בצל המטח הכבד לצפון, וכשבוע לפני פתיחת שנת הלימודים, קטי בומר, תושבת נהריה וחברה במטה "נלחמים על הצפון", מספרת בטור שכתבה על תחושותיה, ועל הדאגה לקראת פתיחת שנת הלימודים הקרובה, שאמורה להיפתח בזמן, למרות המטחים הנורים לעבר הצפון.
"הצפון נמצא במלחמה", כותבת בומר. "מערכה יום יומית של אזעקות, שמיים רועשים, מטוסים, ארטילריה, כטבמ"ים, ירוטים ונפילות - כשרובם גם ללא אזעקה. לצערי זו השגרה שלנו. לפי חוקי הטבע, אנחנו ההורים, קודם כל דואגים לילדים שלנו - לתחושת הביטחון שלהם ולמיגון מכל סכנה. אז הם למדו שאין חוף ים כי זה מסוכן, ושכמעט ואין פארקים כי אין מיגון, ושכל בום ואזעקה רצים לממ"ד - ברמה שילדינו רצים לממ"ד בלילה תוך כדי שינה".
עוד כותבת בומר: "לא משנה מה הגיל, אנחנו מלווים אותם עד לשער בית הספר, שמא חלילה יחוו אזעקה/נפילה/יירוט בדרך ולא נהיה שם להגן עליהם. את אותה הדרך שעוד בשנה שעברה עשו לבד ואף ליוו את האחים הקטנים שלהם. בזמן שהם עוברים את השער של בית ספר/גן/תינוקיה, אנחנו מעבירים את שרביט ההגנה לצוות של אותו המוסד החינוכי, שיספק את 100% המיגון לילדינו.
"ופה נכשלנו. המתווה של 'הכי מוגן שיש', שזה לשכב ליד הקיר עם ראש על הידיים הוא הכי לא מוגן שיכלו להמציא. הוא בכלל לא מספק תחושת ביטחון לילד, אלא ההפך - מכניס אותו לפחד, התקף חרדה, יאוש, בכי, קיפאון, חוסר אונים ועוד המון המון תיאורים אחרים פרט לתחושת ביטחון".
בומר מתייחסת למצוקה הרגשית שהמצב גורם: "לא כולם מבינים, אבל לכל ילדי הצפון יש פצע אחד ענק של נפש פגועה. יש ילדים שכבר מראים זאת, יש שעדיין מפנימים ויש שבוחרים להסתיר עד שזה יתפוצץ החוצה. ילדים עם סיוטים בלילות, חרדות נטישה, פחד מכל רשרוש קטן, התפרצויות בכי וזעם, זה כבד עליהם".
היא קוראת למקבלי ההחלטות: "דמיינו לשניה את הילד/נכד/אחיין שלכם בזמן אזעקה שוכב על הריצפה במסדרון בית הספר עם ידיים על הראש כשסביבו כשלוש עד ארבע כיתות של ילדים כמוהו, מפוחדים ובוכים. ואין מי שיגן עליו, אין מי ירגיע ויתן תחושת ביטחון. הוא לבד עם הפנים לרצפה, וברקע אזעקה ובומים מטורפים של יירוטים ונפילות. חייבים מיגון מלא לכל ילד, בכל גיל. תינוקיה/ פעוטון/ גן/ בית ספר, יסודי, חטיבה ותיכון. לא ייתכן שאנחנו כהורים נרוץ לממד בזמן האזעקה ובאותו הזמן ילדינו יופקרו עם ידיים על הראש על הרצפה. חייבים לתת מעטפת טיפולית לילדים, לשקם את נפש הפצועה ולהחזיר שמחת חיים ושובבות לעיניהם".
לסיום היא כותבת: "הכח בידיים שלנו, ההורים! חיים של ילד שווים פי מיליון מעוד משפט באנגלית או פיתרון בעיה בחשבון. ילד ללא מיגון נשאר בבית".