ב-7 באוקטובר שגיא ואני החלטנו לשלוח אחד לשני בכל שעה לב אדום, שגיא קפץ לבארי ואני הוקפצתי לצפון ולא היה לנו זמן ליותר מזה. אבל ידענו שהלב בכל שעה יגיד את הכל, הכל בסדר, אני אוהב אותך, אני חושב עליך. וכשאוהבים לא צריך יותר מזה. 18 דקות אחרי חצות הגיע הלב האחרון משגיא.
את יום האהבה הזה אני מציין לבד, אחרי שש שנים של אהבה, של זוגיות מדהימה, של כל הפוצי-מוצי ממתנות טיפשיות אחד לשני, של חיבוקים וליטופים ולבבות אדומים בוואטסאפ ופרחים של הרגע האחרון למי ששכח שזה יום שצריך לחגוג. לפני כמה שנים בט"ו באב שגיא הגאון הגיע הביתה בערב עם חמישה זרי פרחים קטנים כל אחד עם סוג אחר של פרחים. נכנס והכריז שאנחנו נכין את הזר שלנו בעצמנו ליום האהבה. הוא גם התוודה שקנה את זה בדרך אחרי שנזכר בעבודה שזה יום האהבה. והשנה אני לבד, וכמוני לבד עוד מאות בני ובנות זוג, שמתגעגעים לאהבה של החיים שלהם שנעלמה ביום אחד ב-7 באוקטובר, או באחד ממאות הימים הקשים והארוכים שחלפו מאז במלחמה הזו, שבה כמעט כל יום נעלם אהוב או אהובה. ולמרות שבכאב אני יודע שאני שווה לכל בן או בת זוג אחרת, אני לא יכול לחשוב על זה שגם ביום הזה, בעיני המדינה - האהבה שלי לא שווה.
גם היום, יש מאות אלפי זוגות בישראל שהאהבה שלהם לא שווה, אבל כולנו ממשיכים לחיות בתוך בועה קולקטיבית כאילו היא כן. כי התקדמנו, בפרסומות מציגים מציאות של ישראל ליברלית ושל חיים ורודים בתל אביב, ולכל אחד יש את החבר/ה הגאה או שהוא מכיר זוג גאה, אולי אפילו היה בחתונה גאה. וכל כך הרבה מאיתנו מדחיקים את זה שזוגות גאים, ובעצם כל זוג שלא מיושר עם התנאים שמכתיבה הרבנות - לא מקבל את כל הזכויות שזוגות אחרים מקבלים. כי מבחינת המדינה אין דבר כזה באמת חתונה גאה. זה לא באמת משנה ששגיא ואני תכננו חופה והוצאנו הזמנות בעיני המדינה זה סתם אירוע. הוא לא משנה את מעמדנו החוקי והרשמי. גם אחרי החתונה היינו זוגות גאים נשארים רווקים בעיני המדינה. בעיני החוק. נכון אפשר להתחתן בחו"ל ואז לשנות בתעודת הזהות אבל זה לא הופך ידוע בציבור לשווה בחוק. אני ושגיא היינו ידועים בציבור, חתמנו על הטופס והכל כבר ב-2019 ובכל זאת בלי חוק שגיא הראשון אני עדיין לא הייתי אלמן בישראל. לא בעיני המדינה. לא בעיני החוק.
אהבה היא לא רק רגש, היא לא רק מה שמייסר אותי כל יום, אפילו המדינה, אפילו מערכת החוק שלנו מסכימה שמתוך אהבה אנשים בונים לעצמם מערכת יחסים שהופכת לחוקית, שהופכת לבסיס החברתי והכלכלי. המדינה מכירה בזה שאיש ואישה שאוהבים זה את זה - הם יותר משני פרטים, הם משפחה. אבל כשזה מגיע לשני גברים, לשתי נשים, לגבר ואישה שלא רוצים לעבור ברבנות, שם עובר הגבול. פתאום האהבה שלנו לא מספיקה כדי שהמדינה תכיר בנו.
ואז אנחנו נדרשים לבית המשפט, הולכים שוב ושוב ופורצים דרך כדי שהמדינה תכיר בכל פעם בחלק קטן מהזכויות שלנו, בהתחלה זה היה בג"ץ דנילביץ' שקבע שלבן זוג גאה מגיעות זכויות בעולם העבודה. אחר כך בג"צים נוספים קבעו זכויות על הורות, נגד אפליה, היו גם מקומות שהמדינה עצמה החליטה להתפשר בהם, רק אחרי שאזרחים נאלצו להיגרר לבית המשפט. אבל המציאות הוכיחה שוב ושוב שבית המשפט לא מספיק, במקום שבו אין חוק תכנס ההומופוביה, ייכנסו אנשים שינצלו את העדר השוויון שידאגו להפלות ולא לתת את הזכויות. אחרי אוקטובר, אחרי ששגיא נפל שינינו את החוק ועכשיו האהבה שלנו הוכרה - אבל רק במוות.
השנה אני לא קונה לשגיא פרחים, אין לו עוד מה לעשות עם זרים שאניח על קברו, במקום זאת המתנה היחידה שאני יכול לתת לו היא המאבק על חוקים בשמו. המאבק על חוקי שגיא, שייתנו שוויון מלא לכל המשפחות בישראל. חוקים שיבטיחו שכל האהבות יהיו שוות, שכל המשפחות יהיו שוות. חוקים שקובעים שאנחנו לא צריכים למות כדי להיחשב שווים, חוקים של שוויון בחיים. הלוואי שעוד אנשים יצטרפו אלי, הלוואי שכל אחד שקורא ייבחר לתת לבן הזוג שלו חוקים במקום פרחים.