתניהו, כמו רון דרמר, שאומר: "ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה" ושר ביטחון שעונה לו: "הוא יכול גם להרוג את כל החטופים".