הסתכלו סביבכם: החום הגובר אינו חום יולי-אוגוסט. הבועות הזועמות ששוצפות בינינו אינן בלוני יום הולדת. מה שקורה עכשיו זה שהמים רותחים. אנחנו הצפרדע. בכל זאת הגענו למשבר החוקתי, למרות הכל. מפכ"ל המשטרה זה עתה נכנס לתפקידו וכבר הוא בחזקת עבריין שמסרב למלא את הוראות הדין. ואין פוצה פה ומצפצף. התרגלנו, נירמלנו, התעייפנו, הותשנו. הם חזרו, ובגדול. מלחמה? הצחקתם אותם. הכי כיף לפרק מדינה תוך כדי מלחמה. בחסות הדם, האש ותמרות העשן. זה מה שהם עושים.
זוכרים איך שר המשפטים הטרי, אמיר אוחנה, אמר לפני כמה שנים שבמקרים מסויימים יתכן ואפשר לא לקיים את פסקי בג"ץ? כעבור כמה ימים הוא הבהיר את דבריו וחזר בו, אבל התרחשה אז מיני רעידת אדמה. נשיאת העליון, אסתר חיות, אמרה על אוחנה ש"בין תפיסת העולם שלו לבין אנרכיה של 'איש הישר בעיניו יעשה' הדרך קצרה".
היועמ"ש מנדלבליט הוסיף כי "במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המושתתת על עקרון שלטון החוק, החובה לציית לפסיקת בתי המשפט היא בגדר מושכלת יסוד, המשמשת ערובה להגנה על זכותו של כל אזרח במדינה".
הכלבים נבחו, אוחנה נסוג נסיגה טקטית, אבל השיירה עוברת. על גופותינו וגופתה של הדמוקרטיה הישראלית היא עוברת. מה שפעם היה מטלטל את המדינה, עוקר הרים וטוחנם זה בזה, עובר היום במשיכת כתף. מה היה לנו כאן? תרגיל עברייני אופייני ומסורבל של איתמר בן-גביר. הוא החתים את מ"מ המפכ"ל אבשלום פלד, בימיו האחרון בתפקיד, על המלצה לקדם את רפ"ק מאיר סוויסה לדרגת סנ"צ. פלד חתם ונעלם. המפכ"ל החדש, דני לוי, נכנס לתפקיד כשסוויסה כבר סנ"צ.
בינתיים הודיעה היועצת המשפטית לממשלה שהמינוי אינו חוקי. למה? כי הוא מנוגד לחוק, זה למה. על פי פקודת המשטרה אסור לקדם מי שנפתח נגדו הליך פלילי או משמעתי. נגד סוויסה לא רק שנפתח הליך, הוא הועמד לדין. זה תהליך שקורה עכשיו. אבל הגביר רצה לקדם אותו, כי הוא השליך 7 רימוני הלם בשלווה סטואית מופלאה ותוך שמחה לאיד על מפגינים שהיו בשטח מגודר ולא עברו עבירה כלשהי. אז הוא קידם אותו. על הראש של החוק, על הראש של היועצת המשפטית לממשלה.
מפכ"ל ראוי לתפקידו היה אומר לשר שלו את הדבר הזה: "מכובדי, אני המפקח הכללי של משטרת ישראל, אני מחוייב לציית להוראות החוק כפי שמפרשת אותו היועצת המשפטית לממשלה, שהיא הפרשנית המוסמכת היחידה של החוק במדינה. עם כל הכבוד, אני לא יכול שלא לבטל את המינוי לאלתר".
אלא שדני לוי לא עשה את זה. היה לו, כנראה, דיל עם בן-גביר. דיל אפל, רקוב ומושחת. רציתי לכתוב "דיל של גנבי סוסים", אבל מה שקורה כאן חמור הרבה יותר מגניבת סוסים. זוהי גניבה של מדינה שלמה.
בשבוע האחרון קברנו 10 לוחמים נוספים. מספר החיילים שנפלו מאז 7 באוקטובר חצה את ה-700. זה יותר ממספר הלוחמים שנפלו במשך 18 שנות רצועת הבטחון בלבנון. מספר הנרצחים וההרוגים הכללי מתקרב ל-1700. הצפון ממשיך להיות חבל ארץ נטוש, מופצץ, שרוף. ריקא בשם בצלאל סמוטריץ' ממשיך לפרק את הכלכלה הישראלית מבפנים תוך התעלמות בוטה מכל האזהרות של אנשי המקצוע. אחר-כך הוא יגיד, בוודאי, שאף אחד לא משך בדש מעילו.
והם? בשלהם. יריב לוין הציע הצעת פשרה רקובה לפתרון המשבר בעליון. תנו לו את השופט אלרון נשיא העליון לשנה אחת. רק שנה. מה זה שנה בינינו לביניכם? מה כבר ביקשתי? ובכן, מה שביקשת מר לוין, זה שאתם תוכלו לשלוט על הרכב ועדת החקירה הממלכתית שנתניהו מסרב להקים, כי נשיא העליון הוא זה שממנה את יו"ר הוועדה וחבריה. ואת זה לא תקבלו. כי לא כל המשחקים מכורים. ועדת חקירה צריכה להיות מעבר לכל מחלוקת פוליטית. נקיה. אתם לא רגילים לזה, נכון?
ועוד לא דיברנו על מסע הג'יהאד המטורף של בן-גביר, בכסף ציבורי, נגד ראש השב"כ, בעיצומה של המלחמה. על בית הכנסת שהוא מתכנן להקים על הר הבית (ספוילר: הוא לא יקים בית כנסת, אבל אולי ידליק את הסביבה). מה שמצחיק שבתוך כל זה, מדי פעם, הם זועקים אחדות, פיוס, חיבוק, רק ביחד ננצח. זועקים, וממשיכים לפרק כאן את הכל. מחזירים את ההפיכה המשטרית. מתהלכים במה שנותר מהממלכה הישראלית כקרנף בחנות פורצלנים.
בחלומות הבעתה השחורים ביותר קשה היה לדמיין את המצב הזה בו ישראל תילחם על קיומה מול אויבים חיצוניים ביד אחת, ועל קיומה כדמוקרטיה ומדינת חוק ביד השניה. מלחמה חיצונית ופנימית, בו זמנית. זהו המתכון לחורבן. בפעם השלישית. חובתנו לבלום אותו והזמן היחיד לעשות את זה, הוא עכשיו.