משותקים מפחד, מפחדים מאובדן החיים הטובים: ככה מפסידים לחיזבאללה

לפני כעשר שנים, יצא לי לבלות כמה ימים בנסיעת עבודה לחו"ל, עם אדם מוכר שנחשב מקורב מאוד לראש הממשלה ולמשפחתו.

ההבטחה של בנימין נתניהו ממערכת הבחירות של 2009, בצומת הכניסה לאשקלון: "נמוטט את שלטון חמאס", הייתה כבר בת כמה שנים. "מה עם זה באמת?" הקנטתי אותו.

ההוא הרצין: "אין לך מושג על מה אתה מדבר" נזף בי. "אני ישבתי עם ביבי. אתה יודע מה המחיר של כיבוש עזה? אלפי חיילים הרוגים! אתה מוכן לשלם את המחיר?"

כמובן שלא הוא, לא אני וספק אם מישהו בכלל, היה יכול לצפות את המחיר שישראל תשלם לבסוף בגלל שראש הממשלה, כאז כן היום, בחר לשווק לציבור שלו את הפחד המשתק, במקום לעשות מעשה, אפילו אם יש לו תג מחיר כבד.

להגנתו של נתניהו - ובהקשר הזה יש מעט מאוד לומר להגנתו - ייאמר שזה התחיל עוד לפניו, מיד לאחר ההתנתקות בימי אריק שרון, כשהפרנו את ההבטחה שהבטחנו לעצמנו לפיה על כל קסאם שיעבור מעל לגדר המערכת החדשה, תימחק שכונה בעזה.

זה המשיך כשנרמלנו "טפטופים" כל עוד הם הסתכמו בעיקר בטפטופים במיטות ילדי העוטף. זה העצים כששכנענו את עצמנו לאחר כל מבצע, שהנה, חמאס מורתע.

גם בגבול הצפון סיפרנו לעצמנו לא מעט שקרים, למשל על ההישג "הגדול" של מלחמת לבנון השנייה. אפילו עתה יש מי שנאחזים באותו תיקו שכולו הפסד, בדמות החלטה 1701 המפורסמת (שגם היא כמובן כבר לא שווה את הנייר שעליו נכתבה ונחתמה).

הנה הם אומרים, חלפו יותר מ-17 שנים של שקט! העובדה שבאותן שנים הפך חיזבאללה מארגון טרור מסוכן שמתיימר לירות רק "בעד חיפה" - ושם ייגמרו יכולותיו, לארגון שיש לו יכולת לפגוע ברמה גבוהה של דיוק בלא מעט אזורים של מדינת ישראל, אינה נחשבת בעיניהם.

במזרח התיכון קל להתמכר לשקט מדומה. קל להתברך בשנים שבהן עם ישראל נוהר לגליל ומשלם 1,500 שקל ללילה כדי לישון במה שהיה פעם לול תרנגולות... חתרנו בקיאקים, עלינו לגולן לקטוף דובדבנים או לטעום יין טוב, "טוסקנה שבישראל" אמרנו לעצמנו בהשקיפנו סביב: "עם ישראל חי".

גם בדרום קל היה להתברך בפרקי הזמן הארוכים שבין "הטפטופים": לקטוף כלניות, לטעום גבינות במחלבות מקומיות, לרכב רכיבת שטח באופניים, להביט על עזה בעין בלתי מזוינת ולחשוב שהמכשול הקרקעי שנבנה בגבול הוא בלתי עביר (אתם מוזמנים לקרוא את דברי ההבל של בני גנץ, שר הביטחון בימי חנוכת המכשול, כדי להבין מהם חלומות באספמיה).

יהיה מי שיאמר שזו דרכה של ישראל מראשיתה, שגם כאשר אחזנו בנשק ונלחמנו על הבית, במלחמות השחרור, קדש, ההתשה, ששת הימים, יום הכיפורים ומלחמות לבנון.

הן גם אז לא קנינו לעצמנו אלא כמה שנים של שקט, שלרוב נוצל על ידי מי שרואים בנו נטע זר, כתם שאותו יש למחות מעל למפת המזרח התיכון, כדי להתעצם ולהתחמש, עד שתקרה בדרכם ההזדמנות הבאה לתקוף אותנו.

כל זה נכון כמובן, ובכל זאת, יש הבדל בין המציאות ששררה בישראל עד למלחמת ששת הימים ולאחריה. מלחמת יום הכיפורים למשל נחשבת למלחמה שהביאה את ישראל אל סף אבדון. אלא שדווקא בניגוד למלחמת ששת הימים, שהייתה על פי האדריכל הראשי שלה, נאצר, מלחמת השמד שהייתה אמורה למחוק את ישראל (כלומר, אילו היה מצליח לפתוח בה במועדה ולא מותקף קודם על ידי צה"ל), הרי שמלחמת יום הכיפורים הייתה מחושבת הרבה יותר.

היא כוונה מראש למחוק את חרפת מלחמת ששת הימים ואת ההשפלה, על ידי הישגים צבאיים שיכריחו את ישראל לוויתורים טריטוריאליים (במילים אחרות: למרות היפוך המגמה בשדה הקרב, מטרת הלחימה הושגה - בצפון בעזרת תיקוני גבול באזור החרמון, ובדרום במהלך מדיני שהשיב למצרים את כל סיני).

באופן ביזארי, מה שבלם את צבאות מצרים וסוריה, הייתה דווקא הצלחתם: התרסקות המודיעין הישראלי שכשל מלהתריע, חשף את לוחמי צה"ל למתקפה וזיכה את האויב בהישג שלא השכיל לעכל.

כמעט כאז כן עתה: חמאס תכנן לפרוץ את הגדר, לרצוח ולחטוף, אבל גם הוא - וגם שותפיו בגזרות אחרות, הופתעו מממדי ההצלחה של מה שתוכנן כפיגוע גדול והפך פשע כנגד האנושות, שאילץ את ישראל להגיב באופן חסר תקדים בתולדות הסבבים מול עזה - ואף הקנה לה תמיכה בינלאומית נרחבת, לפחות בשבועות הראשונים של המלחמה (זוכרים?).

הבעיה היא שתוך כדי לחימה, שינתה המלחמה את פניה. איראן ביצעה מהלכים שחשבה לדחות לעוד כמה שנים, אחרי שתפתח נשק גרעיני. הפיתוי שמקורו במה שנראה כהזדמנות לחסל את ישראל, גבר על השיקולים הטקטיים, עד שמה שעומד עתה על הפרק, במקרה של הסלמה, אינו עוד אירוע נקודתי אלא מלחמה כוללת.

קשה להעריך את מחירה של מלחמה שכזאת, אפשר אפילו להניח שיהיה לא מבוטל (מילים עדינות כדי לתאר אובדן בנפש בעורף מדינת ישראל), אבל מדהים לראות את התלכדות האינטרסים של מי שמבקשים לנפח את המחיר הזה מראש: למשל תבוסתנים-מבית שמספרים לנו על "מספר הרוגים כמו בכל מלחמות ישראל גם יחד" (ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט) כלומר, בתרגום חופשי, עשרות אלפי הרוגים, משהו שהוא כמו כמה עשרות פעמים ה-7 באוקטובר.

את מי הם פוגשים בטיעוניהם נגד מלחמה? את אלוף פיקוד הצפון ושר החינוך החדש של מדינת ישראל, חסן נסראללה, שמשחרר סרטונים שמציגים בסיסי טילים תת קרקעיים, כאלה שלדברי הארגון יכולים לפגוע במדויק בכל מטרה בישראל.

אבל עם כל הכבוד לשני אלה, הגורם המפתיע יותר בין מי שמנסים לנפח את מחיר המלחמה נמצא בממשלת ישראל. ראש ממשלתה ושר הביטחון שלה, שלא מדברים כמעט זה עם זה, מדברים אל הציבור בסגנון שונה, אבל בערך באותה השפה: נגיב, ניזום, נשמיד, נהלום, אל תתעסקו אתנו... ועוד.

מילים ריקות מתוכן, שאין מאחוריהן כלום זולת הניסיון לחפות על אוזלת היד שלהם עצמם. עובדה: נסראללה מתרשם מהם עד כדי כך שבעוד ראש הממשלה מצטלם על רקע מטוס קרב (ולמי ששם לב: מקפיד לפתוח את דבריו בתודה לאנשי צוות הקרקע, לפני הטייסים... כי גם ישראל מותקפת, חשוב לו להזכיר לבייס מי האויבים "האמיתיים" שמאיימים על המשך שלטונו), הוא משגר קרוב ל-200 טילים לעבר קצרין ונקודות יישוב נוספות.

במקביל לאיומים שמשדר נתניהו כלפי חוץ, מתחת לפני השטח הוא מתדלק את נושא המחיר, כדי להוסיף ולעשות את מה שהוא מצטיין בו, לא לעשות דבר.

כמעט מביך לחזור שוב על מה שנאמר כבר פעמים רבות כל כך, אבל הצפון נטוש, מאות בתים בו כבר אינם כשירים למגורים. את הנזק לרכוש ייקח שנים לתקן. את הנזק לנפש - חלקו כבר אינו בר תיקון.

מדינת ישראל מתכווצת. בעוד מטורללים אנטי-ציוניים שקנו להם אחיזה בתוך ממשלתו השישית של נתניהו, חולמים על התיישבות יהודית בעזה, מאבדת מדינת ישראל את הגליל והגולן.

אחת הבעיות במזרח התיכון היא שמי שיושב על הגדר, מגלה לרוב שהוא לא יכול לקפוץ ממנה בבוא העת אל הצד הנכון, אלא שהיא קורסת עליו.

כלומר, בניגוד לפנטזיות של רבים מאתנו, מדיניות ההמתנה וההכלה של ישראל לא תוביל לאיזה הסכם פלאים בחסות אמריקאית, שיסיים את המלחמה ויביא להסכם, שנורמליזציה עם ערב הסעודית היא הבונוס שלו.

רבים עוד חולמים בטעות על הפתרון המדומה הזה, שהוא כה מתבקש, נכון, צודק וחכם, ממש כמו הרעיון החכם הקודם, פשרה טריטוריאלית... כלומר, יש מי שעדיין מייחלים לניצחון ההיגיון בחבל הארץ היחידי בעולם שבו להיגיון מערבי אין כל משמעות.

מדינת ישראל נשחקת מיום ליום: צבאה מותש, כלכלתה גוועת, דעתו של עמה מוסחת אל ויכוחים מלאכותיים שנתניהו בעצמו גורם להם, אחרת למה למנות את מירי רגב כאחראית על טקס מפוקפק, אם לא כדי לקרוע מחדש את העם כך שבצד אחד יעמדו הקיבוצניקים ובצד השני תושבי שדרות ואופקים?

הבהרה: זה לא יצליח לנתניהו הפעם - מרצחי חמאס, שבאו להרוג בשדרות ובבארי, בכפר עזה ואופקים, איחדו בין הצדדים עד כדי כך, שאפילו מי שסכסכנותו-אומנותו כבר לא יצליח לגרום להם למלחמת אחים.

נוכח כל אלה צריכים אויבינו רק לחכות, לשמור את המלחמה הזאת, בסיוע ממשלת ישראל, על להבה בינונית, עד שבעוד כמה חודשים כבר לא יהיה פה מה להציל.

או אז נזכור אולי שפחדנו מכמה טילים שעלולים לפגוע במפרץ חיפה, במישור החוף ובתל אביב - ובגלל שלא רצינו לקחת את הסיכון, איבדנו את הכל.

לא רק הישראלי התמכר לקיאקים, צימרים במחיר מופקע וקטיף דובדבנים. גם (ובעיקר!) סביב שולחן הממשלה ובמליאת הכנסת התמכרו למשכורות גבוהות, תנאים מפליגים וג'ובים נחשקים, שממתינים למי שכשלו פוליטית ולא הצליחו להיבחר מחדש.

ולא רק אצל הדרג המדיני: גם סביב שולחן המטכ"ל התמכרו לרום מעמדם ולפנסיות שערורייתיות, כחלק מתקציב ביטחון שרק הולך וגדל.

לא מזמן עלב תא"ל ברק חירם באזרחי ישראל על שהתמכרו לחיים הטובים "לאקזיטים" כלשונו. המשפט הזה מסמל את שיבוש המערכות בישראל 2024: תפקידם של האזרחים הוא לחלום על אקזיט (כביטוי לרווחה כלכלית שמאפשרת חיי שפע נוחים), תפקידם של המנהיגים הוא לקבל החלטות קשות!
תפקידם של המנהיגים הוא לקבל החלטות אמיצות, שיעמדו לעיתים בסתירה לרצון העם (נתניהו חולם להיות צ'רצ'יל, אבל מורך ליבו הופך אותו דווקא לצ'מברלין) ותפקידו של הצבא הוא להוציא אותן אל הפועל.

דנים פה לא מעט לאחרונה על גודל האחריות לאסון ה-7 באוקטובר (דעה כן פופולרית: יש מספיק אשמה לכולם, מהאחראים לעיוורון המדיני-ביטחוני ועד לאחראים לכישלון המודיעיני והצבאי), אבל אם למחדל ההוא לפחות עומדת הגנת ההפתעה, הרי שלמחדל המדיני והצבאי הנמשך מאז - זה שעוד לא הכריע את חמאס וזה שמשותק מפחד לפעול מול חיזבאללה, אין שום תירוץ מלבד מורך לב.

אולי לכן מדהים בעיני שדווקא ממשלת הליכוד היא שזקוקה להשכמה, לנזיפה, לקריאת אזהרה, לא ממני חלילה, אלא מפי לא אחר מאשר האב המייסד של הימין הישראלי לדורותיו, זאב ז'בוטינסקי, מתוך מה המנון בית"ר: "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש".