לפני כשבוע התבשרנו על שיתוף פעולה מפתיע בין יש עתיד וש"ס. שיתוף הפעולה נסוב סביב הכוונה של יש עתיד להעלות הצעה לסדר יומה של הכנסת לאמץ את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, מייסדה ומנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס, האוסרת עלייה להר הבית. זאת, על רקע התנהלותו של השר בן גביר בסוגיה. בתשעה באב עשרות עולים להר אף קיימו בנוכחותו את טקס ההשתחוויה, למרות האיסור המשטרתי להתפלל בהר.
היה מי שניסה לגמד את שיתוף הפעולה המתרקם. אכן, הצעה לסדר בכנסת היא פרקטיקה שבועית בזמן מושב הכנסת, שבדרך כלל נמצאת בסוף סדר היום ואל מול יציעים ריקים מאדם. נכון, שיחה קצרה בכנסת בין יאיר לפיד ואריה דרעי היא לא תחילתה של ידידות מופלאה ואפילו לא קרוב לכך. אבל האינטרס ההדדי ברור: דרעי מתוסכל מהמקלות בגלגלים שתוקע לו בן גביר בנוגע לחוק להחלשת הרשויות המקומיות בבחירת רבניהן ובנושאים נוספים, ומצא הזדמנות לנגח את יריבו הקואליציוני בסוגיה הקרובה לליבו - עלייה להר הבית.
לפיד מצא עוד דרך לאותת שהוא ראש אופוזיציה אפקטיבי ונמצא במקום הנכון כדי ליצור את הסדקים מבפנים, וגם ראש ממשלה פוטנציאלי שיכול לקרב רחוקים ואפילו רחוקים מאוד.
מעבר לאינטרס הפוליטי המובהק, חשוב לשים לב על מה הסכימו השניים ואת מי הם עוקפים בדרך. ההסכמה היא לאמץ את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף. אך לא היתה כאן הסכמה לאמץ את פסיקתה של מועצת הרבנות הראשית משנת תשכ"ז-1967, שקבעה כי "מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות להר הבית"; פסיקה שבעקבותיה הוצבו שלטים המעידים על כך שעל פי פסיקת הרבנות הראשית אין לעלות להר. על אף ניסיונות לערער עליה במשך שנים היא לא שונתה, ואף קיבלה אשרור מהרבנים הראשיים היוצאים, הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו, שבשנת 2015-תשע"ו חתמו על כרוז ובו הבהרה שהחלטת הרבנות הראשית עודנה בתוקף ושהאיסור בעלייה להר הבית עומד על כנו. זו אולי אחת הפסיקות הידועות והמשמעותיות ביותר של הרבנות הראשית, גם אם שנויה במחלוקת.
העובדה שהרבנות הראשית לא על הפרק גם מבחינת ציר יש עתיד-ש"ס, מעידה מעל לכל ספק שהיא לא רלוונטית. קל וחומר שהיא לא רלוונטית לציבור התומך בעלייה להר הבית, ובו רבנים ופעילים מהציונות הדתית המתונה ועד לתומכי עוצמה יהודית. צריך עוד לציין כי אף שרבנים בכירים רבים, לרבות מהציונות הדתית, התנגדו בעבר ועומדים עדיין נגד העלייה להר, המגמה היא של עוד ועוד עולים ועולות להר. הסיבה לכך היא שהעלייה להר נתפסת לא כאקט דתי-פולחני גרידא, אלא בוודאי כאקט של ריבונות לאומית. זו הסיבה שגם מי שתומך בחופש דת ופולחן - לנשות הכותל כמו לנשות ההר - צריך להבחין בין הסוגיות מהבחינה הלאומית. התפיסה הדתית-החרדית הקלאסית היא שהעלייה אסורה הלכתית בגלל איסור הכניסה למקום המקדש, אבל יש מרכיב נוסף, והוא מה שמכונה בז'רגון החרדי "התגרות באומות העולם", או יותר נכון - חומר הנפץ המדיני-פוליטי של האירוע.
באופן הזה החיבור הפוליטי המפתיע מרמז לקירבה בנושאים המדיניים; גם אם יש רבים בקרב תומכי ש"ס שמזדהים עם העמדות הלאומניות שמציג להם איתמר בן גביר, יש רבים לא פחות שאוחזים בגישה הקלאסית החרדית שבמסגרתה אין להתגרות באומות ויש להיזהר בנקיטת פעולות דתיות אגרסיביות עם מחיר בינלאומי כבד בצידן.
כך או אחרת, נושא הר הבית חריג יחסית בכך שהוא יוצר בריתות בלתי צפויות, אם בין חרדים קלאסיים ובין מרכז-שמאל פוליטי, ואם בין תומכי בן גביר ורבנים מתונים. הדבר היחיד שמאחד את כולם, גם במקרה הזה, הוא חוסר הרלוונטיות של הרבנות הראשית.
הכותב הוא מנהל מרכז יהדות ומדינה במכון הרטמן