אני זוכר את הימים בהם החלטנו להפוך מזוג צעיר להורים. אשקר אם אומר שמדובר היה בהחלטה כלכלית, אבל לשיקולים הסביבתיים כמו היכולת לפרנס את התינוק, מצב הלימודים והקריירה שלנו, גודל הדירה, יכולתם של הורינו לסייע ועוד, היה בהחלט מקום בין המשתנים שהשפיעו על ההחלטה "להתחיל לנסות".
זה היה לפני 30 שנים בדיוק, כלומר - לפני קצת יותר מ-29 שנים באה לעולם בתי הבכורה. כל אותם שיקולים שהיו רלוונטיים לפני "ההחלטה" ההיא (המירכאות נועדו לסמן שלא הכל תלוי בנו כמובן, לפעמים הרי לא די בהחלטה צריך גם מה שאדם מאמין יכנה "סייעתא דשמיא"), הפכו למרכזיים עוד יותר לפני הרחבת המשפחה, שכן אז כבר ידענו בדיוק על מה מדובר: מזון, חיתולים, מסגרת (במקרה שלנו מטפלת ומשפחתון) ובעיקר משאבים אחרים, פיזיים ונפשיים, שנדרשים כדי להעניק את תשומת הלב הדרושה לשני ילדים, כאשר במקביל אנו נדרשים גם לעבוד לפרנסתנו ולכלכלתם.
מאותן סיבות בדיוק חיכינו גם ארבע שנים בין הגדולה לאחיה הקטן (זה הכי קרוב שהגעתי לעשות משהו אולימפי), היום בן מעט יותר מ-25 - ואז שוב, עם אחותם הקטנה, שהיום לובשת בגאווה את מדי צה"ל, כפי שעשו שני אחיה לפניה.
אני לא מבקש שום צל"ש על תכנון הורי, להפך, הסיבה שאני מזכיר כאן את השיקולים שעמדו לנגד עיני אימם ולנגד עיני בבואנו להפוך להורים ולמשפחה, היא שמדובר בשיקולים טריוויאליים שאותם שוקלים רוב הזוגות הצעירים במדינת ישראל. כלומר, חוץ מאשר במגזר אחד שבו גוברת מצוות "פרו ורבו" על כל שיקול אחר.
אין קשר ללימוד תורה
בינינו, גם זה לא מדויק - שאלו רופאי ורופאות נשים שמעורים בחיי במגזר החרדי והם יספרו שגם שם כבר החלו שיקולים דומים לעצב את גודל המשפחות. בהתחלה מטעמי בריאות, אחר כך מטעמי חלוקת הכוח ובשנים האחרונות יותר ויותר גם בגלל משאבים, כלומר הרצון לחיות ברווחה יחסית.
אם תרצו, זאת היא המהפכה האמיתית שעוברת על הציבור החרדי (לא על הזרמים הקיצוניים שלו אלא על הפלג הצומח ביותר במגזר החרדי, זה שלא משתייך לשום זרם) וזאת גם הסיבה שדחוף לזרמים המרכזיים שנהגו למשול ביד רמה בציבור החרדי להקצין את עמדותיהם בנוגע לגיוס וכן לגבי השתלבות במעגל העבודה - הם צריכים להגדיל את ההטבות שניתנות לציבור שלהם כדי למנוע ממנו לפזול לעצמאות - למקרה שסברתם בטעות שיש לזה קשר (רק) ללימוד תורה.
נחדד ונבהיר, כיוון שיש גם חילוניים שהתרשמו והוטעו על ידי גלגולי העיניים של הפוליטיקאים החרדים (איך אתם אומרים? "תינוקות שנשבו"!) וסבורים שיש פה קרב אמת על לימוד תורה. ובכן, אין - יש פה הרבה פוליטיקה וכסף, הרבה יצרים ואף לא מצווה אחת.
הקרב הזה אינו קשור רק לסוגיית הגיוס, אלא מתבטא בצמתים אחרים שבהם מחולקים כספים גדולים, כמו למשל החלשה של זרמים ממלכתיים חרדיים לטובת מוסדות חינוך שתפקידם להגביה את החומות, כלומר לא לקבל ללימודים תלמידים שאביהם שירת בצבא, ר"ל, או עובד - ולפעמים די אפילו בהחזקה של מחשב או טלפון נייד.
מדובר במלחמת מאסף: בסופו של דבר יותר ויותר חרדים רוצים לחיות טוב, לאכול טוב, לצאת לחופשות ועוד, והכל במקביל לשמירה על אורח חיים חרדי. אין דבר שמטריף יותר את מנהיגי הציבור הדתי, מהרוחני ועד לפוליטי מאשר הזליגה הזאת שדוחפת להשתלבות במרקם האזרחי של מדינת ישראל.
בזיעת אפינו גידלנו את ילדינו
נחזור אל המקרה הפרטי-משפחתי שלי. איש לא מימן עבורנו מסגרות חינוך, לא לגיל ינקות ולא לגיל הרך. הפעם הראשונה שבה פגשנו במסגרת חינוכית שקשורה למדינת ישראל הייתה בגיל טרום-חובה, כלומר - בערך אחרי חמש שנים שבהן חלו כל הוצאות המסגרות הנלוות עלינו.
זאת ועוד - גם כאשר החלה המדינה לשאת בחלק מהוצאות המסגרות הלימודיות, היה זה לכל היותר במחציתן: עבור השעות שבין 13:00 ל-16:00, כלומר המסגרת המכונה "צהרון" (שנמשכה גם הלאה אל השנים הראשונות של בית הספר היסודי) שילמנו במיטב כספנו.
הוא הדין לגבי כל פעילות העשרה בדמות חוגים במתנ"ס, שאי שם בסביבות שנות חטיבת הביניים הפכו לשיעורי תגבור במקצועות כמו אנגלית או מתמטיקה, כדי להביא את האנשים החדשים שהבאנו לעולם לנקודת פתיחה טובה יותר בחייהם, לכשיתחילו לעמוד ברשות עצמם (במקרה שלנו, כמו של כלל הציבור החילוני, אי שם בסביבות גיל 21 - וגם קצת הלאה, שהרי בשנים הראשונות צריך לעזור גם בשכר לימוד לתואר הראשון. למשל).
מה עשינו כדי לממן את כל אלה? עבדנו קשה ככל שיכולנו - עוד פרויקטים, עוד שעות, עוד משימות, כאשר כל הזמן במקביל מנסים לאזן בין המחויבות המקצועית למחויבות ההורית-משפחתית (לצערנו ראינו חלק מחברינו מאבדים את עצמם במרוץ העכברים הזה שבו נשארו מפרנסים בלבד ולא הורים-מחנכים).
אני לא יודע אם עמדתי במשימה (ילדיי יעידו ביום מן הימים), אני חושף כאן את מערכת השיקולים המאוד בנאלית שלי דווקא בגלל היותה כזאת, ביודעי שקרוב ל-80% מהקוראים מנידים בראשם, בניואנסים קלים בלבד, באשר המסלול הזה דומה מאוד למסלול חייהם וכדי להראות ל-20% הקוראים החרדים, מה השיקולים שמנחים את רוב הציבור כשהוא מבקש להביא ילדים לעולם ולגדל אותם למצוות ולמעשים טובים (כן, יש דברים כאלה גם אצל הציבור החילוני והדתי לאומי!), כפי שהוא מפרש אותם.
תכף נתכנס לעניין מעונות היום, אבל לפני שאפרד מהקייס-סטדי המשפחתי שלי, אציין שלא באנו מרקע אמיד במיוחד אלא ממעמד בינוני קלאסי: אם ילדיי היא בת למוסכניק ולאחות, אני בן למסגר וגננת, אמנם כל הארבעה עבדו קשה לאורך כל חייהם וחסכו מפיהם כדי לתת לנו ככל שיכלו, אבל למרות שלא חסר לנו דבר, לא שחינו בכסף.
לא רוצה לממן בטלנים
אני לא מבקש לכפות את סולם הערכים שלי על אנשים שאמונתם שונה, שכשם שאני עשיתי - ועודני עושה למען ילדיי, הם יעשו הכל כדי שזה הקטן גדול בתורה יהיה. שזו המקבילה בעולמם למי שהיה טייס בחיל האוויר, שישיבה נבחרת היא סיירת מטכ"ל שלהם, שלהיות עילוי בתורה בעיניהם הוא בעולמי כמי שייסד סטרט אפ מצליח שהפך להיות יוניקורן ששווה מיליארדים.
אין לי שום עניין שיהיו חילוניים. אני רק לא מבין מדוע הם מבקשים להשית עלי את הוצאות ולהגיש לי את החשבון, ממש כשם שאיני מבין מדוע מעבר לאותו אחוז מסוים שעשוי להצטיין בלימוד התורה, הם לא מתגייסים. כדי להיות מפורש יותר: נניח שנסכים שמתפקיד המדינה לממן את העילויים שבעולם התורה, אבל למה דורשים מאתנו לממן גם את היושבים על הברזלים?
הרי גם אצלנו, החילונים, יש מסלולים ייעודיים למי שמצטיינים בתחומים רבים, מספורט ועד למדעים. אלא שלעתודה האקדמית של צה"ל (כדוגמא למסלול לימוד משלב לימודים לצד שירות מועיל) מתקבלים רק המצטיינים.
מדוע הם מבקשים ממני קצבאות אברכך גם עבור מי שלא מסוגל ללמוד אפילו דף גמרא אחד (והרי יש כאלה, לא? ממש כשם שיש חילונים שלא יידעו לעולם איך לפתור משוואה פשוטה במתמטיקה או לנסח משפט ראוי באנגלית).
אדרבא, הם אלה שהיו צריכים להתנפל על שערי הבקו"ם, לא כדי למנוע גיוס חלילה, אלא כדי להעביר את הכדור אל צה"ל בדרישה שייפתח עבורם עוד מסגרות ויחידות שיאפשרו להם לשמור על חרדיותם ובמקביל לשרת שירות צבאי מלא, כדי להיטיב את עמדת הפתיחה שלהם בחיים שאחרי השחרור.
פתאום מאמינים בבג"ץ
גם כאשר מניחים למהות ונדרשים לפרקטיקה, קשה קצת להבין את הנהי שאחז בציבור החרדי ב-24 השעות האחרונות, עת הוחלט שיבוטל סבסוד מעונות היום לילדיהם.
ראשית מפני שהם מוזהרים כבר תקופה ארוכה שהגזרה הזאת מתדפקת על דלתם, שלא יכול להיות שמדינת ישראל הענייה תחלק בנדיבות כסף למי שמשתמטים מהחובה שתקפה לגבי כל בן 18 בישראל (אגב חברים, אצלנו החילוניים, היא תקפה גם לגבי בנות 18, שלגביהן לא נאמרה אפילו מילה אחת שקשורה לציבור החרדי - וחבל שכך).
מה שקרה אתמול הוא בסך הכל שהיועצת המשפטית לממשלה עשתה את חובתה החוקית ויפרשה לממשלה את המשתמע מהחלטת בג"ץ. בניגוד למה שהצטייר בהתקפות הפרועות עליה, לא היה לה כמעט שיקול דעת.
אגב, מדובר באותו בג"ץ שאליו רצתם בתחנונים עת החליט שר האוצר הקודם, אביגדור ליברמן, לבטל את הסבסוד - רצתם, ויצאתם כששללכם בידיכם. אז מה? מקבלים את פסיקת בג"ץ רק כשהיא עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלכם? כי אני לא זוכר חילונים מפגינים ברחובות כשבג"ץ קבע שאי אפשר להחיל את ההחלטה בשל אי מתן שהות מספקת להתארגנות.
אני מאוד מקווה שבג"ץ לא ייעתר הפעם לתחנונים המעושים, שהרי כל מי שעיניו בראשו לא קיבל את החלטת היועמ"שית בהפתעה - במשך חודשים ארוכים ריחפה זו באוויר. בכל אופן אקדים ואומר שאני מתכוון לכבד את פסיקתו, גם אם תתקבל החלטה שהיא בעיני מנוגדת לכל היגיון.
הכי גרוע הוא כאשר אתם מציירים אותנו, החילונים ובמיוחד את היועמ"שית כמי שפוקדים עוון אבות על ילדיהם. למה? כי אם נאהב את זה או לא, בכל מקום משלמים ילדים את מחיר ההחלטות הגרועות של הוריהם (או נהנים מהחלטות טובות).
קביעת בג"ץ מפורשת - כל עוד לא עבר חוק מסודר שפוטר כל צעיר חרדי משירות צבאי (ולא במעין קומבינה מתמשכת, כפי שהיה נהוג עד כה), אין למדינה אפשרות להמשיך ולהעביר אליו כספים, לכל מטרה שהיא.
בין תרומות למעשיות
מה אתם אומרים, אמרו לכם שיהיה בסדר? מי אמר, הרבנים? נו טוב, זו דוגמה לא טובה, הן הם אמרו ש"יהיה בסדר" גם כאשר הקרקע בערה מתחת לרגלי היהודים (למרות שחלק מהם ידעו לדאוג לעצמם ולמשפחותיהם הרבה לפני שדאגו לקהילתם. יש כמובן גם דוגמאות הפוכות).
גם לנו יש מנהיגים שמבטיחים לנו שיהיה בסדר, זה לא אומר שאני מסתפק בתשובה כזאת מצד ראש הממשלה או שר הביטחון, אלא תובע מהם גם להראות לי איך בדיוק יהיה בסדר, בוודאי נוכח כישלונות העבר הקרוב. אבל הנה, שוב אני נסחף לוויכוח אידיאולוגי על החובה שלי לפקפק תמיד לעומת החובה שלכם לציית תמיד - והרי לא באתי להטיף או לחנך, אלא רק לבקש דבר אחד: אל תעשו לי את מה שאני לא עשיתי לכם, אל תגישו לי את החשבון.
כן אני יודע שבעת האחרונה פשטה בציבור החרדי האמונה העממית לפיה הכלכלה החרדית היא שמפרנסת את מדינת ישראל. ה"מעייסס" (מעשיות) האלה נשענות על תחשיב שמתרגם את התרומות שזורמות מחו"ל לישיבות וחלוקות לציבור החרדי, לכוח קנייה כלכלי. חברים, מדובר בבדותה ששום כלכלן רציני לא יתמוך בה.
נכון שכסף רב זורם מנדבנים יהודים בעולם למסגרות חרדיות בארץ ישראל (כמה בדיוק? אין לדעת - כמו שאין לדעת כמה מאכרים ומתווכים מתפרנסים מהם בנקודות שונות לאורך הצינור, שאלה שרשויות המס בארה"ב למשל מאוד רוצות תשובות עליה ורשויות המס בישראל מפחדות אפילו לשאול), אבל לא מדובר בתרומה כה מכרעת לתקציב המדינה ולכלכלתה כפי שיש מי שמשכנעים אתכם להאמין. אדרבא, אין לנו בעיה שתפסיקו לשנורר בחו"ל ושתתרמו בעצמכם כאן בישראל.
לא בא כל האמור לעיל אלא כדי לומר שאני לא ביקשתי מכם מעולם להשתתף בעול הכלכלי של גידול הילדים שלי. אני ורק אני, לא אתם ולא אף אחד אחר (ולמעט שלוש שנים ספציפיות מאוד, גם לא מדינת ישראל) הוא שאחראי לרווחתם. רוצים תקציבים? בבקשה - קחו חלק גם בחובות.
כאמור, גם אז מדובר בחוב קטן מאוד, לפי שעה (רק כמה אלפי מתגייסים בשנה מתוך עשרות אלפי מלש"בים, לא כולל נשים כלל), אבל איך אמרתם בעצמכם בימים האחרונים? אי אפשר לצפות לחולל מהפכה כה מרחיקת לכת בתוך זמן קצר כל כך. לכן סביר להניח שיחלפו עוד שנים בטרם נגיע לשוויון מלא. בעזרת השם.