אין סמוטריץ' ואין בן גביר: התרגיל המוצלח ביותר של נתניהו

איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' הם אחת מההברקות הטקטיות המוצלחות ביותר של נתניהו לאורך כל הקריירה הפוליטית הארוכה שלו.

כמו כל סיפור אהבה מוצלח, גם זה של נתניהו ומפלגות הימים הקיצוני החל בסכסוך: הם פסלו את ההבנות אליהן הגיע עם מנסור עבאס, כדי להקים ממשלת מיעוט שתישען על קולות רע"מ (מה שלא מנע כמובן את הביקורת על כינון ממשלה "עם תומכי טרור", כאשר המחנה היריב עשה את אותו הדבר). הוא מצידו התחייב מול כל עם ישראל, באולפן חדשות 12, שאיתמר בן גביר לעולם לא יהיה שר בממשלה שיקים.

רק שכאשר השלטון הוא היעד היחיד, כל עיקרון הוא "עיקרון-לשעתו" ונתניהו הבין שהוא חייב ימין קיצוני חזק מימינו. במקום שתי מפלגות שספק אם היו עוברות כל אחת בנפרד, הוא כפה על סמוטריץ' ובן גביר (נכון לאותם ימים, בסדר הזה) להתאחד לריצה משותפת. ההבנות בין השניים, שלא ממש מתים אחד על השני (בלשון המעטה) לא נסגרו רק בברכתו, אלא ממש עם מעורבות עמוקה שלו במשא ומתן. הרשימה שהתמודדה לכנסת היא יציר כפיו להתפאר.

הניסיון הצליח קצת מעל למשוער: גם נתניהו לא תכנן שיצטרך לחלק לשניים תיקים כה בכירים, אבל בל יטעה איש - הוא לא נגרר אחריהם אלא לכל היותר הבין שהוא מוכרח לשלם מעט יותר, נוסף על מה שתכנן (מה שכונן את הממשלה המנופחת, כי אחרי הכניעה לדרישות השניים, היה צריך לפצות בליכוד-פנימה, מדוד אמסלם ועד מאי גולן).

אבל ההצלחה הגדולה של נתניהו עם השניים האלה, רשימה אחת לכנסת שמורכבת משתי סיעות (שדווקא הקטנה והעוד-יותר-קיצונית מבניהן היא החזקה יותר) היא לא רק בעצם העמדה של אצבעות חיוניות לשרידות ממשלתו, אלא בדרך שבה הוא מנצל אותם למטרותיו.

לניצול הזה יש כמה היבטים: במשרד האוצר משמש סמוטריץ' כחותמת גומי להעברת כספים למטרות קואליציוניות. נכון שיש לזה מחיר, כמו למשל בתקציב המפלצתי למשרד הפיקטיבי של אורית סטרוק, אבל העיקר שהכסף זורם גם לחרדים הבעייתיים. גם כשנדמה שסמוטריץ' עושה לכאורה שריר, למשל בעיכוב כספים לרשויות ערביות בתוך ישראל או לרשות הפלסטינית, נתניהו הוא זה שמקפיד לייצר מצג של אי-הסכמה, שמציירת אותו כמבוגר אחראי וכרלוונטי לקהל החמקמק שנמצא במרכז.

אלא שאם סמוטריץ' באוצר (וגם כאצבע בעינו של גלנט, כשר נוסף במשרד הביטחון) הוא שימושי לנתניהו, מה נאמר על בן גביר במשטרה? אותה משטרה שמקצינה מדי שבת את פעילותה נגד המפגינים - בעד קידום עסקת חטופים או נגד הממשלה, אותה משטרה שנרתעת מחקירות שחיתות (או פותחת בהן בלית ברירה רק כדי למוסס אותן).

כאן הנזק הוא גדול הרבה יותר מאשר הסטת תקציבים שנדרשים במקומות כמו חינוך ורווחה לעבר סטרוק או גולדקנופף, כאן מדובר בהרס של גוף חיוני לשלום הציבור: ארגוני פשע משגשגים, מעשי הרצח במגזר הערבי מתרבים, עבירות רכוש כבר בקושי נחקרות ועוד.

רק שאפילו אלה שייכים לחלק הגלוי של השימוש בשתי הסיעות על שני ראשיהן הצבעוניים. אתמול, ט' באב, פרץ לכאורה עוד "משברון" בין נתניהו לבן גביר, על רקע העלייה של האחרון להר הבית. הקרע- כביכול נמתח בין הטוויטר, שבו שאלו גולשים "מה עוד בן גביר יעשה לפני שנתניהו יפטר אותו?" ועד למחלקת המדינה של ארצות הברית, שגינתה את הפרובוקציה של בן גביר (אחרי שרק לפני כמה ימים מתחה ביקורת על עמדתו של סמוטריץ' ביחס לעסקת החטופים).

מעבר לאיוולת שבהעלאת השניים לדרגה של מי שאפילו הממשל האמריקאי מתייחס אליהם, יש כאן קריאה שטחית מאוד של המציאות הפוליטית בישראל (עניין שמעורר דאגה לכשעצמו ביחס ליכולת האמריקאית להבין את הזירה המזרח תיכונית), ולא רק על ידי האמריקאים, כי גם פרשנים פוליטיים בישראל, שאמורים להכיר כל ניואנס, נופלים בפח הזה חדשות לבקרים.

שלא יהיה לאיש ספק - מידת החירות של בן גבי ליזום מהלכים משלו היא מצומצמת להפליא. למה? כי אין עוד מפלגות כמו הציונות הדתית ועצמה יהודית, שמוכרחות את נתניהו חזק בשלטון. מדובר במפלגות טפיליות, כאלה שחייבות גוף מפרנס בדמות ממשלת נתניהו - והיא בלבד.

אפילו לחרדים, שמזדעזעים לכאורה משיתוף פעולה עם יאיר לפיד, יש כבר יותר אפשרויות: כשהסוגייה התקציבית הופכת לאקוטית יותר מבחינתם, הם עוד עשויי למכור את נתניהו כדי להמשיך ולממן את בסיסי התמיכה שלהם (והרי גנץ ואפילו לפיד וליברמן, שנואי נפשם, כבר ימצאו פיתרון יצירתי, אם וכאשר הפלת נתניהו תעמוד על הפרק).

לעומתם, לבן גביר וסמוטריץ' אין אלטרנטיבה - וחשוב להדגיש, לשניהם. על פניו נראה שסמוטריץ', שעל פי כל סקר מתנדנד סביב אחוז החסימה, הוא זה שצריך לחשוש מבחירות, שעלולות להפוך אותו משר אוצר למובטל בן לילה. אלא שגם בן גביר, שמשפר עמדות בסקרים, מבין שהדרך הכי טובה למקסם את השפעת הנתון הזה היא להימנע מבחירות.

מאחר שבן גביר לא יכול להיות חלק משום קואליציה אלטרנטיבית לנתניהו, בשום תסריט שהוא, הרי שגם אם יצליח להגדיל את כוחו בבחירות, יהיה זה כוח עקר. ממרום תפקידו כשר שיכול להוביל מהלכים במשטרת ישראל (בפרט כאלה שעולים בקנה אחד עם תכנית האב של נתניהו להרס הדמוקרטיה בישראל באמצעות החלשת מנגנוני המשפט והאכיפה), הוא יחזור להיות מנהיג של כנופיית רחוב. גדולה אמנם, עם יותר אצבעות בכנסת, אך בלי מהלך אחד משפיע סביב שולחן הממשלה.

בן גביר חי את החלום - חלום שהוא אולי הסיוט של רבים מאתנו, אבל עבורו מדובר בגן עדן. זה תקף גם ברמה האידיאולוגית, עת פתאום המניפסט הגזעני הדוחה שלו, שהפך אותו למוקצה מחמת מיאוס על ידי נתניהו עצמו, הפך לחלק מהמדיניות הרשמית של ממשלת ישראל. וזה בוודאי תקף ברמה הפרקטית, עת הוא חולש על תקציבים של מיליארדים רבים ומנווט קצינים בכירים במשטרת ישראל על פי מידת קרבתם אליו ונכונות ליישם חלק מהמדיניות שנגזרת מהאידיאולוגיה דלעיל.

יכול להיות שיש בין הקוראים מי שמחככים ידיים בהנאה - מתאימה להם ממשלת נתניהו-סמוטריץ'- בן גביר. אלא שגם מי שסבור כך, יכול להפסיק לפחות להניח שיש "משברים" בין השניים לנתניהו, שיש איומים לפיהם יפרקו את הממשלה במקרה של "עסקה מופקרת" כלשונו של סמוטריץ' או במקרה שבו מישהו ימנע מבן גביר לפגוע בתנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים (למשל). הכל עורבא פרח: הקול יכול להיות קולם, אבל הידיים הבוחשות הן ידי נתניהו.

לכן בפעם הבאה כשאתם שומעים על התנגדות לעסקה שעלולה לסכן את הקואליציה, דעו שמדובר בשקר: נתניהו עצמו הוא שרוקח את ההודעות האלה שאותן אין הוא יכול להביע בקולו ובפנים גלויות. העובדה שאפילו האמריקאים נופלים מדי פעם בפח הזה לא צריכה להטעות את מי שעיניו בראשו: בעוד הם שומעים שני קולות, הרי שיש כאן למעשה מקהלה מתואמת היטב.

גם מי שסבור שאנו צועדים לקראת אסון, לא יכול שלא להתפעל ממעשה האומן של נתניהו, ואולי אך לתהות בצער, מתי הפסיק האיש המוכשר הזה לרתום את תחכומו לרווחתה של מדינת ישראל והפך אותו כלי לשימור שלטונו בלבד, כמטרה שמקדשת את כל האמצעים.