לפני עשרה חודשים עזבו מרבית תושבי קריית שמונה את בתיהם, תוך ימים בודדים. וכך, כבר כמעט שנה שהעיר הכי צפונית במדינת ישראל דוממת וכמעט שננטשה לגמרי. רק 2,800 מקרב 24,000 תושבי העיר נותרו בה. קריית שממה, זאת התחושה כל פעם מחדש כשנוסעים ברחובות העיר. המתח שגבר בשבועיים האחרונים גרם לי השבוע לעטות עליי את אפוד המגן ברגע שנכנסתי אל העיר. המרחק הצר מהגבול מותיר שניות בודדות להספיק ולהתמגן מרגע הישמע האזעקה שמתריעה על ירי שמגיע מעבר לגבול. החום הכבד ששרר השבוע לא דילג מן הסתם על צפון המדינה, מד החום הראה 37 מעלות צלזיוס והאפוד נשטף זיעה.
כשמדוממים את מנוע המכונית ומתחילים להסתובב בהליכה, הניגודים שמתקיימים בקריית שמונה זועקים מכל עבר: מצידו האחד של רחוב הירדן, איצטדיון הכדורגל העירוני נעול ומסוגר. מאז תחילת המלחמה רק רקטות של חיזבאללה נכנסו לאיצטדיון והתפוצצו על כר הדשא. הקבוצה הבוגרת שהעפילה לליגת העל מתאמנת במרכז הארץ. שחקני קבוצות הילדים והנוער מפוזרים בעשרות יישובים שונים. מצידו השני של הרחוב, תחנת אוטובוס ונוסעת בודדת שעולה על אוטובוס בקו 12 שנוסע לשופרסל שממוקם בכניסה הדרומית לעיר. "אני לא עזבתי את העיר, אני נשארתי פה כל הזמן", אמרה במעין אדישות ומיהרה לעלות לאוטובוס.
כשהאוטובוס מתרחק נשמע היטב רעש זרימת מים. נחל עין זהב שעובר מתחת לכביש, נכנס בנקודה זו לתוך "פארק הזהב". מים חיים וצוננים ואין אף אחד שיוכל ליהנות מהם. הנחל ממשיך לזרום דרומה והוא עובר גם בעורפו של בניין מגורים. פעם, בכל מלחמה ובכל התקפה על העיר, היו מגיעים לבלוק הזה כל צוותי התקשורת. הבניין היה אז מעין סמל של העיר משום שספג פגיעות ישירות. הנער רומן שוכמן נהרג בעת שפגז פגע בבניין באוקטובר 1992. עוד כעשרה דיירים נפצעו במהלך השנים. המקלט תמיד היה נקי ומסודר ומלא בדיירים. כוכבה ביטון, תושבת ותיקה ואחותו של פרופסור שלמה בן עמי, הייתה מעין דוברת לא רשמית של הבלוק שכולם רצו לשמוע. אתמול, המקלט היה ריק, אף דייר לא נראה באזור ואולי הטרגדיה של משפחת שוכמן ושל משפחות נוספות מהעיר, שאיבדו את יקיריהן במהלך השנים, מחזק את ההבנה שנכון היה לפנות הפעם את התושבים.
מעט צפונית משם, ברחוב שפרינצק, ברחבה מוצלת שמתחת לבניין מגורים גדול, ישבו מאיר שוקרון וחברו, אלי. אין להם שום ביקורת על מי שיצא מהעיר, אבל אותם אף אחד לא יוציא מפה או כמו ששוקרון שב ואומר בנחרצות: "נסראללה לא יזיז אותי". ממול נוף פנורמי של מצוק רמים. כמעט כל העצים על מדרון ההר שרופים וההר כולו השחיר מרוב שריפות שבערו בו מאז תחילת המלחמה. החום הכבד כמעט לא מורגש ורוח נעימה נושבת בפינת הישיבה של השניים. פה הם יושבים מדי יום כמה שעות. בבוקר הם הלכו לעשות קניות במכולת שעובדת במרכז העיר ושבו לבתיהם.
אלי מכנה את מאיר בהערכה בכינוי "הפרשן" ואכן יש לו שלל תובנות, הסברים ומסקנות על המלחמה ועל הצעדים שצריך לנקוט, שבגדול משמעותם - להנחית מכת מנע ולצאת להתקפה בלבנון. כמו פרשן הוא גם שומר על ארשת אדישות כשנשמעת אזעקה מכיוון הרכס. "צבע אדום במנרה", פוסק ביובש וגם לא מתרגש מהדי ירי התגובה של צה"ל. "זה לא מזיז לי, לי דווקא יש שקט וכיף לי שאין פה עכשיו הרבה אנשים מסביב. אני יושב פה בסבבה עם הקפה שלי ובכלל לא רע לי".
הסבר נוסף לכך שנשאר בביתו הוא הדאגה הגדולה שלו לארבעת חתוליו ולשאר החתולים בשכונה. פעמיים ביום הוא מאכיל אותם ודואג שיהיו להם מים לשתות. "תראה את החתולים, מי ידאג להם אם לא אני? הם ימותו מרעב בלי אוכל. הפחים בעיר ריקים. איך אני אשב בבית מלון כשאדע שלחתולים אין מה לאכול? אני מרגיש אחריות עליהם", הסביר.
מאחורי הבניין מופיע עוד חובב חיות שהדאגה אליהן לא נתנה לו לעזוב את העיר. איציק דמרי יצא לסיבוב עם ארבעת כלביו ועוד אחד מהחתולים הרבים שלו הצטרף לטיול. בנוסף לכך, עליו לדאוג לאחיו עם מוגבלות שלא רצה לעזוב את הבית. "אני לא מפחד, יש בורא עולם והוא שומר עליי, אני שומר מצוות", הוא סיפר לוואלה. "עצוב לי שהעיר ריקה. אני הכי רוצה שיחזרו אנשים וימלאו את בתי הכנסת ויתפללו". כשיש אזעקה הוא ממהר לתפוס מחסה ולדבריו הכלבים מורגלים בכך.
ממול מופיע בריצה תושב אחר שהחליט לעשות ג'וגינג. הוא בן 74 ומבקש לא להיחשף בשמו ומספר שהמצב הביטחוני והחום לא מרתיעים אותו מריצה באמצע היום. הוא שירת כלוחם בגולני בסדיר ובמילואים, היה במספר מלחמות והוא לא חושש.
אלי מודה שיש דבר שכן מפחיד והוא דווקא רעש הירי של טילי היירוט של סוללות "כיפת ברזל". "גם הרסיסים שלהם מאוד מסוכנים וצריך להיזהר", אמר. בניגוד לחברו, מאיר, הוא כבר מחכה שכולם יחזרו לעיר ובעיקר חסרים לו המשחקים של קבוצת הכדורגל. "הייתי הולך לאימונים ומגיע לכל משחק. הקבוצה עלתה לליגת העל ולא זכינו ליהנות ולהיות חלק מזה. לא חווינו את השמחה הזאת וזה עצוב לי", אמר.
כעבור זמן קצר מספר טילים נורו לעבר העיר, התפוצצו וגרמו נזק רב לסניף בנק ולכבישים. טיל אחד התפוצץ ליד אוטובוס ולמרבה המזל לא היו נפגעים. הפעם לא נשמעו אזעקות ולא היו אפילו שניות בודדות כדי למצוא בהן מחסה. עוד יום קרב עבר על קריית שמונה.