מה קורה לבנימין נתניהו? נדמה שאת השאלה הזאת אפשר לשאול בבוקר הזה, אחרי כמה אירועים שבהם מעורב ראש הממשלה: השיחה עם משפחות החטופים, הטקס מעורר המחלוקת לציון שנה ל-7 באוקטובר ודרישתו משירות הביטחון הכללי, להגביר את האבטחה על בנו, יאיר.
אחד הדברים שאפשר לומר על נתניהו הוא שגם מבקריו הרבים, אפילו החריפים שבהם, מאלה שסבורים שכל מעייניו נתונים לשימור שלטונו, לא חשדו בו מעולם בטיפשות או בחוסר היגיון - ודווקא על הרקע הזה, בולטים אירועי השבוע האחרון כמסמנים אולי משהו אחר.
נתחיל בפגישה עם משפחות החטופים, אלה שאליבא ד'נתניהו "סובלים אך לא מתים". כאשר הורים מתארים בבכי את שעובר על בנותיהם שנאנסות בשבי, הוא מוצא לנכון לספר להם על סדרת השבי שעבר בסיירת.
אמנם הוא התעשת בזמן כדי לציין שזה לא בדיוק אותו הדבר, נזכיר: אונס בשבי לעומת כמה כאפות בסדרת שבי בצבא, אבל עצם ההשוואה מעלה חשד שמשהו חמור השתבש בשיקול דעתו של ראש הממשלה.
למה להיטפל לקטנות? כי לפעמים הן אלה שמסגירות את הלך הרוח. התעקשותו, למשל, על שהייה בציר פילדלפי, הגם שנולדה יש-מאין במשא ומתן, היא עוד משהו שניתן להסביר כשיקולי ביטחון (ולא, הוא לא חייב לקבל את דעתם של בכירי מערכת הביטחון, לא משנה מה חושבים על כך), אבל ההקבלה בין שבוע קשה (ככל שיהיה) שעבר במדים, שלאחריו יצא לחופשת שבת, לבין הסיוט שעובר על נערות צעירות והוריהן, מלמד לא רק על ניתוק רגשי אלא על טיפוס שחי בסרט של עצמו, בו רק הוא הגיבור - כל אירוע אחר בחיי האומה הוא בסך הכל רפרנס לביוגרפיה האישית שלו.
מהם השיקולים שמנחים את נתניהו בעניין הטקס לציון שנה לטבח ה-7 באוקטובר? גם כאן, רק לאיש פתרונים. אפשר לחשוד בו כמובן שיזם את המחלוקת הזאת מראש, שהניח אותו בידיה של אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בממשלתו, רק מתוך כוונה שמדורת ההבלים שניצתה בעקבות ההחלטה היא בדיוק מה שתכנן.
אלא שגם כאן, גם אם הימר שבסופו של דבר יקבל קונפליקט בסגנון תחילת שנות השמונים בין "הקיבוצים" (אשכנזים, שמאלנים, חילוניים) לבין "עיירות הפיתוח" (מזרחיים, ימניים, מסורתיים), הוא היה צריך לסגת, משראה איך העסק הזה מתפוצץ בידיו.
אפשר בהחלט לחשוד בנתניהו שפילג בכוונה. שני המסמכים הראשונים שתגיש התביעה בעניין זה הם הרקורד המפוקפק שלו, זה שלא פסח על שום שריטה כדי לנבור בה ולהפוך אותה לפצע מדמם ובנוסף לכך, העובדה שהברית שנוצרה בראשית ימי המלחמה בין אוהביה הגדולים של ארץ ישראל, הציבור הדתי לאומי מימין (ברובו) ואחים לנשק משמאל, נתפסה בעיניו כסכנה להמשך שלטונו.
נתניהו מרבה להפריז בסכנה שאורבת לחייו משמאל, אבל מה שמפחיד אותו באמת הוא גילויים של ימין שאינו ביביסטי, כזה שמבדיל בין אהבתו הגדולה, נאמנותו ומחויבותו למדינת ישראל, לבין תמיכה במנהיג נהנתן שמורכז רק בעצמו ו"שהמדינה תישרף" (כמו שאמרה רעייתו לפעיל הליכוד שמשון דרעי, על פי פרסום בידיעות אחרונות 2002).
במילים אחרות, "ישראל היום" שמאגף אותו מימין, מאיים עליו הרבה יותר מאשר הארץ, שהפך את השנאה כלפיו לכיתוב על טי-שירט בהפגנות. זו הסיבה לקמפיין המושקע נגד "אחים לנשק", שהיו הראשונים להתייצב למען עם ישראל במקום שבו נעלמה ממשלתו בכושלת, מלאה מקיר אל קיר בחדלי אישים מהסוג הגרוע ביותר.
"מאיפה הכסף?" שואלים מי שמתפרנסים מלשפרר אותו, ובכן - יכולות גיוס הכספים של "אחים לנשק" הן אכן מרשימות (אגב, לשם כך הם ויתרו על הפגנות נגד הממשלה עד לתום מלחמה, כדרישת חלק מהתורמים), אבל עדיין, למדינת ישראל יש הרבה יותר כסף מאשר לכל ארגון אזרחי שהוא - ובכל זאת היא מעדיפה לנתב אותו לצרכים קואליציוניים רק כדי לעמוד מול הניצולים, המפונים, המובטלים וחיילי המילואים, בכיסים ריקים.
גם אם מניחים שנתניהו יזם מלכתחילה את הטקס באופן כה מעוות, רק כדי לעורר ריב ומדון, הרי שהוא הצליח מעל למשוער: בעוד מפיקי הטקס הרשמי עוד יישארו רק עם אריאל זילבר לבדו בפליי-ליסט, הרי שהטקס האלטרנטיבי כבר לובש ממדים של וודסטוק.
נכון שתהיה חפיפה מסוימת בין עשרות האלפים שיגדשו את פארק הירקון לטובת הטקס לבין מי שגדשו את רחובות הקריה, בואכה קפלן, עד לאותה שבת. ובכל זאת - בהתמודדות בין ריאל מדריד להכח-עמידר, אף אחד לא רוצה להיות בצד של האחרונה.
למזלו של נתניהו, מי שאץ להצילו בעת שמדינת ישראל עמדה על סף השבתה רבתי בעת שיא המחלוקת על החקיקה המשפטית, לא אכזב גם הפעם: הנשיא הרצוג, סמל ממלכתי - גם אם רופס משהו - הציע לו פתרון, מוצא של כבוד.
נתניהו היה יכול בהחלט להגיד שלמען האחדות בעם הוא נענה לפנייתו של נשיא המדינה - ולצאת גדול בעיני רוב הציבור. במילים אחרות: מה שצריך להדאיג כאן אינו היוזמה שנועדה לעורר פילוג (אחרי כך כך הרבה שנים, איש לא מייחס לנתניהו את העדפת האינטרס הלאומי על פני האישי), אלא דווקא מה שנראה כרגע כפגיעה עצמית במעמדו: ראש הממשלה שמתיימר להנהיג מדינה עד לניצחון המוחלט, לא מסוגל לארגן טקס עם דגל, משואת זיכרון ושירת התקווה?
בשביל זה לא צריך להיות בנימין נתניהו, מספיק להיות רשג"ד בצופים (אגב, כך בדיוק היה צריך להיראות הטקס, בטרם ניצתה מדורת ההבלים).
הילד של כולנו
מעל לכל אלה מתעלה הידיעה על כך שראש הממשלה דורש מהשב"כ להגביר את האבטחה על בנו, השוהה במיאמי. לפני שנעבור לעצם העניין, חובה לציין שאין לי - או לכל אחד שלא מצוי ברזי אבטחת האישים, שום מושג איזו רמת אבטחה נדרשת סביב נתניהו-ג'וניור.
כלומר, יתכן בהחלט שדרושה לו יותר אבטחה, פחות אבטחה, ליווי של גדוד - או שדי בשירותי אבטחה פרטיים, על חשבון המאובטח (סתם, רעיון). לעניין זה בדיוק יש גורמים מקצועיים (שכזכור מידיהם הופקעה ההחלטה לגבי האבטחה, שחשבו שהיא מיותרת והועברה לוועדת שרים מיוחדת). לכן העניין פה הוא לא עצם האבטחה, שצריכה להתגבר או להתרופף רק על פי שיקול דעתם של המקצוענים בתחום, אלא הדרישה שמגיעה מכיוון ראש הממשלה.
נתחיל בכך שיש פה מעין "איפכא מסתברא": מצד אחד טוענת רעיית ראש הממשלה שראשי מערכת הביטחון מתכננים הפיכה נגד בעלה. מצד שני, אותם אנשים שבדמיונה של הגברת נתניהו מפנטזים על הרגע שבו ייכנסו באקדחים שלופים אל לשכת ראש הממשלה, הם אלה שעליהם סומכים לשמור על "הילד" (33)? קצת לא מובן.
העניין החמור עוד יותר הוא שממש כמו עם הורי החטופות, יש פה הסגרה של מערכת שיקולים מעוותת: ילדים ממש, בני גיל גן ובית ספר, לא בגירים כבנו של ראש הממשלה, לומדים בבתי ספר לא מאובטחים בגליל המופקר, חלקם נאלצים במקרה של "צבע אדום" לשכב כשידיהם על ראשיהם (איך אמרה אחת הגננות? "לעשות חיפושית"), כי למדינת ישראל אין די כסף למגן את המוסד החינוכי שבו הם לומדים - ולך יש את החוצפה לדרוש הגברה של אבטחה, שגם כך עולה מילונים רבים למשלמי המיסים בישראל, על "ילד" שהיה צריך כבר מזמן להיות ברשות עצמו?
נניח לגועל ונזכיר שוב, שלא הוא העניין: יש כאן אלמנט מסוכן של מי ששם את צרכיו, מעמדו והישרדותו לפני כל אינטרס לאומי.
לא, נתניהו לא נחשד בטיפשות גם על ידי מי שהיו ששים להדביק לו, בצדק או שלא, כל אשמה אחרת.
לפעמים היה זה מקור הנחמה היחידי של מתנגדיו - האיש שמטה בעם ישראל, יצליח לרמות גם את הערבים, גם את האמריקנים. דווקא משום כך שלוש האפיזודות דלעיל, כולן מהשבוע האחרון, צריכות להתחיל להדאיג גם את מי שקיוו שחוכמה בסגנון "הנבל הגאון" מהסרטים, תעמוד לא רק לו, אלא גם לנו ולכל ישראל.