הגאווה והבושה: עמית אלור זכרה את החטופים שמדינת ישראל הפקירה

גם אם לא תושג עוד אף מדליה אולימפית נוספת, הרי שמשחקי פריז 2024 יחקקו בהיסטוריה כרגע השיא של הספורט הישראלי. סיבה מצוינת לומר תודה לוועד האולימפי הישראלי על הכנה מצוינת.

אם ההישג הקודם שלנו בפריז לוקח אותנו יותר מ-30 שנה אחורה, עד לניצחון ההוא (יוקרתי מאוד, אך חסר חשיבות) על נבחרת צרפת, הרי שהפעם עמדו ספורטאים ישראלים על הפודיום לא פחות משש פעמים, מנפצים גם את שיא הזכיות הקודם מטוקיו 2020 (שהתקיימה ב-2021).

אל שש המדליות שבהן זכתה ישראל, נכון לרגע כתיבת הטור הזה, אפשר לצרף עוד מדליה "חצי ישראלית" זו של עמית אלור בהיאבקות.

אמנם יש משהו פרובינציאלי על גבול הנלעג בחגיגות המדליה ששייכת לארה"ב (מי שלא צפה אמש בשידורי כאן 11, בה התנפלו השדרים על יעל ארד, נשיאת הוועד האולימפי הישראלי, בתביעה לצרף את אלור למשלחת ישראלית ללוס אנג'לס 2028, לא ראה מופע פרובינציאלי מימיו), אבל דווקא אלור עצמה היא שהוכיחה שגם אם אינה מתחרה תחת דגל ישראל, היא יותר ישראלית מהרבה ספורטאים שכן מייצגים אותנו.

זה קרה כשמיד אחרי הזכייה במדליית הזהב, יצאה אלור מהאולם כשהיא עונדת את סיכת החטופים והצהירה: "שכל העולם ישמע, החזירו אותם הביתה!".

זה היה רגע של התעלות, אבל גם של סטירת לחי מצלצלת - שמגיעה לנו בדין. קודם כל לציבור הישראלי, שבין בהלה לרכישות של שימורים בסופרמרקט לחופשה השנתית שהתבטלה ביחד עם הטיסות, לבין פחד מהתקהלות במקום כמו כיכר החטופים, לקח חופשה מהמאבק להחזרתם.

וזו הייתה סטירת לחי מצלצלת עוד יותר לוועד האולימפי הישראלי, שמרוב פחד מסנקציות (שגם כך יש מי שתובעים אותן נגד ישראל), הרחיק את הספורטאים הישראלים מכל התבטאות שיכולה להתפרש כפוליטית, אפילו אם לא מדובר בהצהרה לוחמנית אלא בסך הכל בקריאה לשחרור החטופים.

כדי להיות הוגן עם הספורטאים, נזכיר שחלק מהם ציינו את הנושא (למשל פיטר פלצ'יק בריאיון לערוץ הספורט אחרי ההפסד בתחרות הקבוצתית לצרפת - והיו עוד אזכורים), אבל הומאז' כמו שעשתה עמית אלור, לא היה במשלחת הישראלית, כמה חבל.

כי בניגוד לקריאות המטומטמות על הפרדת ספורט ופוליטיקה, ספורט אולימפי הוא קודם כל פוליטיקה - ומטב לנו ספורטאי שייזכר כמי שנשללה ממנו המדליה בגלל מחאה שבאה מנהמת הלב של כולנו, מאשר מדליסט אולימפי כנוע ושתקן.

לא מאמינים? ראו איך זוכרים עד היום את הספורטאים השחורים שהניפו אגרופים על דוכן המנצחים באולימפיאדת מקסיקו 1968, או איך מצדיעים למוחמד עלי, דווקא בגלל שנשללה ממנו המדליה האולימפית - זיכרון שיחיה גם הרבה אחרי ששוללי המדליה ההיא כבר נשכחו מכל לב.

זה צרם כי בכל השיחות מבכירים ישראלים שאצו רצו אל הטלפונים כמו לימור לבנת בשעתו, באתונה, אל הפודיום של גל פרידמן, לא עלה הנושא (ומזל שמחצית מהמדליות הושגו בשבת, מה שמנע לפחות שיחות טלפון מביכות בלייב, בסגנון "ארטיום, זה בוז'י, הנשיא שלך").

מילא בטלפון מבנימין נתניהו לאורן סמדג'ה, הן לנתניהו יש אינטרס ברור שלא להזכיר את החטופים, מילא בשיחות מטעם שר הספורט מיקי זוהר - חייל נאמן של נתניהו, אבל מנשיא המדינה, היה ניתן לצפות לכל הפחות שיזכיר את החטופים, פצע שאמור להיות פעור בלב כולנו.

ואם כבר הזכרנו את המכונה-נשיא, שהיה לו דחוף לבקר אצל המשלחת הישראלית ערב פתיחת האולימפיאדה. האם לא היה זה הוא שהשמיע באותו מעמד את ההצהרה המביכה לפיה אם החטופים ישמעו על מדליות של ישראל, ליבם התמלא בגאווה? אז מדוע הם נעלמו מהזיכרון הנשיאותי עם שמחת הזכייה?

אין פה טענה לספורטאים שבטח הופחדו כהוגן שלא לדבר על הנושא, אלא רק אולי בראיונות מאוחרים יותר לתקשורת הישראלית. יש פה טענה לישראל הרשמית - מנשיאה, דרך ראש ממשלתה ועוד לוועד האולימפי שלה, שרואה בנושא אבן נגף.

וזאת הבעיה העיקרית: האומללים שנחטפו ממיטותיהם הפכו לאבן נגף, טרדה, טרחה, משהו שמפריע למאמץ הצבאי ומעכב את הניצחון. מהנעלה שבמטרות המלחמה, הפכו החטופים למס שפתיים - וכמו שלמדנו במהלך משחקי פריז 2024, אפילו מהמעמד הזה הם כבר נושלו.

ואולי ברגע הזה, שבו עמית אלור האמריקאית העלתה את החטופים על ראש שמחתה, בנקודה המאושרת ביותר בחייה, יש משמעות סימבולית שחורגת הרבה מעבר לספורט: החטופים הישראלים מעניינים את ארה"ב הרבה יותר משהם מעניינים את ישראל.

עת איסמעיל הנייה מחוסל, האמריקאים הם שתופסים את הראש כשהאסוציאציה הראשונה שלהם היא שבכך אולי נגזר דינם של החטופים שעדיין בחיים, בעוד בישראל מחלקים כל מני רפי ורפות שכל בקלאוות.

ייאמר מיד, האמריקאים אינם חפים מאינטרסים זרים בלחציהם לקדם עסקת חטופים כמעט בכל מחיר, עסקה שיש נגדה כמה טיעונים כבדי משקל, ועדיין - הידיעה שהחטופים הישראלים עומדים לנגד עיניהם ולא לנגד עיני ממשלת ישראל, היא לא פחות מחרפה.

החרפה הזאת התגלגלה גם אל ההישגים הנהדרים (אכן נהדרים, בלי שמץ של ציניות) של הספורטאים הישראלים על מזרני הג'ודו וההתעמלות בפריז או בחופי מרסיי - ויכול מאוד להיות שלא היינו חשים בה כלל, בליבנו העולה על גדותיו מרוב גאווה לאומית, עד שבאה מתאבקת אחת, "חצי ישראלית", בטוחה בעצמה דיה תחת דגל ארה"ב (כמה סימבולי!) נשאה בגאון את סיכת החטופים הצהובה וקראה להשיב אותם הביתה, ברגע שכולו גאווה שלה וכולו בושה של כולנו.

אז עמית אלור, תודה לא רק על תחרות מצוינת ועל הדגשה בכל ריאיון של הקשר שלך לישראל, אלא תודה גם בשם שני ילדים קטנים וג'ינג'ים, שאחד מהם ציין לפני יומיים בשבי יומולדת חמש, אם צייו. אללי, איזו זוועה.