כמו עוד יותר מ-60 אלף תושבי קו העימות בצפון, גם בני אברהמי נעקר מביתו שבקריית שמונה עם פרוץ המלחמה לפני 10 חודשים. מאז, הוא מתגורר במלון "קיסר" שבטבריה, יחד עם מפונים נוספים מצפון הארץ. בשלב מסוים, החליט בני לעשות מעשה שיספר את המציאות המורכבת דרך עיניהם של דיירי המלון - אותם ראיין זה חודשים. השבוע, יוציא את לקט הראיונות שקיבץ בספר: "מתי נחזור הביתה?".
"כשישבתי בלובי באחד הימים", סיפר אברהמי, "ראיתי בחור כבן 40 מכונס בתוך עצמו ועצוב. שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי שביתו נהרס בהפגזה. 'אני לא יודע מה לעשות, כל חיי עבדתי על בניית הבית', הוא סיפר לי ושאל- 'לאן אחזור, למה אחזור, מתי אחזור הביתה?'. הקשבתי לו וגיליתי אמפתיה והלב שלי נצבט", שחזר את הפגישה. "אחרי שלושה שבועות עלינו הוא ואני ביחד במעלית, ובתו היתה איתו. הוא נראה כאדם שאיבד את שמחת החיים שלו וראיתי שהוא לא התגלח כבר הרבה זמן. הוא ובתו החזיקו ידיים והוא נאנח. הבת דאגה ושאלה אותו מה קרה ומיד אמרה לו: 'אבא, אל תדאג, יהיה בסדר'".
אברהמי אומר ש"המצוקה ישבה לי על הלב במשך הרבה זמן". הוא החליט להתחיל לשבת ולדבר עם דיירי המלון שעזבו את בתיהם שבגליל העליון ולראיין אותם. במלון מתגוררים תושבים ממספר קהילות- מקרית שמונה, מקיבוץ ברעם ומשלומי. "רציתי לשמוע מהאנשים על ההרגשה שלהם והתחלתי לראיין. ראיינתי 14 אנשים, הצעירה שבהם בת 18 והמבוגרת בת 85". אחרי ששאל כל אחד ואחת לסיפורי החיים שלהם, שאל על ההרגשה שמלווה אותם בחייהם מאז שעזבו את הבית ועברו לגור בבית המלון, למה הם מתגעגעים, מה הקשיים שהם מתמודדים איתם ומה נותן להם תקווה וכוח?
אברהמי נולד בקרית שמונה וגדל עם עוד שמונה אחים. הוריו עלו מאירן ב-1950, אביו התעוור ואמו נותרה מפרנסת יחידה "שנלחמה כלביאה לגדל את תשעת ילדיה", סיפר בהערצה. כשהיה בן 11 ביקש לעבור ולגור בקיבוץ ועבר לקיבוץ הסוללים. בגיל 22, אחרי שהשתחרר משירות צבאי שב לקרית שמונה, "כור מחצבתי", הוא מגדיר אותה. הוא מעריך ומוקיר את הסוללים על השנים שבהן חי והתחנך ושלדבריו "שם נטעו בי תחושת שליחות", אבל בקרית שמונה הוא רואה את ביתו האהוב. הוא נשוי לרלי, עובדת סוציאלית, והשניים הורים לשלושה בנים. ב-13 השנים האחרונות הוא מנהל את המרכז לעיוור ולחירש בעיר ובמהלך השנים מילא עוד תפקידים בתחום החברה והרווחה בעיר.
בחודשים האחרונים מרבית המשפחות הצעירות שפונו עזבו את המלון ועברו לדירות ששכרו ומרבית הדיירים נמנים על האוכלוסיה המבוגרת. עם זאת, אברהמי רצה לשוחח עם מרואיינים ממגוון גילאים. לדבריו "ניכר שיש הבדלים. גיליתי שהמבוגרים רואים עצמם חוזרים הביתה, למרות המציאות הקשה. אצל הצעירים שמעתי הססנות והם בכלל לא בטוחים בכך שיחזרו".
אחת המרואיינות הייתה אילנה איתמרי מקיבוץ ברעם שאותה ואת בעלה המנוח, אריה, הכיר כשהתנדבו בסניף של עמותת "ידיד" בקרית שמונה שאותו ניהל אברהמי. "כאשר אני שומע את סיפור חייה של אילנה אני מבין שהשהות במלון בזמן מלחמה הוא כאין וכאפס למה שהיא עברה כבר כשהיתה ילדה", סיפר. "אילנה נולדה ביוגוסלביה. כשהייתה בת ארבע התחילה מלחמת העולם השנייה. אביה נלקח למחנה אחד והיא ואימה למחנה אחר. חייה ניצלו הודות לקהילה היהודית שחילצה 35 ילדים ואילנה ביניהם. היא איבדה את הוריה ומי שגידל אותה היו הדוד והדודה. כשאני שואל אותה כיצד היא חשה לגדול ללא הורים היא עונה: 'אני מאחלת לכל ילד שיגדל כמו שאני גדלתי. הם טיפלו בי באהבה והיו הורים לכל דבר וסבא וסבתא לילדיי'. הדוד והדודה יחד עם אילנה הקטנה הצטרפו לפרטיזנים עברו ממקום למקום עד שהסתיימה המלחמה. בשנת 1948 הם עלו לישראל".
כששאלתי מה הכי חסר לה, 7 חודשים לאחר פינויה, אילנה ענתה: "הבית שלי. הגינה שלי. אני מייחלת שלא יהרגו חיילים. יש לי שריטה ממלחמות מאז שאני ילדה. אני מקווה שנגיע להסדר בלי מלחמה כוללת. אני מטבעי אופטימית. אני פעילה וזה נותן לי את הכוח. לפעמים אני מרגישה שהאופטימיות שלי נסדקת. צריך כל הזמן לחפש ניצוצות של אופטימיות".
"אני עצוב מאד. הייתי בקריית-שמונה וראיתי עיר רפאים", התראיין לספרו בין היתר גם יוסף בוחבוט, תושב קריית שמונה בן 78. "כשנכנסתי לבית שלי זלגו לי דמעות. עבדתי כל החיים בשביל הבית הזה, ועכשיו הוא עומד בודד ועזוב, בית בגודל 220 מטר, ואנחנו בחדר מלון קטן. זה קשה ומתסכל".
את הגעגוע והכמיהה לשוב הביתה שמע גם מפי תושבי עירו. לא רק געגוע לבית של ארבע קירות, אלא רצון לשוב לקהילה שבה חיו, להיפגש עם שכנים, חברים לעבודה ולמפגשים בבית הקפה או בפרלמנטים בשכונת המגורים. "בקרית שמונה יש משהו מיוחד", אמר והסביר: "יש דאגה של אחד לשני, מעין סוג של משפחה גדולה".
תהל חמאוי, נערה בת 18, אמרה לו כי "בקריית-שמונה החברים שלי במרחק הליכה. אני מתגעגעת לפגישות שלנו ולזמן הנפלא שהיינו מבלים בירדן. אין אנשים חמים וטובים כמו תושבי קרית-שמונה. קריית-שמונה היא עיר שכולה משפחה אחת גדולה".
גם ציפורה אלגריסי, בת 67 מקרית שמונה אמרה לו ש"גם עם כל המצב הזה, אני מוכנה לחזור לקריית-שמונה. אני לא רואה את עצמי גרה במרכז הארץ או בשום מקום אחר. אני לא אוהבת המולה . בקריית-שמונה יש אנשים טובים וחמים שתומכים זה בזה". אבל היא הוסיפה: "אני יודעת שהרבה צעירים לא מתכוונים לחזור לקריית-שמונה וזה עצוב לי לשמוע את זה. מאוד מאוד עצוב".