"ישנם כמה מפגשים רפואיים שאף רופא לא צריך להתמודד איתם. אף אדם, ובוודאי אף ילד, לא צריך לעבור את סוג השבי האכזרי בו נתקלנו לאחרונה בעקבות האירועים הנוראיים של ה-7 באוקטובר 2023 בישראל". דברים אלה נכתבו במאמר מיוחד שחיברו מנהלי בתי החולים לילדים ומחלקות הילדים בישראל, שטיפלו בילדים שחזרו משבי החמאס בעזה. ואולם כאשר ביקשו המחברים לפרסם את המאמר בכתבי העת הרפואיים הגדולים והחשובים בעולם, הם נתקלו בסירוב תקיף.
אורכו של המאמר הוא עמוד אחד, והוא נשלח ליותר מעשרה כתבי עת רפואיים נחשבים בעולם מתחילת השנה. להפתעתם של כותבי המאמר, בזה אחר זה התקבלו מכתבי העת תשובות שליליות. "היינו מאוד נסערים מהטיפול בילדים", מספר פרופ' דרור מנדל, מומחה ברפואת ילדים ומנהל ביה"ח לילדים דנה-דואק בתל אביב. "אני זוכר עדיין את היום שבו קיבלנו את הילדים על הגג של איכילוב. הם ירדו ממסוק וראינו את המבט שלהם בעיניים. ברגע הזה אתה אומר לעצמך שבתור רופא ילדים, אתה לא מאמין שזה מה שהעיניים שלך רואות", אמר מנדל לוואלה.
המאמר פורסם השבוע בכתב העת באנגלית של ההסתדרות הרפואית בישראל (IMAJ), ביוזמתם של מנדל ושל פרופ' רונית לובצקי, מנהלת מחלקת ילדים בביה"ח דנה-דואק, ובשיתוף פרופ' איתי פסח, מנהל מרכז ביה"ח ספרא לילדים בשיבא המרכז את הטיפול בחטופים, פרופ' דוד גרינברג, מנהל היחידה למחלות זיהומיות בילדים בביה"ח סורוקה, ד"ר אפרת ברון הרלב, מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים ופרופ' גילת לבני, מנהלת מחלקת ילדים במרכז שניידר, שמונתה למנהלת מחלקת השבים בבית החולים.
"החלטנו לכתוב מאמר שמתאר את הקושי שלנו בתור רופאי ילדים ואת הזעזוע שחווינו", סיפר. "המחשבה הייתה להעביר מסר לרופאים בכל העולם, שאנחנו, כרופאי ילדים, ומקצוע הרפואה בכלל, נכשלנו, כי ילדים הם מחוץ לתחום. זו הייתה קריאת השכמה לעולם. הרגשנו שיהיה נכון שכלל בתי החולים שטיפלו בילדים בישראל יהיו שותפים לכך, ושיהיה מסר אחיד. התחלנו לשלוח את המאמר לכתבי העת וקיבלנו סירוב בזה אחר זה".
לדבריו, חלק מהטיעונים לסירוב היו שהמאמר לא מתאים לפרסום. על כך הוא אומר בגיחוך: "אי אפשר להגיד דבר כזה על רשמים של רופאים שמטפלים בילדים, בסיטואציה מאוד חריגה ומיוחדת. היו כאלה שהגדילו לעשות ואמרו לנו שזה לא מעניין את קהל הקוראים שלהם. חשוב להבין שקהל הקוראים הם רופאים ברחבי העולם. זו אמירה מקוממת מאוד מבחינתנו. לא היה כאן שום פן פוליטי, אלא מאמר רפואי נטו, ויש כאן מסר שילדים לא צריכים להיות חלק ממלחמה, ולא בשום מאבק פוליטי מכל צד שהוא".
מנדל הוסיף ואמר שבאופן כללי במהלך המלחמה, רופאים רבים מישראל מתקשים לפרסם מאמרים רפואיים בכתבי עת נחשבים, שבעבר היו מפורסמים ללא קושי, והיום הם אפילו לא עוברים את מבחן הראשוניות.
"הרבה מאמרים נדחים על הסף, הם בכלל לא עוברים לשלב הבא", הוא אומר. "ברגע שרואים שהרופאים מישראל - המאמר נדחה כמעט תמיד מיד. אנחנו גם פחות מוזמנים לכנסים, לתת הרצאות ולהיות יושבי ראש בכנסים נחשבים". על התחושות בכנסים השונים אמר: "הייתי מאז 7 באוקטובר במספר כנסים ברחבי העולם. יש את אוהדי ישראל שמזועזעים, ויש רופאים אחרים שיושבים על הגדר ולא מבינים את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. אנחנו מספרים את העובדות ולא מפיצים תיאוריות לא נכונות".
במאמר, הרופאים מספרים על מצבם של 37 הילדים שהגיעו לבתי החולים אחרי שבי של 50 יום בידי חמאס לבתי החולים: "התבוננו בילדים האלה בעיניים עצובות. חלקם סבלו מפציעות פיזיות קשות כמו קטיעות, זיהומי רקמות עמוקים, שברים וזיהומים בעצמות, פצעי כדור, ירידה חמורה במשקל וחוסר איזון אלקטרוליטים. כולם נפגעו נפשית ופסיכולוגית. חוויות אלו היו מרגשות מאוד, לא רק עבור בני הערובה המשוחררים ובני משפחותיהם, אלא גם עבור הצוות שטיפל בהם".
עוד נכתב: "שום דבר בקריירה הארוכה שלנו כרופאי ילדים לא הכין אותנו לטפל בילדים ששוחררו מ-50 ימי שבי מטרוריסטים. הטיפול בבני ערובה משוחררים, שלא לדבר על ילדים בני ערובה, אינו חלק מכל סוג של הכשרה רפואית, לא בבית ספר לרפואה, וגם לא בשום השתלמות רפואית ובכנסים אקדמיים".
במאמר עצמו מתייחסים לכך אנשי הרפואה הבכירים בישראל בקונפליקט הכרוך בטיפול בילדים שחזרו משבי ובדאגה לאלה שנותרו שם, אל מול המשך הטיפול בילדים עזתיים שקיבלו אז טיפולים מצילי חיים בבתי החולים ברחבי הארץ. כיום כבר לא מטופלים ילדים מעזה בישראל.
במאמר נכתב: "ליבנו גם עם ילדי עזה, שהם קורבנות של הסכסוך הזה, שאף אחד מאיתנו בישראל לא רצה או התחיל. נזק נלווה הוא טרגדיה אנושית, וכאשר הוא מתייחס לילדים, הוא נורא במיוחד. אנו ועמיתנו מאמינים שטיפול בילדים עזתים בבית חולים ישראלי בזמנים כאלה הוא הגשמה של ערכי הליבה הרפואיים והאנושיים שלנו. זה מראה את הטבע האמיתי של החמלה, וכיצד הרפואה יכולה לרפא לא רק את החולה הפרטי, אלא גם את החברות כאשר אנו מטפלים בילד במצוקה, כל שאר השיקולים נפתרים".
במאמר מתארים הרופאים, בצד האופטימיות, את התסכול גדול מכך שבזמן שהם מטפלים בילדים, ישנם עדיין שבויים אצל החמאס. "כל התחושות החיוביות לוו בתחושת אימה ברורה לגבי מה שהם חוו, וההחלמה הארוכה שעוד לפניהם. הרגשנו הקלה שהם חזרו עם יקיריהם ששרדו, ובו בזמן מודעים לכך שרבים אחרים, במקרים מסוימים הורים, אחים וחברים, הוצאו להורג או היו עדיין בשבי".
בסיום המאמר, המחברים מותחים ביקורת קשה על העולם כולו ועל מקצוע רפואת הילדים בפרט: "אנחנו מרגישים שמקצוע רפואת הילדים כשל בחובתו לקבוע סטנדרטים גלובליים ברורים, כדי להגן על ילדים, ולחנך את אוכלוסיית העולם כיצד להגן עליהם מפני התעללות אלימה. אנו מקווים שבעתיד אף רופא ילדים לא יצטרך לטפל בילדים המשוחררים משבי טרוריסטים כמונו, אך איננו יכולים להיות בטוחים בכך, אלא אם מקצוע רפואת הילדים יתרומם ויכריז חד משמעית שילדים חייבים להיות אסורים בכל סוג שהוא של סכסוך מזוין. עלינו לעשות זאת עבור עצמנו, כולנו חייבים לעשות זאת, אם אנו מעריכים את הזהות המקצועית והיושרה שלנו, והכי חשוב, עלינו לעשות זאת עבור כל ילדי העולם. אנו מקווים מאוד לשחרור מיידי של כל בני הערובה, ילדים ומבוגרים".