קרוב לעשרה חודשים מלווה אותנו כמו צל שחור משחור מועקה כבדה: איך אירע המחדל המודיעיני המהדהד בתולדות ישראל? איך, למרות השיעור המר שלמדנו ב-1973, זה קרה לנו שוב?
מול הכישלון הצורב הזה, אנחנו נוהגים להודות בצער רב: עמד מולנו מנהיג מתוחכם, שתכנן הכול תוך ירידה קפדנית לפרטים הקטנים והמזעזעים ביותר - יחיא סיונואר הכיר אותנו באופן אינטימי. הוא קלט אותנו.
הוא היה רק בן 20 כשנכלא לראשונה בכלא ישראלי לתקופה קצרה, והיה כמעט בן 50 כשהשתחרר. אופיו, כמנהיג חסר מעצורים ואכזר, התעצב בשנים אלה. הוא למד עברית על בוריה, קרא את כל העיתונים מדי יום. התראיין בעברית. אנחנו הצלנו את חייו מגידול סרטני במוחו, טיפלנו בשיניו, ממש ברית דמים נכרתה אז.
אנחנו, הישראלים, לא שולטים בערבית, איננו יודעים דבר אודות החברה הפלסטינית, אין לנו מושג מהם הזרמים שבה ומהם הלכי הרוח בה. לעומתנו, וואחשים שמטילים קוביות ומחפשים את המארס בשש בש, סינוואר הוא שחקן שח-מט קר רוח ומחושב, שמכיר על בוריין את כל הפתיחות והגמביטים, בדרך למט הטרוריסטים.
רק שכל זה לא מדויק. סינוואר, כמעט כמונו, שונאיו-קרוביו, חווה כשל מודיעיני קולוסלי. גם הוא היה שבוי בקונספציה. גם הוא נפל בגללה.
בכתבת פרופיל, שפורסמה ב"וול סטריט ג'ורנל" לאחר תחילת המלחמה, הסביר ד"ר יובל ביטון, לשעבר רח"ט המודיעין בשב"ס ומי שבאמתחתו מאות שעות סינוואר, כי מנהיג חמאס בעזה סבור ששירות החובה והמילואים בישראל - הוא למעשה חולשה שהוא כאויב יכול לנצל. אליבא דסינוואר, העובדה שכמעט כולנו היינו בצבא, ושמור לו אצלנו מקום מיוחד בלבבות, הופכת כל נפילה בשבי של חייל לפגיעה אסטרטגית. ישראל, לפי אותה תפיסה, תעשה הכול ותשלם הכול עבור שבויים. וזה עבד לו באופן הכי אישי שיש: סינוואר שוחרר בעסקת שליט.
אבל סינואר, אולי בגלל השהות הארוכה במנהרות, לא התעדכן, ושגה אסטרטגית: ההנחות לגבי ישראל, שאולי היו נכונות לשנת 2011 כשנחתמה עסקת שליט, כבר אינן רלוונטיות מאז אוקטובר 2023.
הלכידות הישראלית, שכה הרשימה את אנשי חמאס, לא קיימת. עם אחד? כולנו אחים? ביחד ננצח?
היית תמים סינואר: כיום יש פה עממים. יש עם שמפגין למען החטופים והשבויים ושבוע אחר שבוע סופג אלימות קשה מידי המשטרה וגם מצד עוברי אורח משולהבים; ויש עם שמגדף את משפחות החטופים ושבטוח שההתרחשויות שמאז 7 באוקטובר הם ימים מצוינים, נס גלוי, פעמי משיח. יש עם שחייו נעצרו ב-7 באוקטובר: אנשי ונשות מילואים בשירות בלתי נגמר, משפחות שנעקרו - חסרות בית, חסרות עבר וחסרות הווה ועתיד, בעלי עסקים קטנים שעומדים בפני קריסה; ויש עם שמשוכנע שהיתה בגידה מבפנים, ולועג לצבא שנמתח עד דק ולכישלונותיו.
עתה, כאשר נתניהו ממשיך למסמס עד אין קץ את עסקת החטופים, כך שגם סרטוני עינויים של החטופים לא מרככים את הלבבות; ושעה שעזה ספגה רבבות הרוגים וטובלת בעיי הריסות, שווה לחזור לראיון שהעניק סאלח אל-עארורי, לאחר עסקת שליט. בראיון הסביר בעברית אל-עארורי (שהיה מפקד הזרוע הצבאית של חמאס וחוסל בביירות בינואר השנה) מדוע הרגישות הישראלית לחיי חיילים ואזרחים, אותה לכידות מפורסמת, היא "נקודת כוח לחברה הישראלית, שהלוואי שלא היתה לכם. אני, כאויב שלכם, יותר טוב לי, ואהיה שמח אם יגיעו הישראלים למצב שלא מעניין אותם החייל או האזרח. זה יפגע בצבא ובכל החברה הישראלית".
סינואר לא הבין שהתרחיש שאל-עארורי דיבר עליו הגיע, אולי מהר ממה שציפה. הוא קיווה להלום בנו קשות, וללכת לעסקה מהירה שתביא לשחרור כל האסירים, ותציג אותו כמנצח וכמשחרר הגדול - אך התבדה.
סינואר לא הבין ש"ביחד ננצח" הוא לא יותר מסלוגן ריק, תרמית של אחדות, שנועד לסמא את עיני הציבור, ולנרמל את ההפקרה שאין שיעור לה. זניחת החטופות והחטופים, קריעת ההסכמות הבסיסיות ביותר שכוננו את העם שהקים את ביתו בציון, מסמנת כי הפכנו לפזורה בארצנו. מעם ללא ארץ, לארץ ללא עם.
הכותב הוא בעלי קבוצת התקשורת unik