אמילי יונני בת ה-6 צפויה להתחיל בשבוע הבא את כיתה א' בבית הספר היסודי שבמושב רגבה, ולא במושב בצת שם הייתה אמורה ללמוד, לו היה מדובר בשנה נורמלית, במציאות נורמלית. אלא שאמילי היא בת למשפחת מפונים מקיבוץ מצובה, וגם בית הספר שבו בשגרה לומדים ילדי מצובה, נמצא במושב בצת שפונה בסמוך לגבול. "לא יודעת אם יהיה לי כיף שם", אומרת אמילי, "אני מאוד רוצה כבר לחזור הביתה ושנלך לבית הספר של הקיבוץ, איפה שהאחיות שלי למדו".
הצלצול שאחרי האזעקה: פרויקט מיוחד בוואלה
לפני שנה הכל נראה אחרת. יעל ואורן יונני, ההורים של שלוש הבנות - אמילי בת ה-6 שעולה לכיתה א', אדל בת ה-10 שעולה לכיתה ה' וליאן בת ה-13 שעולה לכיתה ח' - עמדו להתחיל בבניית בית חדש במצובה. הטרקטורים ליישור השטח כבר הוזמנו ליום ראשון, 8 באוקטובר, אך להיסטוריה היו תוכניות אחרות. "אנחנו שבורים מזה", הם אומרים, "ביולי 2024 כבר היינו למעשה צריכים להיכנס לבית החדש. לא התקדמנו בכלום".
אורן האב, בן 45, הוא יליד נהריה העובד כמתווך ויועץ השקעות בתחום הנדל"ן והוא חבר ועד המקומי של תושבי קיבוץ מצובה. יעל בת ה-44, מורה במקצועה, חינכה כיתה א' בבי"ס מפונים שהוקם במוזיאון יגאל אלון בקיבוץ גינוסר. "כל החיים שלי היו סביב מפונים. לפעמים הייתי אומרת בחצי צחוק שהרגשתי כמו סגל בית סוהר, שנוסעת עם האסירים לעבודה", היא מספרת.
את השנה הם עשו במלון חוף גיא ליד הכנרת, ואמילי שובצה לגן החובה של משפחות המפונים במלון חוף גיא. מדובר בגן רב-גילאי לילדים בני 6-3 מהיישובים מצובה, שלומי, חניתה, ראש הנקרה וקריית שמונה. גם הסידור הזה לא היה רגיל, ורק חמישה ילדים היו בגיל גן חובה וכל השאר קטנים, סיפרה ל"וואלה" אמה, יעל יונני. "חיינו בעולם מקביל, העולם החיצון נותר בחוץ, ואנחנו חיינו בבועה של חוף גיא. כהורים בחרנו לעטוף את הילדים בהרבה אהבה ובודדנו אותם מחוץ למלון. בחרנו לא לראות חדשות או לדבר על המצב יותר מדי, לא עם הילדים ולא בינינו. היה מעין חוק חברתי לא כתוב. אפשר לומר שבחרנו להיות מנותקים.
"אמילי הכירה חברים חדשים, היא והחברים הסתובבו חופשי אחרי הגן, הם שיחקו עם הנוער ועם הקטנים. חיו להם במעין גן עדן, כמו בקיבוץ של פעם, וביום כמעט לא ראינו אותם. הם מאוד התבגרו במהלך השנה הזו. כילדה כה צעירה היא עברה כל כך הרבה ולקחה על עצמה מטלות ואחריות. היה גם קשה עם הפרידות, כי המשפחות התחילו לעזוב וזה הכתיב פרידה אחרי פרידה.
"המצב הזה מטורף והחיים נותרו מטלטלים, אין לנו מציאות יציבה ואמילי הקטנה בתוך זה", אומרת יעל, "מצד אחד אני סומכת עליה, ומצד אחר אני מאוד חוששת כי הכל זמני, גם החיים בעיר זרה, גם בבית הספר שיקלוט אותה וגם לא מסתמן שיציבות נראית בעתיד הקרוב. מה זה יעשה בעתיד הרחוק לאמון שלה במסגרת, בחברים, בבני אדם ובדמויות סמכות? עדיין לא ידוע. זה מעלה חשש".
במהלך החופש הגדול ולקראת שנת הלימודים הבאה, כמו רבים מהמפונים, בחרה משפחת יונני לצאת מהבועה במלון, לשוב לגליל המערבי ולשכור דירה בעיר נהריה, שלא פונתה. הם גילו, כמו רבים, שמחירי השכירות עלו בכ-30 אחוזים עקב הביקוש הרב, במיוחד מצד משפחות כמוהן; כאלה שחיו באזור לפני המלחמה ורוצות לשוב לסביבה המוכרת, גם אם עוד לא ממש לבית שלהן. הם שכרו דירה בבית בן שתי קומות, ובדירה מעליהם מתגוררת עכשיו משפחת מפונים מקיבוץ ראש הנקרה.
"אנחנו עדיין בנתק", מספרת יעל, "רוב הזמן אנחנו סגורים לבד בבית. החופים אסורים, הכבישים ריקים, האיום האיראני מרחף מעל, ובתוך זה אנחנו מגדלים את הילדות. מרגישים שעברנו מכלוב מסוג אחד במעגן לכלוב מסוג אחר בנהריה. בין ההורים אנחנו מדברים קצת. בשבוע הבא יהיה מפגש בבית הספר, אבל זה מרגיש לי שונה לגמרי ממה שתלמידה חווה בשנה רגילה".
"בלי חברים, בלי סביבה מוכרת. גם אחותה תעלה איתה, אבל גם לה המציאות הזו חדשה. אמילי יודעת שזה עומד להיות בית ספר חדש, ובלי רוב החברים אבל אנחנו לא מדברים איתה על החששות שלנו. החלטנו שקודם כל ניתן לה להתרגל", אמרה יעל.
"הגרון שלי נחנק בכל פעם שאני משוחחת על זה", אומרת האם. "אני חוששת מההשלכות. אנחנו מרגישים שאנחנו במעין ניסוי גדול כזה. הלב שלי נשבר שזו המציאות של ילדה שעולה לכיתה א'".