חלק מקוראי הטור הזה הם אנשים דתיים. בין ההלכות והאיסורים שקיבלו על עצמם נמצאים גם מנהגי האבלות של ט' באב לזכר חורבן בית המקדש, האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי לפני כ-2,000 שנה. רוב הציבור, והכותב בכללו, אינו שומר מצוות. ועל כן צפה ועולה השאלה: מה לנו ולתשעה באב?
בשנה האחרונה התמודדנו עם אירועים שמרחיקים אותנו עוד יותר מזכר האסונות העתיקים. אחרי הזוועות של 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, קשה לנו בחברה הישראלית להיזכר אפילו בשואה שפקדה אותנו רק לפני 80 שנה בקירוב. רוב ניצולי השואה כבר אינם איתנו, ובמרכז תשומת הלב ניצבים הקורבנות והחטופים של ימינו אלה. לכאורה אין כל סיבה לכך שנעסוק בעניינים היסטוריים, בוודאי לא באלה שאירעו לפני שנים כה רבות.
אבל הזהות שלנו, שאותה אנו מנחילים לילדינו, לא נוצרה ב-7 באוקטובר. זהותנו הלאומית איננה מתחילה ביחיא סינוואר ומחבלי הנוחבה - אלא באברהם אבינו. יהודים אנחנו. הזיכרון והמורשת בנויים על כל מעשינו, הישגינו וסבלותינו לאורך 3,800 שנה. בלי המורשת הזאת לא נהיה אנחנו.
אסונות אינם זהים זה לזה, ומכל אחד מהם אפשר ללמוד לקחים אחרים ושונים. רק מהשואה יכולנו ללמוד שאפשר לרצוח יותר משליש מהעם במבצע קטלני אחד. רק ממנה אפשר להסיק שחלק מהאנשים השפויים והמשכילים בעולם מסוגלים לרצוח משפחות יום אחרי יום, ללא כל פרובוקציה מצידן. ומחורבן הבית אפשר ללמוד שהעם היהודי עלול להיות קורבן של כוח צבאי חזק ממנו, שיכול למוטט את מדינתו העצמאית ולפזרו בעולם. אין שום הכרח שכך יקרה, אבל אירוע כזה הוא בגדר האפשר.
אחרי חורבן הבית, בוודאי חשו יהודים רבים שלא רק עצמאותו המדינית של העם היהודי ובית מקדשו הם שהתמוטטו, אלא עצם קיומו. פיזורו בגויים יגרור התבוללות מוחלטת, וכעבור 100 שנה לא יימצא בעולם שום משה כהן, אף משפחה לא תערוך לבנה חגיגה של בר מצווה, איש לא ידבר עברית, והעם העתיק הזה יאבד. גם ברמה האישית, באותו דור עצמו, תחושה רווחת היתה שמהאסון ההוא אי אפשר להתאושש.
בפועל העם היהודי נותר עם קטן, אבל נאבק בשיניים כדי לשמור על מסורתו. קשה למצוא פינה בעולם שבה לא מתגורר לפחות משה כהן אחד. העברית נשמרה בזכות הדבקות בספרי הקודש, וכל החגים והמועדים עמדו בתוקף בכל תפוצות ישראל.
אחרי השואה קם העם היהודי בבוקר וגילה שיותר משליש מבניו נרצחו, שמאות אלפים חוו את הזוועות הקיצוניות ביותר, שארצות רבות מלאות פליטים יהודים - אבל שום ארץ אינה רוצה בהם, וההתאוששות לא נראתה באופק. הסרבנות הערבית והאדישות הבינלאומית העמידו בספק רב את הגשמת הרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל.
ניצולי השואה היו מוכים גופנית ונפשית, ושום פסיכולוג לא היה מתחייב שיוכלו להתאושש, ולצערנו גם כמעט לא הועמד לרשותם אף סיוע נפשי מכל סוג שהוא. אבל בפועל, רבים מהניצולים קמו ועמדו על רגליהם. רובם הקימו משפחות, עבדו למחייתם ותרמו לחברה, כולל חלקם בצה"ל במלחמת העצמאות שעלה על חלקם בכלל האוכלוסייה. היו וישנם ניצולים שממשיכים לחוות את האימה מדי לילה, והיו כאלה שאושפזו בבתי חולים לחולי נפש. עם זאת, העם היהודי התאושש באופן חסר תקדים.
הרעיון הציוני לא עבר מן העולם אפילו בעקבות האסון הכבד שפקד אותנו בשנה האחרונה. הממשלה וזרועות הביטחון עשו שגיאות קשות, אבל עצם העצמאות עודה קיימת, ולא נוותר עליה. ולכל מי שמעלה בדעתו שמהאסון האקטואלי לא נוכל להתאושש, חשוב שיזכר באסונות העבר, כולל בחורבן הבית העומד במרכז ט' באב, גם כדי לגלות שאנו מסוגלים לקום על רגלינו מכל משבר. מצבו וגורלו של העם היהודי לאחר חורבן הבית, וסיפוריהם האישיים של ניצולי השואה החיים בקרבנו, יוכיחו.
חכמי הדורות לא הסתפקו בקינה על החורבן שבא לנו מידי אויב. הם קישרו את האסון לשנאת חינם ששררה בין יהודים לבין עצמם. כיום אנו חווים שנאה בין ימין לשמאל, בין קואליציה לאופוזיציה, בין דתיים לחילונים, בין חרדים לציונים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים. האחדות, שרבים דיברו בשבחה לאחרונה, פירושה שבעיני רובנו יהיה המכנה המשותף חשוב יותר מההבדלים. עלינו להקים גשר בין המגזרים השונים, ולא להגביה את החומות. ישאל כל אחד את עצמו איך הוא, ולא רק הזולת, יכול לתרום לבנייתו של גשר כזה שיהווה גם מחסום מפני חורבן בעתיד.
הכותב הוא מנהל ביה"ס התיכון המקיף ביהוד ויו"ר עמותת עמך, המעניקה לניצולי שואה תמיכה נפשית וחברתית