בשנים האחרונות, ובעיקר במהלך מלחמת חרבות ברזל, עבר העורף הישראלי כמעט את כל סוגי התקיפות האפשריים. אין ספק שמתאר האיומים (כולל רעידות אדמה) על ישראל ככלל, ועל עורפה האזרחי בפרט, מחדד את הצורך לבחון איך היא מתגוננת אל מול האיומים - בהגנה אקטיבית ובהגנה פאסיבית כאחד.
מהן שכבות המיגון האקטיבי? השכבה הראשונה היא טילי החץ לסוגיהם, שמיירטים את הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח ומופעלים אחרי זיהוי תקיפה המכוונת לישראל; השכבה השנייה היא טילי קלע דוד/שרביט קסמים, לאיומים בטווח הבינוני; ותחתיהם מגיעה שכבת טילי כיפת ברזל, שכוללת גם שימוש במטוסי יירוט לסוגיהם. השכבה הבאה, מתחת לכיפת ברזל, מושתתת על מערכות דמויות מערכת הפטריוט, ותיקת מלחמת המפרץ הראשונה.
וכאן אנחנו מגיעים אל ההגנה הפאסיבית, שכוללת מקלטים, חדרי ביטחון, מרחבים מוגנים, מרחבים ציבוריים כגון מנהרות הכרמל ומנהרות הרכבת הקלה, אבל בעיקר את המרחב המוגן הדירתי - הממ"ד. עבור כותב שורות אלה, אין ספק שהממ"ד הוא מקום ההגנה המועדף. הוא מצויד בדלת פלדה, בחלונות משוריינים ובתריסי מתכת, ודפנות הבטון מספקות הגנה אל מול תוצאות ירי אפשרי - החל מפיצוץ, עבור ברסס ובהדף וכלה בהלם. כמובן, אם עולה צורך בשהייה ממושכת בממ"ד, מוטלת על השוהים האחריות להצטייד בפנס, בערכת עזרת ראשונה, במזון ובמים.
מכיוון שלא כל אזרחי ישראל בעלי גישה לממ"ד ביתי או למקלט, האופציה המועדפת הבאה היא חדר המדרגות (במקרה של בניין דירות) או חדר פנימי, עדיף ללא חלונות (במקרה של בית פרטי). כמובן, יש הבדל בין סוגי האמל"ח שבידי חמאס לבין אלו שבידי איראן וחיזבאללה - האחרונים מחזיקים בארסנל שכולל טילים בליסטיים, עם ראש נפץ כבד בהרבה - ועדיין, האפשרויות שפורטו כאן מעניקות הגנה טובה, גם אם לא הרמטית.
אם נוסף על כל אלה נדאג לגבות את מערכת הממ"דים או המקלטים בשכונה ובקהילה, לחזק את מרכזי החוסן, להעצים את מד"א ולוחמי האש ולהכין את פיקוד העורף ואת משקי שעת החירום; ואם נבין שהאיומים גרועים פחות משנדמה לנו; ואם נשמור על לכידות במידה הנכונה - נוכל לעמוד באתגר ולהשיג את המטרה: להפוך ל"עם קשה עורף", במובן החיובי של הביטוי.
הכותב הוא ראש המגמה ללימודי ביטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל