לו אני מנהיג של גורם עוין לישראל - מהיושבים בטהרן, דרך תימן, עבור ללבנון וכלה בעזה, הייתי נשען אחורה בנחת ומתבונן בסיפוק על הנעשה לנגד עיני: הישראלים מתרוצצים כעכברים, רוכשים גנרטורים, מתווכחים על עסקאות חטופים שמידת היתכנותן לא ברורה, אוגרים שישיות של מים מינרלים, פנסים, סוללות - עוד מהתקופה שבה קראו להם "בטריות" - ומשלמים עוד אלפיים שקל בחודש כדי לשכור דירה עם ממ"ד.
מה עושים האמריקאים? מזיזים נושאות מטוסים משמאל לימין וממערב למזרח, ללא כל כוונה להשתמש בהן. ארצות הברית של אמריקה היא כשרירן, בודי בילדר, שעומד מול המראה, מתפעל מעוצמתו המדומה ושוכח שהאויב שלו אינו בודי בילדר יריב, אלא יתוש שעקיצתו קטלנית.
הישראלים רבים בינם לבין עצמם בשאלה מה הביא עלינו את המכה של ה-7 באוקטובר. ביהירותנו, ערב ט' באב, אנחנו נוטים לחשוב שלא חרב בית המקדש אלא בגלל שנאת חינם... סבורים שהאשמה היא בנו, כלומר - ביריבינו הפוליטיים מבית.
אם להידרש להגדרות המזמן-לא-רלוונטיות (אך המובנות) של "שמאל" ו"ימין", אזי בשמאל בטוחים שלא בא עלינו החורבן אלא בגלל ראש ממשלה שמבקש לשמר את שלטונו בכל מחיר - ממזוודות הכסף לחמאס ועד לניסיון הימלטות מאימת הדין, שהביא עלינו חקיקה משפטית מסוכנת שקרעה את העם מבפנים.
מולו, בימין, גורסים שלא התרגשה עלינו רעה אלא מפני שיריביהם לא השלימו עם ניצחונם בבחירות, שהביא לידי יישום חקיקה משפטית לגיטימית, עד כדי כך פגמו בחוסן הלאומי בסרבנותם ועודדו את אויבינו לתקוף.
דמדומי המערב
המשותף לשתי הגישות הוא בכך שהן תולות את האשם בנו פנימה, בציינם שבחמאס זיהו את הקרע הפנימי בתוכנו, כאילו יש למישהו שם את היכולת להכריע בסוגייה האם הקריאה למרי אזרחי הסתכמה בסרבנות אקטיבית או בהימנעות מהתנדבות פאסיבית (משהו שאפילו אנחנו לא ממש יודעים להגדיר).
הדברים נכתבים לא (רק) מפני שמחבלי חמאס (או חיזבאללה, או משמרות המהפכה או החות'ים) אינם מבדילים בין מתנחל לקפלניסט - עבורם כולנו בני מוות על שום יהדותנו, ישראליותנו או מערביותנו, אלא בגלל שנדמה שאנחנו מסרבים להכיר בעובדה שבסך הכל "זכינו" בכרטיסים לשורה הראשונה בסרט על דמדומי המערב.
נדמה שאי אפשר להפריז בגודל השעה: סדר עולמי שכמעט הגיע לגבורות (נשמר מאז כניעת גרמניה הנאצית ויפן בעקבותיה, הקיץ הזה לפני 79 שנים), מתמוטט לנגד עינינו.
פשפשו מעט בנבכי ההיסטוריה האנושית ותגלו שכמעט תמיד היה זה כך: ההגמוניה השלטת, שיש לה מה להפסיד, נוטה שלא לקיים עימותים מול סכנות שנראות קיקיוניות אלא מבקשת להכיל אותן, מאחר שנדמה לה שהיא חזקה דיה. כך מלבלבים גידולי הפרא בשוליה - וברגע שהיא מבינה את גודל הסכנה, זה בדרך כלל מאוחר מדי.
אין כאן רק פינוק שמקורו בחוסר הנכונות לגרוע מחיי הנוחות שאפיינו את חיינו כאן עד לפני קצת פחות משנה (כמו שסבור למשל תא"ל ברק חירם). יש כאן גם שאלות מפתח שמלוות הן את המערב בכללותו והן את ישראל עוד מלפני הקמתה. שאלות מוסריות שנוגעות לבבואה שנשקפת אלינו מהמראה.
קל לנו, כישראלים, להבין את הדילמה המוסרית של המערב - שהיה צריך להעלות באש כבר את המרחב העוין מתימן ועד טהרן. ההבדל בינינו לבין אירופה וארה"ב הוא שאנו יודעים שכדי שתוכל בכלל לבחון את פניך במראה, עליך להיות מסוגל לעמוד על רגליך... כלומר, תנאי מוקדם לדילמה המוסרית הוא קודם כל לנצח ורק אחר כך לשאול מה זה עושה לנפש.
כך למשל, עד שיגמרו להכות על חטא הקולוניאליזם שאפשר את צמיחת המערב העשיר, יגלו שבזמן שהיכו על חזם, נעלם שאר הגוף.
געגועיי לברז'נייב
לכן מה שברור לנו כל כך, גם מייאש כל כך: אין שום סיכוי שאצליח להסביר לחברי בלונדון או בניו יורק, שצורך כמוני את אותה תרבות, לובש את אותם בגדים, מתלהב מאותם סרטים, ספרים וסדרות בנטפליקס, למה אני חייב לקטול את אויבי כדי להוסיף להתקיים, כאילו הייתי בן שבט ברברי ולא אזרח המערב הנאור.
המזרח התיכון שעומד להתלקח, אינו אלא צלחת פטרי שבה עורכות המעצמות ניסויים בנשק ביולוגי: הרוסים בוחשים כאן, הסינים מעורבים - ולך תזכור שרק לפני קצת יותר משלושים שנה עמדה מזרח אירופה על ברכיה, שבורה מעשרות שנים של קומוניזם והתחננה למעט מזון.
מה עשו האמריקאים? במקום לעצב מחדש את דמותה כפי שעשו לגרמניה ויפן, ניסו עליה את תרופת הפלא "דמוקרטיה", כחלק מגישה אמריקאית מתנשאת לפיה אם זה טוב לארה"ב, זה מוכרח להיות טוב לכולם (ואם זה לא עובד, הבעיה היא בילידים המטומטמים שלא השתמשו נכון בכלי הנפלא שניתן בידיהם).
ככה העביר המערב את המזרח, שהובס במלחמה הקרה, מידי המפלגה הקומוניסטית לידי שרידי הק.ג.ב: רצו בוריס ילצין שיכור וחביב ויצא להם ולדימיר פוטין - גרסה רעה במיוחד של הנבל מסרטי הריגול הישנים.
באותה גישה ממש נקטה - ואולי אולצה לנקוט - ישראל, בבואה לחסל את הטרור מעזה: ביד אחת הכתה בחמאס וביד השנייה נתנה לו לשלוט במשלוחי המזון לעזה, מה שרק הגביר את כוחו בקרב האוכלוסייה המקומית. חלם שנהגתה בוושינגטון ונבנתה על ידי ישראל.
הנאצים החדשים
לכן גם עתה, עת חבורה של מוסלמים קיצוניים מאיימים על השלום העולמי (בעצם, למה לנקוט לשון דיפלומטית? מפנטזת על שריפת תינוקות אמריקאים ואירופים כשם ששרפה תינוקות בקיבוצי העוטף), נעה תגובת המערב ממתיחת שרירים לצורך הפגנתם בלבד ועד לרדיפת שלום נעלה לכאורה, המיוצגת בידי כאלה שבטוחים שאפשר לעשות אתם "סולחה", אם רק תיאות ישראל להגיע אליה בתפקיד הכבשה.
כן, זה לא פשוט להביט בכל זה מצד ולהרגיש שאנחנו היחידים שמזהים את גודל הסכנה, את כוונותיו האמיתיות של האויב ואת הדרך להתמודד אתן, אבל הי - האם אנחנו הגבנו כראוי על "טפטופים" מעזה על יישובי הדרום?
ואפילו עתה - האם אין אנו מקבלים בהכנעה את הפיכת צפון ישראל לרצועת ביטחון פנימית, רק כדי לשמור על מראית עין של נורמליות בלב מדינת ישראל?
ואם את עצמנו לא שכנענו להגיב כהלכה, מה לנו לפתח ציפיות שכאלה מהמערב, שחוגג בשלווה את המשחקים האולימפיים או מתכונן לבחירות בארצות הברית (רק הביטו בשני המועמדים כדי להבין שלא ניוושע מאף אחד משניהם)?
כן, גם שם מתמודדים עם מה שנראה כרגע בעיניהם כתקלות פעוטות בדמות ביטול הופעותיה של טיילור סוויפט בווינה, אוסטריה (לשם שינוי בגלל איומים של מוסלמים קיצוניים סונים). מושכים בכתפיים ועוברים לסדר היום, מבלי לזכור שלפעמים מה שמתחיל עם אנשלוס קטן בווינה, עתיד להלום - בעקיפין ובאיחור קל - גם בנמל הפנינה שלחופי הוואי, ולהטיל את העולם למרחץ דמים, אסון שכמוהו לא ידע מעולם.
עם כל הכבוד ליריב לוין ולשקמה ברסלר, שניהם (כמו כולנו) הם רק צופים בשורה הראשונה במחזה הנוראי שאפשר כי עומד להתחולל לנגד עינינו: צ'מברלין הוא עדיין ראש ממשלת בריטניה הבטוח שביכולתו להציל את השלום העולמי ואייזנהאואר הוא עוד הנשיא שלפני בוקר ה-7 בחודש.
לא, לא: לא 7 באוקטובר 2023, אלא 7 בדצמבר 1941.