במדינת ישראל שבה גדלנו והתחנכנו, היה קונצנזוס לאומי, היתה הסכמה רחבה. היתה הבנה שהעקרונות שעליהם מושתתת המדינה הזו, שהבסיס היחיד שמאפשר את קיומה במרחב הזה - הוא מגילת העצמאות, ומרחב ההסכמה בינינו שמותיר מחוץ לוויכוח את כל מי ומה ששומר עלינו כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית.
מה היה בה, במגילת העצמאות שעליה חתמו המנהיגים מכל קצווי הקשת הפוליטית? הבנה שלעולם לא עוד. שישראל צריכה לפתוח את ביתה לכל היהודים. שתשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. שתהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום. שתקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור. שתבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. שתשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות. זהו הבסיס שעליו הסכימו כולם, במשך שנים. הסכימו להתווכח, לדבר, אבל לקבל את העקרונות הבסיסיים כל כך הללו כקווים המנחים שהם כמעין חוקה לישראל.
בשנים האחרונות, נראה כי ממשלת ישראל עושה הכול על מנת לפרק את כל העקרונות הללו, בזה אחר זה, בכוונת מכוון. סעיף אחר סעיף, אתם מוזמנים לעבור ולראות כיצד נכתבת כאן מגילה חדשה, אחרת, שמוחקת את הדמוקרטית ומותירה את היהודית - בגרסה צרה מאוד שלה.
מדינת ישראל תחת שלטון נתניהו אינה שוקדת על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, אלא לטובת סקטור המקורבים והמתנחלים בלבד. את השאר היא מפקירה - למותם ולחסדיהם של ארגוני טרור. הצדק והשלום רחוקים שנות אור מפעולותיה, וגם החירות כבר איננה. על שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור אין בכלל מה לדבר - אלא אם השוויון הוא בזכות הקדושה למות למען הארץ הזו. חופש דת? מצפון? חינוך?
אני יודע, תאמרו שאני שייך לדור אחר. שאני כבר מזמן לא בקונצנזוס הלאומי, וכנראה גם כבר לא אהיה. אבל אני חי כאן כל חיי, ואני עצמי חלק מאותן לבנים שהונחו בזו אחר זו לבניין הארץ. חונכתי וחינכתי מאות חניכים בתנועת הנוער, שימשתי עובד ציבור, הייתי חלק מממשלת רבין, שגם כשלא היתה בקונצנזוס - אמרנו ללא הרף שכוחנו באחדותנו, שאנחנו עם אחד, חברה אחת, עם מטרות משותפות.
האמנתי שגם יריבינו הפוליטיים, שיש בינינו לבינם מחלוקות קשות, לא ישברו את הכללים. לא ינסו להקים כאן מחדש מדינה ברוח אחרת. ובמיוחד - לא יגדעו את הענפים שעליהם אנו יושבים: צה"ל, מערכת הביטחון כולה, המשטרה, מערכת אכיפת החוק, עקרונות הממשל התקין. רכיבים בסיסיים של דמוקרטיה.
בימים הראשונים לאחר 7 באוקטובר, היה נדמה לרגעים שדווקא מתוך הזוועה חזרנו לעצמנו. אחים לנשק וארגונים דתיים, התנועה הקיבוצית ועיירות פיתוח, יהודים וערבים - כולם יחדיו התגייסו לחלץ, לעזור, לאמץ, לארח. דאגו מזמנם ומכספם לעקורים. ראיתי עד כמה החיילים והמפקדים מגויסים, נרתמים, נותנים מעצמם, על חשבונם. האמנתי בלב שלם שעם ישראל האמיתי קם לתחייה ומתקומם אל מול ניסיונות הפירוק שמגיעים מלמעלה.
והנה, אחרי שאיבדנו כבר 1,700 מאזרחינו וחיילינו האמיצים ועוד עשרת אלפים פצועים בגוף, ועוד יותר מכך בנפש, ובשעה שרבים עדיין בשבי בשל כשליה ומדיניותה של הממשלה הזו - מתברר שאנחנו כבר לא באותו צד. שזו לא רק מגילת העצמאות שהם שינו בלי לשאול אף אחד, זו המדינה כולה.
בלי להסס, הם ממשיכים את ההפיכה המשטרית שהובילה אותנו לאסון, ממשיכים לכוון את האש למפקדי צה"ל, ממשיכים לפרק את המשטרה לגורמים, מסמנים כאויבים את השופטים שמגינים עליהם מפני העמדה לדין בהאג, מקללים את משפחות החטופים ורואים בהם "הפרעה".
הביטו לרגע בדמיונכם בתמונה הזו: הדרום חרוך, הצפון עולה באש ונטוש, ובירושלים יושבים חברי הממשלה ושלוחיהם ודואגים לשרוף את כל מה שנותר. כולנו נכבשנו. כולנו חטופים. למה? מפני שבתפיסה שלהם, אין עוד מדינת ישראל. כלומר, אין לה זכות קיום בלעדיהם. ועל כן, הם יוודאו שהיא תיראה בצלמם - או שהיא לא תהיה בכלל.
זו השורה התחתונה של המגילה החדשה שהם כותבים. וזו השורה הראשונה של המאבק שלנו: אסור לנו לאפשר לזה לקרות, מפני שאם הם ינצחו, הם אולי יישארו, אבל לא תהיה לנו מדינה.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין