פסגת התהום: אם זו העמדה של נתניהו, מה הטעם במו"מ על החטופים

"אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם. יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו".

הציטוט הזה, מפי גולדה מאיר, הוא אחד המוכרים שלה - ובמהלך יותר מ-50 השנים שחלפו מאז השמיעה את הדברים, הוא צוטט שוב ושוב, הן מימין והן משמאל - מימין, בדרך כלל כהוכחה למותר המוסר היהודי מהערבי, ומהשמאל כצידוד בגישה הומניטרית גם כלפי הגרועים שבאויבינו.

אם לפשט את הציטוט הזה ובעיקר לקרב אותו לעברית בת זמננו, הרי שהוא אומר משהו כמו: הערבים חיות, אנחנו בני אדם. בין אם הדגש הוא על החלק הראשון (לרוב מימין) או על החלק השני (לרוב משמאל) ובכל מקרה המשמעות היא שאויבינו מקדשים את המוות בעוד אנחנו את החיים.

בואו ונניח לרגע לציטוט ההיסטורי ונבחן את ההתייחסות שלנו לא לאויבינו, אלא לחטופינו - אזרחים ישראלים שהתעוררו בבוקר של חג אל תופת שאין כדוגמתה, חיילים שנפצעו בניסיונו הגנה על הגבול, הבסיסים והיישובים, וחוגגים במסיבה שהפכה לטבח.

בימים הראשונים למלחמה, בהן נהנינו עדיין מאחדות - או לפחות שמרנו על מראית עין שלה, היה ברור שהחטופים הם קונצנזוס. נכון, היו כמה קולות מטורפים בשוליים, כאלה שאיחלו איחולים שטניים לקיבוצניקיות (למשל) שנחטפו על ידי "חבריהם". אבל אלה היו באמת ספורים וספגו גינויים מהירים מכל בר דעת.

מטרות המלחמה - מיטוט חמאס (איש איש ופרשנותו עמו לצמד המילים הזה) והחזרת החטופים נכרכו זו בזו כמטרות העל של המלחמה. אלא שמאז, עבר המושג הראשון האדרה - עד לקמפיינים שהעלו את "הניצחון המוחלט" לדרגת על, כאשר במקביל נצבעה המטרה השנייה, כזכור קונצנזוס מלא בתחילת הדרך, בצבעים פוליטיים - לא כמבטאת עליונות מוסרית של עם שמוכן לעשות כמעט הכל כדי לקיים מצוות פדיון שבויים, אלא כמעיו כתב כניעה שמקובל בעיקר על מתנגדי נתניהו.

בואו ונרחיק לרגע את הוויכוח העקרוני מהסוגייה: יש מי שצידדו מהרגע הראשון בהחזרת החטופים בכל מחיר ובכל תנאי שיידרש מישראל, יש מי שהתנגדו לכל עסקה שלא תכלול היעלמות של חמאס מהזירה (עניין רצוי לכשעצמו אך בלתי מתקבל על הדעת במבחן ההיגיון. הן אף אחד לא יאמר לנו - "קחו את החטופים" בעודו מושיט לאזיקים את הידיים).

גם כאן אפשר לצמצם טווחים בין המצדדים בעסקה, גם אם לא בכל מחיר - ובין עם המתנגדים לעסקה מרובת סיכונים. לטווח הזה נכנסים למשל מי שמתווכחים על ציר פילדלפי כן או לא בשליטה ישראלית, על בידוק בטחוני של השבים צפונה ועוד. המשותף למי שדנים בנושא עניינית, בין אם הם תומכים במתווה הקיים או מתנגדים לו, הוא שאלה גם אלה מבינים שבסופו של דבר עסקה, אם תהיה, תכלול את הישרדות חמאס לפחות בעתיד הנראה לעין.

שתי הגישות, אולי לא חוצות את הצמרת הביטחונית ואת משפחות החטופים (רובם בעד עסקה מהירה ככל האפשר), אבל בהחלט קיימת אצלן - הן אצל ראשי מערכת הביטחון והן בקרב המשפחות.
כמובן שהמחלוקת הזאת היא לגיטימית, כאשר לכל צד יש את הנימוקים שלו. לכן נניח לדיון הזה מתוך תקווה שלבסוף ימצא שביל הזהב שישמור גם על חיי כמה שיותר חטופים וגם על אינטרסים ביטחוניים ישראליים.

עכשיו נחזור ליחס של החברה הישראלית לחטופים, משפחותיהם וסבלם. היחס הזה עבר דרך ארוכה שמאוד לא מחמיאה למראה הנשקף אלינו מהמראה: משפחות חטופים הותקפו, שלטי חטופים הושחתו. בעיני מחנה שהלך וגדל - אם לא במספרים, אזי לפחות בהקצנת דרכיו הפכו החטופים מ"הילדים של כולנו" לבנים חורגים, מכשול בפני הניצחון המוחלט.

ראש הממשלה היה יכול להפסיק לפחות את הביזיון הזה באחת. גם שרים שממוקמים ימינה ממנו היו יכולים לעשות כן, אבל בשתיקתם הם מודים שהם למעשה מזדהים על מי שמרססים כתובות של "ניצחון מוחלט" על דיוקנאות של חטופים.

נשוב לרגע לסוגיה המוסרית: יהיה מי שיטען, בעיקר בשמאל, שישראל טיפחה מיתוס מוסרי שהחמיא לה הרבה יותר מהמציאות. אני אישית סבור שגם אם הפרזנו בערך המוסריות שלנו, הרי שהיא הייתה קיימת: כיבוש לוד ב-1948 למשל, כלל גם טבח באוכלוסייה אזרחית, אבל לא כלל עינויים עד מוות והתעללות בגופות, כדרך שנהגו (למשל) הערבים בלוחמי הל"ה, שחשו לעזרת יישובי גוש עציון הנצור.

אז כן, באמירה ההיא של גולדה מאיר יש קצת מן ההתחסדות וקצת מן ההתנשאות, אבל גם קצת מן האזהרה: ההבנה שאפילו מלחמת מגן צודקת שנכפתה עלינו, גורמת לא רק להרג של הצד השני, של האויב, אלא גם משנה משהו בנפשנו שלנו, הופכת אותנו לקהים יותר ולמוסריים פחות.

אני למשל בין מי שסבורים שלישראל יש זכות מוסרית לגבות מחיר אגבי (לא מכוון חלילה!), מאוכלוסייה אזרחית שלא נשבתה בידי ארגון טרור (כפי שמאמינים ידידינו במערב) - כל עוד לא הבלתי מעורבים (גם אם אינם בדיוק חפים מפשע) הם המטרה.

להוציא ילדים שלעולם אינם אשמים, אוכלוסייה אזרחית שמצדדת בארגון טרור ומשמת לו מגן אנושי, לא תגרום לי להזיל דמעה אם תיפגע. ובכלל, אפילו בחשבון מספרי קר, עד כמה שניתן בנסיבות, מהלומה ראשונית עוצמתית מונעת לעתים קורבנות רבים יותר מכל מני פעולות "כירורגיות" שאין להן סוף.
אני כותב את הדברים כדי שיהיה ברור מה גישתי כלפי אויבי ישראל, אבל ככל שתהיה זו מצדדת בנקיטת כל שלאל ידינו לעשות כדי לנצח, הרי שהיא מבינה שלא יהיה ניצחון בלי השבת החטופים.

למרבה הצער חלק גדול מבין הנותרים בשבי חמאס כבר אינם בין החיים. הבעיה היא עם הגישה שמנסה להפחית במספרם ושאומצה בידי הממשלה, היא שלפיה מוטב שכל השאר ימותו גם הם.
זה מזעזע, זה נורא, אבל זה מסתתר כמעט מאחורי כל ציוץ של מוליכי המסרים הלא רשמיים, אלה שמצייצים את הדברים שראש הממשלה אינו יכול לצייץ בעצמו. למשל מי שטוענים ש"בכל מקרה אין יותר מ-20-30 בחיים" ועד לפרשן מדיני בכיר כעמית סגל שטען (חדשות השבת, במוצאי השבת האחרונה) שיש קונצנזוס במערכת הפוליטית והביטחונית שבכל מקרה העסקה תיעצר אחרי השלב הראשון".

למה זה חורה כל כך? כי ברור שזו עמדתו של נתניהו שמובעת דרך מי שמקבלים ממנו מנדט להפיץ אותה בשמו, אבל לא בחתימתו.

אם זה מה שחושב באמת ראש ממשלת ישראל, מהי כל העמדת הפנים של משא ומתן, כזה שיש בו "שיחות צעקות", פסגות גורליות ודרמות?

כמה פעמים שמעתם כבר שהמשא ומתן לשחרור החטופים מתקרב לרגעי ההכרעה שלו - או שמדובר ב"ימים גורליים"? ובכן, הגורל כבר נחרץ: מה הטעם לברר האם חמאס עומד בסרבנותו לעסקה, אחרי שהעומד בראש ממשלת ישראל החליט כבר שעסקה לא תהיה?

יש שטוענים נגד נתניהו שהוא מבין שעסקה פירושה הפסקת הלחימה, הפסקת הלחימה פירושה חידוש ההפגנות בתביעה להקמת ועדת חקירה ממלכתית ואף להקדמת הבחירות - ואלה עתידות לסיים את דרכו הפוליטית.

יכול להיות, אבל בינתיים שימו לב לטרמינולוגיה שמאפיינת את דברי סמוטריץ' ובן גביר, שמאיימים שניהם בפירוק הממשלה במקרה של עסקה. לאוזנו של מי המסר הזה מיועד?

האם הוא מיועד לאוזני ראש הממשלה? להאמין בכך יהיה נאיבי - ולא רק משום שראש הממשלה הוא שמכתיב להם מה לומר, אלא מפני שמדובר בשני גופים פוליטיים טפיליים, כאלה שלא יכולים להתקיים אלא בממשלה שבראשה עומד הליכוד. האם הם יפילו את הממשלה וילכו לאופוזיציה (במקרה של בן גביר) או יסתכנו בהישארות מחוץ לכנסת (במקרה של סמוטריץ')?

לכן מן הראוי שנשאל שוב: כשנתניהו מתדרך אותם לרוץ להכשיל עסקה בנאומים לתקשורת, לאוזני מי הוא מדבר?

חלק מהתשובה הוא לאמריקאים, שכבר בלעו את הלוקש והוציאו הודעת גינוי לסמוטריץ', אבל קהל היעד האמיתי הוא חברי הממשלה מטעם הליכוד והסיעות החרדיות, שרים שאולי נותר בהם עוד קורטוב של מוסר יהודי, שמבינים שאין טעם לניצחון אם בדרך אליו נאבד את צלמנו ואת דמותנו, ששומעים את הקולות ברחוב, גם בבייס שלהם, שמזדהים עם סבל החטופים ומשפחותיהם.

הם אלה שחשוב לנתניהו לשדר להם השכם והערב: תמיכה שלכם בעסקה פירושה פרידה מתפקידיכם הרמים, מהתקציבים, מהכוח וממנעמי השלטון. ראו הוזהרתם - תמיכתכם בעסקה היא המבוא להפלת הממשלה, שמעו נא את מי שאחראים על 14 אצבעות מתוך 64...

נתניהו לא אשם באירועי השבעה באוקטובר, לא בנרצחים ולא בחטופים. גם מי שסבורים שהוא אחראי למצב שאפשר את כל אלה, הרי שמדובר במחדל, לא באשמה. ארגוני המחבלים המתועבים הם אלה שאשמים במעשים הנוראים - ברצח, באונס ובחטיפות.

אבל גם כאשר מקפידים שלא לשכוח זאת לרגע, אי אפשר שלא להאשים את נתניהו בכל מה שקרה מאז. אפשר למנות כאן את ניהול המערכה הנפסד (שהוא מבקש עתה להפיל על שר הביטחון והרמטכ"ל), אפשר למנות את הפקרת תושבי הצפון, אבל נדמה שיותר מכל אלה רובץ עליו חטא ההתעללות בחטופים ובמשפחותיהם. למשפחות מגיע שיקיריהם ישובו הביתה, אבל הרבה יותר מכך: מגיע להם לשמוע לפחות את האמת.

מה שנתניהו לא אומר להם, ייכתב עתה: אין טעם בכל הפסגות, הפגישות הגורליות והמתווים. נתניהו החליט לוותר עליהם דווקא מפני שהוא יודע שאפשר שפני חמאס הן להגיע לעסקה שתציל את חייו תמורת חיי החטופים.

נתניהו כמובן לא חייב להסכים לעסקה שכזאת. הוא יכול להחליט שמוטב שימותו החטופים עם חוטפיהם, אבל לפחות שיתייצב מול עם ישראל ויגיד את הדברים בקולו, במקום לשלוח את ה"פרוקסיס" לאיים בפירוק הממשלה.

כמעט בטוח שיהיו בין תומכיו, באותו "בייס" מפורסם, רבים שיסכימו עם מדיניות שכזאת. מה שבטוח הוא שהיא תהיה פרידה סופית מהרעיון ההוא של גולדה, זה שלפיו קדושת החיים של ילדינו חשובה לנו יותר מהרג אויבינו. הנה כי כן, הגענו אל הרגע שבו אנו שונאים אותם יותר משאנו אוהבים את ילדינו.