אחת התכונות המדוסקסות ביותר של בנימין נתניהו לאורך השנים היא דחיינותו הכפייתית: כל משא ומתן קואליציוני, כל משבר פוליטי, כל החלטה קשה - יידחו, תמיד, לרגע האחרון. לא צריך ללכת רחוק אחורה בשביל לשלוף דוגמאות, מספיק להסתכל מסביב. על מנין הימין המצטברים של 115 החטופים בשבי חמאס בעזה ושל הפקרה מתמשכת של תושבי הצפון, על 315 ימים של מלחמה רב חזיתית שמתארכת ומסתבכת בלי אופק ברור או חזון, על הטרור היהודי שמרים את ראשו ביהודה ושומרון, על משבר הגיוס המחריף, על דירוג האשראי הצולל והאינפלציה הגואה שעוברים בשקט, בלי שום תוכנית חירום לייצוב הכלכלה או המשק. בישראל 2024, איפה שלא מסתכלים, בכל הזירות, הביטחונית/המדינית/הכלכלית/החברתית, יושבות מחכות לנתניהו החלטות והכרעות גורליות.
לכן, אין מנוס משינוי האבחנה: הדחיינות של נתניהו היא לא רק תכונת אופי, זו גם מדיניות סדורה. הוא הפך את הזמן לכלי אסטרטגי להישרדות פוליטית והתחמקות עקבית מכל צומת הכרעה שעשוי להעמיד את השלטון שלו בסכנה. כך התגלגל לו משבר הגיוס לתרחיש הקיצון של שיגור צווים לצעירים חרדים והפסקת התשלומים והקצבאות שלהם. וכך, על אף הבשורות הכלכליות הקודרות מכל עבר, בממשלה לא התחילו אפילו לעבוד על תקציב המדינה הבא, כי נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' לא רוצים להתמודד עם הקיצוצים והגזרות הנדרשות כדי לבלום את קריסת המשק והכלכלה.
כך הוא גורר ומושך כבר חודשים את המשא ומתן לשחרור החטופים הנותרים בעזה, ולקול האיומים החוזרים והנשנים של סמוטריץ' ובאמצעות ססמאות של "ניצחון מוחלט", ממאן לקבל את ההחלטות הנדרשות על היום שאחרי המלחמה, שהפכה לכלי אסטרטגי משל עצמה - לשימור שותפיו המשיחיים והקיצוניים בממשלה. סדר העדיפויות שלו חד וברור, כפי שהגדיר זאת אחד ממכריו באחרונה: "קודם כל ביבי, אחר כך הקואליציה, ורק בסוף המדינה".
והזמן, כמו שנתניהו יודע היטב, עושה את שלו. הזכרון האנושי קצר. את עשרת החודשים שחלפו מאז טבח 7 באוקטובר הוא ניצל להתרחקות, התנערות והתאוששות מהאסון, ועם הזמן, גם הקואליציה שלו שכחה מאווירת הביחדנס של תחילת הדרך וחזרה לשגרת היום-יום: התקפות בלתי פוסקות על בג"צ והיועמ"שית, עימותים חריפים עם צה"ל, שב"כ ומערכת הביטחון, ניסיונות השתלטות על המשטרה, התקשורת, נציבות שירות המדינה ומה לא, אפילו הרפורמה/מהפכה המשפטית של יריב לוין שבה לחיינו השבוע כמו אקדח שמונח על שולחן ומחכה לירות. גם איום הפיטורים של שר הביטחון יואב גלנט, שנתניהו האשים השבוע בסיוע לאויב, לא פחות, כבר נשלף מהבוידם, והקמפיינים נגד "אחים לנשק" שבו לככב בדפי המסרים של השופרות. מי אמר 2023 ולא קיבל. ובתוך כל הרעש הזה, נתניהו הצליח לנרמל את המחדל וההפקרה הבלתי נתפסת של חטופים ישראליים שנמקים בשבי חמאס בעזה כבר 315 יום. להם אין יותר זמן למשוך.
פסגת המתווכות שהתכנסה אתמול בקטאר בניסיון להניע עסקה לשחרור החטופים זכתה לכינוי "פסגת ההזדמנות האחרונה", סוג של דד-ליין בומבסטי שנועד להלחיץ את ישראל וחמאס להגיע להבנות ולמנוע הידרדרות למלחמה אזורית ברגע האחרון. בסביבת נתניהו יש מי שמקדמים את התזה שהוא דווקא כן רוצה עכשיו להגיע לעסקה, ומתעקש רק לשפר את התנאים שלה, ושבעיצומה של פגרת הכנסת, כשהאולטימטומים של בן גביר וסמוטריץ' נטולי משמעות אופרטיבית, זה יכול לעבוד. רק שכרגיל, אצל נתניהו מדברים בשני קולות. על אף ההכחשות הנמרצות מלשכת רה"מ, כבר חודשים שהוא מקשיח עמדות, מוסיף תנאים ומערים קשיים על צוות המו"מ ועל המתווה הנוכחי לשחרור החטופים שאושר פה אחד בקבינט המלחמה בראשותו.
גם לפסגה בדוחא הוא שיגר איתם את יועצו המדיני אופיר פלק, כמו הורה מלווה, כדי לוודא שהביטחוניסטים לא מתגמשים מדי ונצמדים להוראות. השאיפה של נתניהו היא להמשיך לכדרר את המו"מ קדימה, מבלי שהעולם, ובעיקר הממשל האמריקאי, שהוא המכשול בפני עסקה. לכן, גם לו יש אינטרס בפסגה מוצלחת שתייצר מראית עין של התקדמות, שתאפשר לו לעשות את מה שהוא הכי אוהב - למשוך עוד זמן.
ייתכן שזו גם ההזדמנות האחרונה לראות אם נתניהו רוצה, ומסוגל, לקבל את ההחלטות הנדרשות כדי להוציא את ישראל מהבוץ שבו היא שוקעת. אם הדחיינות שלו היא תכונת אופי בלבד, הדקה ה-90 אמורה לקרב אותו לשם, אבל אם זו מדיניות ואסטרטגיית הישרדות - הוא ישאף להארכה נוספת ויתבצר בדרישותיו, בתקווה למשוך את הזמן באי-ההחלטה ולהמשיך לדחות.