בדרכי חזרה מהכותל בתשעה באב לפני לא מעט שנים, עצרתי לנוח בביתו של ידיד ברובע היהודי בעיר העתיקה. הוא ואשתו נמנו על המחצית החילונית של תושבי הרובע בשנותיו הראשונות. ידעתי שכחילוני אדוק הוא איננו צם ביום כיפור, והופתעתי למצוא אותו צם דווקא בתשעה באב. לא הבנתי על מה אדם כמוהו מתאבל. זמרת הלוויים? קורבנות על המזבח, מעלים עשן וריח של בשר חרוך?
הוא הציע שנעלה לגג הבית. משם קל לדמיין את ירושלים בפריחתה וגם את הזוועות סביב חורבן בית ראשון בחום יולי-אוגוסט, כפי שהן מתוארות במגילת איכה ובמקומות נוספים בתנ"ך, ואת ההרס והשריפה בעת חורבן בית שני. אלו, ומרד בר כוכבא, גזרו על עם ישראל אובדן ריבונות ואלפיים שנות גלות, ועל כך הוא מתאבל.
ההסבר הראשון לצום נגע לסיפורו האישי. הוא עלה בגפו לארץ כנער, ולא שב לראות את משפחתו. אלמלא החורבן, העם היהודי לא היה נאלץ לנדוד ולא היה סובל רדיפות, ששיאן בשואה שהותירה את ידידי לבד בעולם.
הבנתי אותו, אבל הוא המשיך. את הניסוחים אני לא זוכרת במדויק, אבל תוכן הדברים צרוב עשרות שנים בזיכרוני. הצום הוא גם תזכורת לתרומת ההתנהלות שלנו לאסונות. הייתי צעירה ובעלת תפיסת עולם פשטנית - העולם מתחלק לטובים ורעים. הטובים זה אנחנו. הבבלים שהחריבו את בית המקדש הראשון והרומאים שהחריבו את השני הם הרעים. פשוט, לא?
הוא הסביר שהתנהלות נבונה בוחנת בעין מציאותית את מאזן הכוחות ופועלת לאורו, תוך כדי שקילת הסיכונים והסיכויים הגלומים בכל צעד. את התראות הנביא ירמיהו, שהכרתי משיעורי תנ"ך אבל לא תרגמתי למונחים פוליטיים, צריך להבין מהזווית הזו. ירמיהו התריע נגד הבנה שגויה של הכוח היחסי של מצרים, של בבל ובעיקר של יהודה. לכך נוספו שחיתות נרחבת והתנהגות נלוזה בין אדם לחברו, שפוררו את המרקם החברתי, תוך כדי הקפדה על ביטויי פולחן חיצוניים ובראשם קורבנות.
גם לחורבן בית שני קדמה קריאה שחצנית של המצב ושל יחסי הכוח, למשל סירוב מתגרה לקבל קורבן לשלום הקיסר שהיה נהוג שנים רבות. במקביל לעריצות הרומית התפתחה משיחיות, שסופה שריפת אסמים. זאת לצד שסע חברתי: למשל לעשירים היו מיליציות פרטיות, בעוד העניים ממשיכים להפריש תרומות ומעשרות, כלומר כורעים תחת הנטל למען מי שבז להם ומנצל אותם. בתוך ההידרדרות הכללית, הכהונה הגדולה שאמורה לשמש הנהגה רוחנית לכל העם, הפכה לכלי משחק ויוקרה בין משפחות, שקנו אותו בכסף.
בדומה לימי בית ראשון, אז כלאו את ירמיהו בגין נבואותיו והעדיפו על פניו נביאי שקר שאמרו לעם מה שרצה לשמוע, בסוף ימי בית שני שוב זלזלו במי שהתריע וקרא לפשרה, כמו רבן יוחנן בן זכאי - היום היו מכנים אותו "תבוסתן". אך בזכות ראייתו המציאותית שלפיה אי אפשר לאחוז בכל, והודות לתושייה שלו, כשנמלט מהעיר הנצורה וביקש מהמצביא הרומי אספסיאנוס "תן לי יבנה וחכמיה", נמצאה דרך להציל את היהדות גם בלי המרכז בירושלים ובליבו בית מקדש.
מדי שנה בשנה סביב תשעה באב אני נזכרת בשיחה ההיא, והשנה ביתר שאת. מי ייתן שבעתיד בעלי עניין בהיסטוריה לא ייאלצו לדון באטימות, בקנאות, ביוהרה, בזחיחות ובשחיתות של ימינו, ובתוצאותיה.
הכותבת היא שגרירה בדימוס