שקט מתוח שרר השבוע בגליל המערבי, לאורך כביש 899, המוכר כ"כביש הצפון", בהמתנה לנאום מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה ולאחר איומיו החוזרים. תנועת כלי רכב כמעט שלא נראית על הכביש שלאורך קטעים ארוכים ממנו הוא נצפה ע"י חיזבאללה. גילי שגיא בן ה-66, מנהל הרפת הוותיק של קיבוץ אילון שנותר במשק כדי להחזיק אותה, אומר בחיוך הנצחי שלו שהשקט הזה על הכביש, בימים שאין הדי ארטילריה של צה"ל סביב, דווקא טוב לתנובת הפרות. הרפת שלו ממשיכה לייצר 25-21 אלף ליטר של חלב ביום, גם כשהפועלים המגיעים מערב אל עראמשה וגם מיכלית החלב האימתנית שמובילה את התוצרת למחלבת שטראוס, צריכים למצוא דרכים יצירתיות להגיע לרפת הצפונית הזו, בימים מתוחים, שבהם צה"ל סוגר את המחסומים שהקים כל כמה קילומטרים לאורך הכביש ובכבישים המוליכים אליו וממנו.
מה שטוב אולי לפרות ברפת, רע מאוד לעסקים האחרים שפרחו בעשורים האחרונים על גבול הצפון. "אשתי ריטה ואני נוסעים על הכביש כרגיל, אבל מפתיעה אותי מאוד כמות האנשים שלא רוצים להגיע לכאן", אומר שגיא לוואלה. "אנשים ממש מפחדים - אפילו חברים בגליל המערבי. חבר שלי מקיבוץ סער שליד נהריה אמר לי שצפונה מגשר הזיו הוא לא נוסע".
קשה להאשים אותו. מצד אחד הכביש פתוח, אבל היישובים המפונים סגורים ומסוגרים מאחורי השערים הצהובים האימתניים ועמדות שמירה מבוטנות, במעין כוננות ספיגה נמשכת, שבמהלכה הם שוב ושוב חוטפים. מצד אחד, מנסים לייצר תדמית של שגרה ומצד שני אוי לשגרה שכזו. "כבר היו כמה נפילות בתוך היישוב, אבל אין נפגעים בנפש אז יש שחושבים שזה לא נחשב", מלינה בעלת הצימרים פנינה בוינג'ו, חברת מושב בצת, שם נפגע קשה אחד מבתי החברים במוצ"ש האחרון. החשמל פסק ופרצה שריפה קטנה. איש לא דיווח. "כשאחרי נפילה במטע של חבר שלנו היה צריך לעקור חמישה דונמים של אבוקדו אז זו פגיעה בנפשו. חקלאי בנשמה נכנס מדבר כזה לדיכאון".
בלי תנועה על הכביש, גם של מקומיים, העסקים לאורכו מתקשים לשרוד, בין אם נסגרו או נותרו בחיים במתכונת מותאמת. גם לאורך כביש 899 השלטים דהויים, הדגלים קרועים, והעשבים שולטים. למרבה הצער פסולת מצטברת בשוליים, ואין מי שיגיע לנקות.
"האויב לא מתיש - הממשלה מתישה"
"ביסטרו 899", שהפעיל תושב קיבוץ אילון אשר ממן, סגור מאז 7 באוקטובר. הוא עצמו גויס בצו 8 ואני מוצא אותו אחרי עוד לילה ללא שינה, כחבר כיתת הכוננות של מושב גורן הסמוך. "לפני כמה חודשים ניסיתי 'לכפות את עצמי על המציאות' ולפתוח", מספר ממן לוואלה. "החלטתי שמספיק רגוע. כבר סידרתי, ניקיתי, רכשתי מצרכים, מילאתי את המקרר בבשר ובאותו יום ממש נפל כטב"ם מספיק קרוב כדי שהעובדות יברחו ובכך הסתיים הניסיון". הוא אופטימי שאחרי המלחמה יפתח שוב את המסעדה שלו, אבל כמו רבים כאן הוא מתנה את זה במערכה צבאית נחושה מול חיזבאללה. "לא יספיק הסכם דרד'לה שכל מי שגר פה יודע שהוא לא שווה את הנייר עליו כותבים אותו".
"אין אופק והחלטות אינן החלטות", מאשים דוד שטיפט, יו"ר צוות החירום היישובי (צח"י) בקיבוץ אילון, שם החלו לשחרר את חברי כיתת הכוננות להתאווררות ולגייס במקומם מה שקוראים פה "לגיון זרים", חיילים קרביים ממקומות אחרים בארץ, המתגייסים לשירות מילואים בקיבוץ. הוא מבקש להדגיש: "מי שמתיש אותנו זה לא האויב אלא ממשלת ישראל. הם יכולים להגיד שאנחנו ביחד ושביחד ננצח, אבל זה שטויות במיץ. אם היינו במלחמה של ממש, ולכל אחד היו משימות ברורות, אז אף אחד לא היה מותש והיינו הולכים עד הסוף".
המתפרה והמשרדים של מותג האופנה "נפרטיטי" בקיבוץ אילון והחנות שלו בקיבוץ כברי נסגרו עם פרוץ המלחמה בהוראת הצבא והפעילות נדדה למרכז הארץ. עדנה פז, המייסדת והמנהלת של העסק, עברה להתגורר באזור תל אביב, משם חידשה את הייצור. בינתיים, התרגלה למנעמי העיר וכבר לא בטוחה שתחזור לחבל ילדותה, גם כשתסתיים המלחמה. "עם חוסר הוודאות, כשלא יודעים מה יהיה מחר, אז מי יודע. קודם כל שנחיה, ואחר כך נראה איך תיראה המדינה שלנו ואיך תיראה הכלכלה שלנו. כרגע רק אני ובעלי מפעילים את העסק. המדינה סידרה לנו עולם אחר. אני מודה שכיף לי בתל אביב ואני נהנית מכל רגע אבל אני מתעצבת על זה שהמדינה הולכת. פעם בשבועיים אנחנו מגיעים לקיבוץ אילון לסידורים ושם פחד אלוהים".
בקושי 10 אחוזים מהלקוחות מגיעים
קיבוץ כברי אמנם לא פונה, הדרך אליו פתוחה, אבל הציבור חושש להגיע. אמיר אופנהיימר יושב איתי במסעדה היפהפיה ועטורת השבחים שלו, "אדלינה", שבקיבוץ כברי, במבנה האבן שפעם שימש כבית התרבות ושהוקם מכספי הפיצויים שקיבלו חברי הקיבוץ, שבעברם היו ממקימי בית הערבה, ישוב שננטש לאחר קרבות קשים במלחמת העצמאות.
עכשיו הצפון כולו ננטש ואופנהיימר, שהוא נין לשושלת מייסדי מסעדת פינגווין המיתולוגית בנהריה שנסגרה אשתקד עוד טרם המלחמה אחרי 83 שנה, מחזיק "בציפורניים" את אדלינה שהמשפחה הקימה כשותפות עם הקיבוץ לפני 22 שנה, מתחיל לפקפק בהיגיון הכלכלי של ההמתנה להכרעה שלא באה, ואומר כי הוא יוכל לתת לעניין הזה עוד שלושה חודשים.
"בסופ"ש האחרון היו כאן 15-14 אנשים, לעומת כ-150 שהיינו מארחים בכל שבת לפני המלחמה", הוא מספר על מה זה להתעקש להחזיק את העסק פתוח. הוא פותח עכשיו רק בסופי שבוע, צמצם את התפריט, ומתקשה לתת פרנסה אפילו למלצרית אחת במשמרת מתוך השתיים שהוא עדיין מעסיק. לטבחית הוא משלם כמשרה מלאה, כדי לא לאבד אותה. אחרי שני עשורים של בניית מוניטין לתפארת הוא משתף ברציונל הכלכלי, תוך שהוא חושף מדאגותיו גם ליום שאחרי המלחמה. "אני מפחד שישכחו אותנו", הוא אומר בחשש. הוא עצמו לא שוכח את המלצרית שלו רומי גונן, בוגרת בית ספר מנור כברי, שנחטפה בפסטיבל נובה ומוחזקת בשבי חמאס. על כיסא בר אחד במסעדה הוא הצמיד כרזה הקוראת להשבתה הביתה. "אנחנו מחכים לה", הוא מבקש להדגיש. זה עוד פן המזכיר את הרקע למלחמה הזו ואת האבסורד בהמתנה רופסת לתגובה על תגובה.
עסק כזה, שממוקם חמישה ק"מ מעמדות של אויב רצחני, לא פותחים בלי ציונות ואופנהיימר מזכיר שבפינגווין בנהריה, אצל שלושת הדורות שקדמו לו, הסבא-רבא, הסבא והאבא באף מלחמה לא סגרו. אבל עכשיו, כשחלפו עשרה חודשים מפרוץ המלחמה, הוא לא היחיד עם מחשבות שניות. "בשלומי לא הייתי כבר תשעה חודשים. החנות סגורה", מודה גדי שבתאי, בעל חנות בעלי החיים שמול מרפאת כללית ביישוב הצפוני המטווח. "לנסוע מתחת לקו הרכס בידיעה שמחבל יכול לפגוע בך עם טיל נ"ט מסוג 'קורנט' זה לא נעים בכלל. פעם אחת כשהגעתי לשלומי והתעופפתי מפיצוץ - זה הספיק לי. נסעתי למפעל ביטחוני לאסוף ברכיות ומרפקיות לחיילים בקו. ממש לפני מדרגות הכניסה אירע הפיצוץ, במזל רק נשרטתי במספר מקומות קל מאוד אבל עפתי על הרצפה ובעיקר למדתי לקח".
שבתאי, תושב ראש הנקרה, התפנה עם משפחתו לנהריה, שבמציאות הלא-נורמלית באזור נחשבת מעין עורף, למרות שאת הגבול העוין הוא רואה גם שם, ממרפסת הבית. גם השבוע חלפו מעל ראשו הכטב"מים הרצחניים ששיגר חיזבאללה.
המציאות הביטחונית הזו והעסקים הסגורים לא רק שחיסלו את התיירות אלא מתווים מציאות חיים קשה גם על המעטים שנשארו לאורך כביש הצפון ועל הרכס מעליו, כדי להגן עליו. לפני המלחמה, תושבי קיבוץ אדמית היו נוסעים לשלומי לקניות בסופרמרקט. עכשיו הם נדרשים לנסוע עד לנהריה. אם מתקלקל המזגן אין מי שיבוא לתקן אותו ועל משלוח מאמזון אין מה לדבר. זה לא רק לצרכי לוקסוס - אין גם מי שיבוא לבנות, לשפץ או שישלים אפילו את בניית הממ"דים שכבר אושרו במסגרת תוכנית "מגן הצפון".
"המצב שהיינו בו עד היום אינו הגיוני. אנחנו מחוץ לבית כבר עשרה חודשים ולא קרה כלום. ההסלמה עכשיו היא משאלת לב שלי שהייתה אמורה לקרות כבר מזמן. אפשר להגיד שאני שמחה על ההחרפה הזו כי אני בציפייה שהיא תביא אותנו סוף סוף למקום אחר. בדרך כלל אחרי החרפה של המצב מגיע הסדר וחוזרים הביתה", אומרת נעמי בכור, בת ה-53 מאילון, נשואה פלוס שניים, המשמשת כמנהלת הקהילה של קיבוץ אדמית השכן, ושפונתה עם המשפחה לקיבוץ תל יוסף בעמק חרוד. "לא מדברים על הנזקים בהיקף שהיה צריך לדבר עליהם. אין לי מושג למה, כמו שאין לי מושג למה לא מדברים על הרבה דברים אחרים. כותרות ראשיות אין ודווקא יש באזור שלנו נזקים לא מעטים. גם על הנזק לנפש של אנשים שמפונים כל כך הרבה זמן מהבתים שלהם לא מדברים. כל מי שמקיף אותי כבר מאוד רוצה לשוב הביתה. אני מדברת עם בני משפחה ואפילו הם לא ממש מבינים את הסיטואציה. נדים בראש 'כן, כן, כן' אבל אני חשה שלא. אני שומעת אנשים אומרים שאנחנו מקבלים המון כסף ואני אומרת מי בכלל רוצה כסף?".
טניה קרונוס, מכיתת הכוננות של קיבוץ אדמית, אחות המרכז הרפואי לגליל וקצינה במיל' שכבר עשתה מילואים במלחמה הזו, מוליכה אותי לאורך השביל בקיבוץ שלצידו סרט אזהרה אדום, כמו בזירת רצח. מעבר לו - סכנה, אזור חשוף לטילי הנ"ט של חיזבאללה, שמשוגרים לכאן מדי פעם. על השביל חיצים מסומנים באותו סרט דביק, מוטב לנוע רק לאורכם. כל סטייה כרוכה בסכנת מוות. בחלק מהנקודות הוקמו קירות ענק של 6 מטרים, לתת הגנה נוספת לפעילות האזרחית שעוד יש כאן. את הילדים, היא ובעלה שלחו עם סבא וסבתא לחופשה בחו"ל. "מגיע להם חופש גדול נורמלי", היא אומרת. רק כ-30 תושבים נותרו ביישוב, מתוך כ-480. פה ושם היא מצביעה על בית שהמשפחה שיועדה לו כבר הודיעה שלא ימשיכו בהליך הקליטה. המלחמה תפסה את קיבוץ אדמית כשהיה בתנופת צמיחה לקליטת משפחות צעירות שעכשיו מתנדנדות. "הרוב מחכים לראות איך החזרה הביתה תיראה והאם תהיה פה תחושת ביטחון כלשהי, חזרנו אחורה 18 שנה", היא מעריכה בכאב בלתי מוסתר. לאור המצב גם לה ולבעלה יש הרהורים.
בשתולה, הרבש"צ שלומי חתן וכיתת הכוננות של היישוב עמוסי פעילות שוטפת כמעט מיומה הראשון של המלחמה והסכנה הגדולה שם היא החשיפה לנ"ט. חקלאי המושב מתעקשים להמשיך לעבוד, והאחים הלולנים עשהאל לוי בן ה-70 ואחיו גדעון לוי בן ה-60 משתמשים בדרכים עקלקלות כדי להיכנס ללולים שלהם, להאכיל ולהשקות את המטילות החרוצות ולאסוף מהן את אלפי הביצים שהם ממשיכים לשווק.
בצימרים המשפחתיים אפשר לראות נזקים שנגרמו מרסיסים והם מציגים את אוסף שברי הרקטות שנחתו אצלם. אצל השכנים שלהם ניכרות פגיעות משמעותיות. חלק מהפגיעות במושב ובעמדות צה"ל סמוכות גבו חיי אדם. הם כל כך קרובים לגבול שהתרעות "צבע אדום" אינן אפקטיביות מול נשק הנ"ט. "אני לפעמים נמצא פה בלול באמצע איסוף ביצים. אני ממש שומע את יציאת הטיל, אני שומע אותו גם באוויר ופתאום אני שומע 'בום', את הנפילה שלו", מתאר גדעון לוי. "כמה שניות אחר כך פתאום האזעקה מתחילה לעבוד. אני חסר אונים, לא יודע מה לעשות. אני יודע בוודאות שהטיל נפל ומתלבט אם לצאת מהלול שיש לו גג שמגן עליי ולהיות חשוף בחוץ". אחיו הגדול עשהאל לוי מסכם בשם שניהם ואומר: "אנחנו יכולים למשוך ככה עוד ארבעה-חמישה חודשים. יותר כבר אי אפשר יהיה".
עוד מי שנחוש להחזיק את העסק שלו פתוח הוא יוני (יונתן) בללי, הבעלים של פלאפל בללי, שאותו פתח לפני עשר שנים. זו אולי המסעדה היחידה שנותרה פתוחה לאורך 63 הקילומטרים של כביש 899. בתחילת המלחמה אפילו קידם אותו למיקום ממש על הכביש, כמה מאות מטרים מגדר הגבול, ממש מול חיזבאללה. אפשר לדמיין שעם הרוח, ריח הפלאפל של בללי משגע אותם. "ברור לי שאני בבנק המטרות שלהם. אני בחמישייה הראשונה", אומר בללי. "הם רואים הכול ומחכים להזדמנות. בשבוע האחרון צמצמתי בשעות העבודה כי מתוח ואתה אף פעם לא יודע כמה הם זועמים".
"אבל, לזה שאני כאן יש כוונה ויש משמעות", הוא מסביר. "אני פה בסוג של צו שמונה, רק בלי מדים. סוג של ציונות. מה נשאר לנו חוץ מזה? זה הציר הראשי, עוברים חיילים ולאכול את מנת הפלאפל החמה ולא אוכל של הבסיס שמעלים לך בחמגשית זה שיפור למצב רוח שלהם". הכול בראש ולי אין בראש אפילו גרם אחד של פחד, דאגה כן יש לי".
"לצערי לא כולם יכולים ככה לקחת את הדברים ועצם הפינוי מביא נזק", הוא מוסיף. "זה שאנשים מכאן עדיין מחזיקים תמונות בראש של 7 באוקטובר ומאז הם שומעים רק על נפילות אצל שכן או מכר, כל היום קופצות להם אפליקציות עם אזעקות ונוצר להם מעין סרט שהוא לא בדיוק המציאות ועל סמך זה הם יקבלו החלטה אם לחזור או לא, כל אחד לפי המצב הנפשי שלו. 75 שנה בנו את הצפון - עכשיו הרסו אותו. יש מצב שכשהמלחמה תסתיים, אולי אני אגיד 'זהו, אני הולך'. מבחינתי חשוב שלא נטשתי את הספינה כשהייתה סכנה שתטבע. הייתי עליה, נלחמתי עליה, אבל אם אני אראה שהכול נגמר ושאנשים לא חוזרים, אז אני לא אתן לעצמי לגמור את החיים פה".