שלום לוומבלי

ביום שבת נערך משחק הכדורגל האחרון באיצטדיון וומבלי. צירוף המילים הפשוט הזה, מרכיב משפט בלתי נתפש. להגיד שיותר לא ישחקו כדורגל בוומבלי, זה כמו להגיד שלא יהיה חוף ים בתל אביב, לא נתפש.

האיצטדיון הזה, שנמצא בצפון לונדון, הוא אחד המקומות המזוהים ביותר בעולם עם המילה "כדורגל". אולי רק המראקאנה שבריו דה-ז'נרו, זכה לאותה הילת קודש המרחפת מעל כר הדשא שלו. וומבלי זכה לארח כמה מהרגעים הזכורים ביותר בתולדות הכדורגל, בוודאי עבור עכברי הכדורגל האנגלי. מנקודת מבטי האישית, הזיכרון שיישאר חרוט הכי עמוק מוומבלי, שייך למה שרציתי לכנות "מחוץ לתחום הכדורגל", אך לצערי לא תהיה זו האמת.

משחקי היורו 1996 התקיימו באנגליה והיה לי העונג להיות בלונדון במהלך הטורניר. כאוהד וותיק של הכדורגל האנגלי התייצבתי, כמו חייל נאמן, לכל משחקיה של הנבחרת המארחת ועודדתי את גאזה, מקמנמן וחבריהם בצעקת ה"וומבלי" המפורסמת. הרביעייה מול הולנד, הניצחון על סקוטלנד, עם שער נפלא של גאזה (שנבחר רק לפני שבוע לשער היפה בכל הזמנים, שהובקע בוומבלי) והסגידה של האוהדים האנגלים לנבחרת שלהם, כל אלו כמעט גרמו לי לשכוח כי בכלל נולדתי אי שם מול חופי הים התיכון וכי הפעם הראשונה ששתיתי "גינס", הייתה רק בגיל 21.

לחצי הגמר מול נבחרת גרמניה הגעתי, עם שלושה ישראלים נוספים, כשצבעי הדגל האנגלי מעטרים את פני. בפתיחת המשחק שרתי "God save the Queen”, עם עוד 70 אלף אנגלים, שמילאו כל פינה בוומבלי (עשרת אלפים הנותרים באו מגרמניה) והייתי מוכן לשחזור הניצחון הגדול מ-1966 ולעלייה היסטורית לגמר אליפות אירופה.

נבחרת אנגליה הייתה טובה יותר מהגרמנים, אך הלחץ וההחמצות הספיקו רק ל-1:1 ולעוד שלושים דקות של חרדה עבורנו ביציע, הרי להיות טובים יותר ולא להבקיע מול הגרמנים זה הסיוט הספורטיבי בהתגלמותו, חלום בלהות שאתה יודע שייגמר לא טוב. ההארכה חלפה לה והנבחרות ניגשו לנקודה הלבנה. הכל הלך טוב עד שגארט סאות'גייט ניגש לבעוט עבור אנגליה. הבעיטה הנוראית שלו הכניסה אותו לשוק, שנמשך עד היום (ראיתם את המשחק בשבת?) ושלחה אותנו לכוון ה"טיוב" (הרכבת התחתית של לונדון), עם הראש באדמה.

בעוד אנחנו סוחבים בקושי את גופותינו בין אלפי מאוכזבים כמונו, נדחפנו לפתע על ידי קבוצה של צעירים, שלפי הריח שהפיצו, רוקנו כנראה איזה חבית או שתיים לפני המשחק. אלעד, אחד הישראלים שהיה איתי, לא הבין מה קורה ואמר משהו בעברית. לרוע מזלו הוא בחור בהיר, שהסתובב באותה עת עם תספורת קצוצה. זה והשפה הזרה הספיקו לחוליגנים שהתחילו לצעוק בהתלהבות "גרמני, גרמני".

אני והאחרים, שניסינו להסביר, נדחפנו מהמקום ואלעד זכה לטיפול מיוחד, שהשאיר אותו עם אף שבור ועיניים שאיבדו באופן זמני את הפרופורציות שלהן. השניים האחרים נחלצו מהמהומה עם כמה מכות ויריקות ורק אני, עם דגל אנגליה על פני, נותרתי ללא פגע. הדבר הראשון שעשיתי לאחר שהרחקנו מהמקום, היה למצוא ברז מים ולהוריד את האיפור מעל פני. למרות שזה מה שהציל אותן מעיצוב מחדש, הרגשתי באותם רגעים מאוד לא אנגלי. במשחק הגמר, בין גרמניה לצ'כיה, צפיתי בחוסר חשק ואפילו לא היה לי אכפת כל כך לראות את הגרמנים עם עוד ניצחון מגעיל ועוד תואר לארון העמוס שלהם.

מאז עברו כמה שנים ואם נחזור לרגע למשחק בשבת בוומבלי, הרי שהוא אחד מהסימנים המובהקים למעבר לכדורגל ה"חדש". ספורט שחובר לכלכלה החדשה והופך לתחום של ממש במגזר העסקי הפרטי. אחד המושגים הכלכליים הקשים להבנה, הוא אופציות. גם ההחלטה להרוס את איצטדיון וומבלי ולבנותו מחדש, קשורה לעולם האופציות.

זהו חלק מרכזי בתכנית האנגלית שנועדה לשכנע את ראשי פיפ"א להעניק לאנגלים את אירוח משחקי הגביע העולמי, זכות ששווה הרבה כסף. התכנית ספגה מכה לפני כמה חודשים, עת הוחלט לקיים את מונדיאל 2006 במקום אחר. היכן? בגרמניה כמובן. האנגלים נותרו עם התכנית הגרנדיוזית לבנייה מחדש של האיצטדיון. אחרי ההפסד בשבת, דרך אגב, לא נרשמו גילויי אלימות בסביבות האיצטדיון. העובדות באירופה בשנים האחרונות, מראות כי אלילי ההון, שמאחורי הכספים הגדולים, לא ישלימו עם פגיעה בבילוי המעוצב שהם מוכרים. מספר התקריות האלימות באיצטדיוני הכדורגל באנגליה ירד בשנים האחרונות כמעט לאפס והנתונים בספרד, איטליה וגרמניה דומים למדי.

לפני שלושה שבועות הייתי בשכונת התקווה וראיתי כמה עשרות מאוהדי בני יהודה נדרכים למשמע הצעקות "מכות" ורצים בהתלהבות לעבר מה שהתגלה לי מאוחר יותר, כמכוניתו של דני לוי. שבועיים מאוחר יותר, בבלומפילד, ראיתי את אוהדי מכבי ת"א מוכיחים, שכל מה שקורה בקבוצה שלהם, זה כלום לעומת מה שמגיע להם ומראים שוב שהאלימות היא עדיין חלק בלתי נפרד מהכדורגל שלנו.

העונה יותר מתמיד, נראה שלטוב ולרע, ניצניו של הכדורגל החדש מכים שורש בישראל. גם התגובות של התקשורת ושל מוסדות התאחדות לגילויי האלימות האחרונים, היו תקיפות יותר מבעבר. עבורי, המשחק בוומבלי היה יותר מפרידה ממיתוס, הייתה זו פרידה מהכדורגל הישן, על התמימות הנוסטלגית שבו ועל תחלואי האלימות הנלווים. נקווה שאולי גם אנחנו נפנים סופסוף את השינויים הללו וניפטר מהצורך במחזות המכעיסים והמיותרים האלה במגרשי הספורט האהוב הזה. אפשר ליהנות מכדורגל גם בלי ללכת מכות אחרי או במהלך המשחק. ומי שממש בוער לו בין האצבעות, שיצטרף לייבסייצ'יק וזאבי על המזרן.

ואם אפשר, רק בקשה קטנה לסיום- את שני המשחקים שראיתי בשבת, של אנגליה ושל ישראל בספרד, תקברו לצדו של וומבלי, עמוק עמוק בעידן הישן.