לאחרונה ענבר גביש פותחת את הקלסר שלה ובו תמונות וציורים מגן נרקיס שבקיבוצה, הגושרים, שבו למדה מדי יום - עד שהיא ומשפחתה יצאו מביתם, בליל 7 באוקטובר. "היא מדפדפת בקלסר, בוכה ואחר כך הולכת לישון", מספר אביה, דרור. "יש הרבה חברים שהיא איבדה את הקשר איתם, והיא מתגעגעת אליהם. הפרידה מהגן היתה עצובה מאוד".
הצלצול שאחרי האזעקה: פרויקט מיוחד בוואלה
בשבוע הבא ענבר תעלה לכיתה א'. עד לאחרונה קיוו הוריה, נעם ודרור גביש, שהיום החגיגי שבו תחבוש לראשונה את ספסל הלימודים יהיה בבית ספר עינת הגליל שבקיבוץ עמיר. מדובר בבית ספר דמוקרטי, שבו למדו גם אחיה הבוגרים: יערה, שעולה לכיתה ד', וגיא, שעולה לכיתה ז'. גם הם נאלצו להיפרד בחטף מחבריהם ולנדוד דרומה בערב שבו פרצה המלחמה.
דרור גויס למילואים בערב 7 באוקטובר, וביקש מנעם שתיסע עם הילדים להוריו שבמרכז הארץ. בהמשך עברו לכפר הנופש של מושב רמות שבדרום רמת הגולן, שם התגוררו לצד משפחות נוספות שפונו מיישובי הגליל העליון.
מסגרות החינוך עבור הילדים התארגנו בקצב שונה; בהתחלה ענבר היתה בבית עם נעם, ואחר כך בגן ילדים שהוקם בכפר הנופש בסיוע תנועת אחים לנשק. מספר שבועות עברו, ובמושב רמות החלה לפעול כיתה ג' לילדים המפונים, שאליה הצטרפה יערה. בהמשך היא וחבריה השתלבו בבית הספר בית חינוך מעלות הגולן שפועל במושב. האח הבכור, גיא, נקלט בכיתה ו' שבבית הספר כבר עם בואם.
פעם בשבוע היו נעם ודרור מסיעים את יערה וגיא לבית הספר בעמיר, כדי שייפגשו עם החברים שלהם. מדובר בתלמידים שנותרו בקיבוצי הגליל העליון, שלא פונו ושהמשיכו ללמוד בבית הספר. "הם אוהבים מאוד את בית הספר שלהם. להם ולנו היה חשוב שהם ימשיכו להרגיש אותו ושיפגשו עם החברים שלהם", אמר דרור. עד לפני כמה שבועות לבני המשפחה היה ברור שאת שנת הלימודים הקרובה הם יפתחו בבית הספר בעמיר, אבל דווקא כשהיו ביום כיף במרכז הארץ, בשפיים, הבינו שזה לא יקרה.
"באותו יום היה ירי מעזה לאזור המרכז, ואז אמרתי לעצמי: לחזור ללמוד בגליל, בבית ספר שיש סביבו נפילות ויש סכנות גם בדרכים אליו וממנו, זה משהו שגדול עלינו. היינו כבר ממש לפני חתימה על חוזה להשכרת דירה בקיבוץ נאות מרדכי, ואז החלטנו שבינתיים אנחנו לא חוזרים צפונה ושאנחנו נשארים במושב רמות", אמר דרור. לפני שבועיים הם יצאו מהחדר שבכפר הנופש, ושכרו דירה במושב. לצד ענבר יעלו לכיתה א' עוד שני חברים שלה מגן נרקיס בקיבוץ הגושרים; יערה ודרור ימשיכו ללמוד עם חבריהם החדשים, שהכירו במהלך השנה האחרונה.
למרות הקשיים שמלווים אותם מאז פרוץ המלחמה, דרור מבהיר ש"יחסית למפונים אחרים, מצבנו עוד בסדר. העבודה שלי היא עם נוער בסיכון ואני רואה מה קורה לרבים מהם. כ-80 אחוזים מהתלמידים לא לומדים באופן קבוע. יש תלמידים שמראש באו ממציאות שיש בה פחות משאבים ופחות יציבות,. בהשוואה לקהילה שלנו", אמר.
אבל על אף אותה יציבות יחסית, דרור אומר בעצב ש"בינתיים הקהילה שלנו, קהילת הגושרים, מתפרקת לרסיסים. משפחות מוצאות פתרונות דיור ולימודים במקומות שונים ברחבי הארץ. קשה לדעת מה יקרה ביום שבו יהיה אפשר לחזור הביתה. אני חושב שמי שמצא עבודה חדשה במקומות אחרים, כבר לא יחזור. אני יודע שאנחנו נחזור. עבורי, הגושרים הוא המקום היחיד שבו אני מרגיש בבית. אני גם לא חושב שאפשר להתקפל ולעזוב. אם זה יקרה, קו העימות פשוט יוסיף לזוז דרומה, ואסור לאפשר את זה".