לפני הכל, הנה כמה דברים שחשוב להגיד. התמונות שנראו ביום שלישי, הן בשדה תימן והן בבית ליד, הן תמונות רעות מאוד. לפרוץ לתוך בסיס צבאי זה חצייה של כל קו אדום, גם משום שמדובר בפעולה עבריינית וגם משום שהפעולה הזו היא עוד צעד לקראת אנרכיה שבה אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה. והעובדה שנבחרי ציבור היו חלק מהאירוע הזה, היא כשלעצמה תעודת עניות גדולה.
כן, הדברים האלה היו אמורים להיות ברורים מאליהם, אבל לפעמים צריך להגיד בקול גם דברים ברורים מאליהם. ועוד משהו צריך להיות ברור מאליו. שמכיוון שמדינת ישראל חייבת להיות מדינה עם נורמות ערכיות מסוימות, וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על שלטון החוק במובנו הפורמלי, הרי שאם יש חשד שחייל עבר עבירה, ודאי עבירה קשה כמו זו שבה נחשדו החיילים שנעצרו השבוע, החשד הזה חייב להיחקר.
ורגע לפני שאפרט מדוע למרות כל מה שכתבתי כאן, התגובה התקשורתית והצבאית לאירועים האלה הוציאה אותי מדעתי, אבהיר מראש שאין בכל מה שייכתב בהמשך כדי לשנות דבר מהדברים שנכתבו לעיל. לא לחינם הרמח"ל קרא לספר המוסר שלו "מסילת ישרים", ולא קרא לו "אבל למה הם?". אנחנו צריכים להיות ראויים כי כך צריך, בלי קשר למה שעושים אחרים.
סרבנים או "לא מתנדבים"?
ועכשיו, רק אחרי שהובהרו הדברים הללו, נכון להיכנס לעובי הקורה ולהסביר איפה שורש הבעיה. כדי שמדינה, כל מדינה, תוכל להתנהל, חייב להתקיים בה כלל בסיסי אחד: כל אזרח שקם בבוקר לעמל יומו חייב לדעת איך עובדת השיטה במדינה שלו. הוא צריך לדעת מה מותר לו ומה אסור לו, מה הוא אמור לעשות כדי לזכות במחיאות כפיים ומה יהפוך אותו מושא לשריקות בוז. איזו התנהגות תביא אותו לכתב אישום ואיזו התנהגות תעשה אותו מועמד לפרס מטעם נשיא המדינה. ועוד חוק אחד חייב להתקיים. שהכללים חלים על כולם במידה שווה. מדינה שאין בה אמת מידה אחת לכולם, היא מדינה שבכל רגע נתון תהיה מועדת להתפרקות, ולמרבה הצער מדינת ישראל הנוכחית היא מדינה כזו.
אני לא יודע אם יש אנשים שלאורך זמן יהיו מוכנים לשחק שחמט, כשעליהם ועל השחקן שמולם חלים חוקי משחק שונים. שלחייל שלהם מותר ללכת רק קדימה, ולחייל של היריב שלהם מותר ללכת לכל הכיוונים. אני כן יודע שמתישהו הם יהפכו את השולחן ויפוצצו את המשחק. אין אפשרות אחרת.
ישבתי מול מהדורות החדשות של ערוצי המיינסטרים ביום שלישי בערב ורשמתי את התיאורים, את הכינויים ואת ההגדרות שהדביקו שם למה שהתרחש בשדה תימן שעות ספורות קודם לכן. "כאוס", "מהומות", "איבוד שליטה", "אנרכיה", "התפרעות חסרת תקדים", "פוליטיקאים מלבים את האש", "התפרקות", "בניגוד לחוק", "פגיעה בחברה הישראלית", "התלהמות", "מערכה על דמותו של צה"ל", "לקיחת החוק לידיים", "פריקת עול", "פגיעה חמורה בשלטון החוק", "עירוב פוליטיקה בצבא".
כתבתי בתחילת הטור את דעתי על מה שהתרחש בשדה תימן ובבית ליד. אבל במשך למעלה מחצי השנה שקדמה למלחמה, דחף אותנו צד אחד של המפה הפוליטית לאנרכיה ולכאוס שלא נראו כמותם מאז קום המדינה, ושום פעולה שנעשתה בימים ההם לא הביאה איתה פרומיל מכותרות כאלה.
לא כשפעם אחר פעם הם חסמו כבישים מרכזיים לשעות ארוכות. לא כששוב ושוב הם הציתו מדורות במרכזי נתיבים ציבוריים. לא כשהם קראו למרי אזרחי. לא כשהם חסמו את נתב"ג. לא כשהם נכנסו למשרדיו של פורום רעיוני שאת רעיונותיו לא אהבו. לא כשהם ניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה כדי להגיע פיזית לביתו של ראש הממשלה. לא כשהם הוכנסו למשכן הכנסת על ידי ח"כים מהאופוזיציה וניסו לחדור אל אולם המליאה. לא כשהם החליטו לפוצץ לנו את יום הזיכרון. לא כשנפצעו עשרות שוטרים בהפגנות שלהם. לא כשהם השחיתו רכוש ציבורי ברחובות. לא כשמישהו משלהם השליך לפיד בוער על שוטר. לא כשבאירועים שלהם איימו על ראש הממשלה ב"חבל תלייה" וקראו לו "בוגד" והישוו אותו להיטלר והסבירו מעל הבמה שהוא "הצורר הכי גדול שקם לנו". כלום מכל זה לא הביא את אולפני החדשות הללו לחשוב שמדובר פה במשהו בעייתי כמו שהביאו אותם מאה איש שפרצו לשדה תימן.
במשך חודשים ארוכים אירחו תוכניות האקטואליה בכבוד גדול את הרמטכ"לים בדימוס שקראו לא להגיע לשירות מילואים, את אנשי "אחים לנשק" שהחתימו המוני לוחמים ואנשי מודיעין שהתחייבו לא להתייצב, ואת נציגיהם של מאות רופאים צבאיים שהודיעו שלא יצילו פצועים. ואף לא עורך אחד חשב שמדובר ב"אנרכיה", ואף לא פרשן צבאי אחד סבר שמדובר ב"התפרקות", או ב"פגיעה בחברה הישראלית", או ב"פריקת עול", או ב"עירוב פוליטיקה בצה"ל". אינספור עיתונאים שהשבוע השתמשו לראשונה בשריר הזעזוע, נשאו על כפיהם את החבורה המופקרת הזו, שהבטיחה לפרק את צה"ל, כשהם מסבירים לנו שהם לא "מסרבים", הם רק "לא מתנדבים".
פגיעה בביטחון
השבוע ראיינתי את סגן ראש המוסד לשעבר, רם בן ברק, איש "יש עתיד", שמחא כפיים לאנשי המילואים שהודיעו שלא יתייצבו, כשגם הוא משתמש בהסבר המביך הזה, על הפער בין "סרבנות" ל"אי התנדבות".
אז לטובת בן ברק וחבריו מ"אחים לנשק", נבהיר משהו פשוט. צה"ל איננו תוכנית כבקשתך. אם אתה לא רוצה להתנדב לקורס טיס או למילואים אחרי גיל 40, אתה לא חייב. אבל מהרגע שהודעת שאתה מגיע, צה"ל בונה עליך. וכשעשרת אלפים מילואימניקים מכריזים שלא יגיעו למילואים - ואלה המספרים שאנשי "אחים לנשק" פרסמו - הרי הם מכריזים בזאת שהם יודעים שהם משאירים יחידות בצה"ל עם חוסרים גדולים ושהם פוגעים בביטחון ישראל.
תקראו לזה "התנדבות", תקראו לזה "התקשקשות", תקראו לזה "התחרבשות", אין שום ערך להגדרות המילוניות האלה. לא הביטוי משנה, המהות משנה. תארו לעצמכם שרם בן ברק, בעברו קצין בסיירת מטכ"ל, היה מתנדב לשרת במילואים מעבר לגיל שהחוק דורש, והיה נשלח עם חייליו לפעולה סודית בביירות, ובאמצע הדרך מודיע שהוא הולך הביתה ומשאיר אותם להמשיך בלעדיו, כי הוא בסך הכל מתנדב ואי אפשר להכריח מתנדבים להתנדב.
זה נראה לכם סביר? ובכן, זה מה שעשו בעידודו ובעידודם של פוליטיקאים ושל גנרלים ושל עיתונאים המוני אנשי מילואים ש"אחים לנשק" הפעילו. צה"ל שיבץ אותם, צה"ל אימן אותם, צה"ל בנה עליהם, ואז, כשהם הודיעו כאיש אחד שלא יבואו, הסבירו לנו סנגוריהם בתקשורת שאי אפשר לבוא אליהם בטענות כי הם רק "הפסיקו להתנדב".
תארו לעצמכם שכל החבורה הזו הייתה מתמידה בהתחייבותה לא להתגייס, ולא הייתה מתייצבת ב־7 באוקטובר בנימוק שהיא לא חייבת כי זו רק "התנדבות", וצה"ל היה יוצא לקרב עם עשרת אלפים חיילים פחות ועם שתי טייסות מטוסים פחות ועם 500 רופאים פחות. מישהו היה יכול לקבל, כשעוד 50 איש או 500 איש היו נשחטים בעוטף עזה, את הסיפור של "רק לא התנדבנו"?
תארו לעצמכם שה־7 באוקטובר היה מתרחש חמישה חודשים אחר כך, ב־7 במרץ, כשהמוני טייסים יצאו לגמרי מכשירות, והם הותירו אותנו עם חצי חיל אוויר מול חמאס וחיזבאללה והאיראנים והחות'ים. מישהו היה יכול לשכנע שזה לא נורא כי הם רק "מתנדבים"?
קחו עוד דוגמה. במגן דוד אדום פועלים עשרות אלפי מתנדבים. דמיינו לעצמכם שהם מחליטים יום אחד שהם לא מתייצבים להתנדבות שלהם, כי נראה להם שהממשלה מובילה אותנו לאבדון. האם כשאנשים ימותו מהתקפי לב כי לא יהיה מי שיטפל בהם, וכשפצועים בתאונות דרכים ידממו למוות כי לא יהיו נהגים על האמבולנסים, מישהו יהיה מוכן לגבות את הצעד של המתנדבים כי הם "רק מתנדבים ואי אפשר להכריח אף אחד להתנדב"?
ולמה העמדה הכל כך פשוטה הזו לא נשמעה באולפנים? כי המגישים והעורכים והפרשנים תמכו במחאה ובסרבנים ולא רצו לקלקל להם. ולכן מבחינתם כמה עשרות מפגינים שפרצו את גדרות בסיס שדה תימן הם יותר אנרכיסטים ויותר מסוכנים ויותר מפרקים את החברה ויותר פוגעים בצה"ל ויותר דוחפים אותנו לכאוס מכל מה שקרה פה בחודשים שקדמו למלחמה.
קול דממה דקה
מאחורי אמות המידה השונות הללו, שזוכות להן קבוצות שונות בחברה הישראלית, טמונה תפיסת עולם עמוקה. לפי התפיסה הזו יש כאן קרב של הטובים נגד הרעים, של בני האור נגד בני החושך, של שומרי הדמוקרטיה מול מחריביה. מכאן נגזר הכל. יש מעמד של פועלים ויש מעמד של חברי ההנהלה. וההנהלה היא שקובעת לפועלים מתי מותר להם לצאת להפסקת אוכל ומתי מותר להם לדבר, מתי הם יזכו לטפיחה על השכם ומתי יזומנו לשימוע. בהנהלה הזו יושבים ערוצי התקשורת המרכזיים. בהנהלה הזו יושבת מערכת המשפט. בהנהלה הזו יושבת גם צמרת צה"ל. כן, כן.
ראיתי את התגובה של הרמטכ"ל לאותם עשרות מפגינים, אולי קצת יותר, בשדה תימן ובבית ליד. תגובה עניינית וראויה. הרצי הלוי צדק כשאמר שמדובר ב"אירוע חמור ומנוגד לחוק". הוא צדק גם כשהוסיף שזו "התנהגות חמורה שאינה מקובלת בשום אופן".
אלא מה? שבמשך חודשים ארוכים, מול אלפי מילואימניקים שהודיעו שלא יגיעו לשירות המילואים שלהם, מול ארגונים שעבדו במשרה מלאה בפירוק צה"ל, מול טייסים שהכריזו שלא יבואו להפציץ באיראן, ומול רמטכ"לים לשעבר שהמרידו ללא הרף, הרצי הלוי הצליח אך בקושי לחלץ מעצמו הסתייגות רפה.
דודי ושלומי שהפגינו בשדה תימן שמעו ממנו יותר ביקורת ממה ששמעו 830 אנשי מילואים מכל המערכים של חיל האוויר - טייסים, נווטים, מפעילי מל"טים, ואנשי מערך הבקרה - שהודיעו שהם עם המילואים גמרו. למה? כי גם בצמרת צה"ל יודעים לזהות היטב מי הם חברי ההנהלה ומי הם בני מעמד הפועלים. את מי אפשר לגנות, ומי הגינוי שלו יביא עליהם ביקורת באולפנים.
פעם אחר פעם ביקשתי בזמנו מדובר צה"ל, תת אלוף דניאל הגרי, לגנות את הקוראים לסרבנות. להשתמש במילה הזו, "גינוי". פעם אחר פעם הוא סירב. "אני לא מגנה אזרחים", הסביר. חודשים ארוכים היה עסוק חיל האוויר כולו בשאלה מי יתייצב ומי יסרב, מי יגיע למילואים ומי לא, מי יהיה כשיר ומי יוצא מכשירות, ובכל הימים הללו לא שמענו את הרמטכ"ל יוצא מגדרו להביע את דאגתו על משאבי הזמן שמושקעים במו"מ עם ועד עובדי ה־16F במקום בהכנות לתקיפת האויב, כמו שעשה השבוע.
כמה שעות של הפגנה בשדה תימן, ופתאום מספרים לנו כמה זה נורא שהמפגינים גרמו לכל צה"ל להפסיק לתפקד, שהרמטכ"ל נאלץ להפסיק דיונים קריטיים על תקיפה בלבנון, וששני גדודים שבדיוק התכוונו להכריע את חמאס הוסטו לטובת משימת הגנה על בסיס בית ליד.
הבאתי בעבר כמה דוגמאות שיסבירו כמה שיטתיות יש בגישה הזו של הרמטכ"ל ושל דובר צה"ל, אלה כקודמיהם. עד כמה הם יודעים עם מי אפשר להתנצח, ועם מי כדאי שלא. קצינים בכירים שחטפו ביקורת מימין זכו לגיבוי. קצינים בכירים שחטפו משמאל - ננטשו.
כשאנשי ימין מתחו ביקורת על תפקודו של מח"ט בנימין, אל"ם אליאב אלבז, הרצי הלוי יצא נגד "השיח המסית", ה"פסול" וה"לא ערכי". כשראש מועצת שומרון תקף את דובר צה"ל הקודם, הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי קבע שמדובר ב"קמפיין מכוער". בכל פעם שפעילי ימין בשומרון מתחו ביקורת על האלוף יהודה פוקס, הרמטכ"ל ודובר צה"ל הקפידו לגנות.
ומה קרה כשהביקורת באה משמאל? שימו לב. כשפעילי שמאל הגיעו פיזית אל הקיבוץ של פוקס, אותו פוקס, ותקפו את מדיניות המעצרים שלו, הרמטכ"ל ודובר צה"ל נרדמו וטרחו להגיב רק אחרי שחנן גרינווד מ"ישראל היום" שאל אותם בפליאה לפשר שתיקתם.
כשמח"ט שומרון לשעבר, אל"ם רועי צוויג־לביא, הותקף במאמר המערכת של "הארץ", והותקף גם על ידי על ידי זהבה גלאון שקראה להדיח אותו והישוותה את הרטוריקה שלו לזו של חיזבאללה, והותקף גם על ידי מזכ"ל שלום עכשיו לשעבר שכתב עליו שהוא "נער גבעות חסר אחריות" - הרמטכ"ל ודובר צה"ל שתקו.
כשמח"ט חברון, ישי רוזיליו, הואשם ב"הארץ" כמי שדם של פעילי שמאל מרוח על ידיו, וכמי שקיבל בישיבה התיכונית חינוך גזעני - הרמטכ"ל ודובר צה"ל לא שמו לב. כשבעיתון לאנשים חושבים ציירו קריקטורה שתיארה את האתגרים שאיתם צריך להתמודד הרצי הלוי, ושמו בשורה אחת, לצד אבו מאזן והאיראנים, גם את הרב הראשי לצה"ל, הרב אייל קרים - נשמעה מלשכת הרמטכ"ל ודוברו קול דממה דקה.
הכל פוליטי
מתישהו יגיע הרגע שבו ציבור גדול לא יהיה מוכן עוד לשחק את המשחק הצבוע הזה, שבו המחוג של המצפן נע לפי כללים משתנים. חודשים ארוכים היינו עדים לאנרכיה אמיתית בכבישים, ובכלי התקשורת היה קשה למצוא עיתונאים הגונים שיחזרו אל הפרוטוקולים של הפגנות הימין בהתנתקות כדי להודות בשידור שאין פה "פייר פליי". שמול היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, שמסבירה נוכח חסימות כבישים והבערת מדורות ועצירות תנועה בלתי פוסקות לשעות ארוכות ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", היה יועץ משפטי אחר, מני מזוז, שהצהיר מול מפגיני הימין ש"חסימת יותר ויותר כבישים היא המרדה ושבירת כל הכלים של הליך דמוקרטי", ש"לא תהיה שום הבנה וסבלנות לתופעות אלימות כגון חסימת כבישים וצמתים", ש"כנגד עבירות אלו יופעל המשפט הפלילי בלי שום הנחות", וש"במקרים שבהם תיגרם הפרעה משמעותית לתנועה יוגשו כתבי אישום מחמירים כנגד מפירי הסדר, והם יואשמו בסעיף 'סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה' שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר".
אם בהרב מיארה הייתה מודה שהמדיניות שנהגה מול מפגיני הימין בהתנתקות הייתה מוטעית, ניתן היה אולי לטעון שאפשר להניח את העבר בצד. אבל כל עוד הפרקליטות ולשכת היועצת המשפטית לממשלה משוכנעים שמני מזוז, שי ניצן וחבריהם פעלו היטב, הם חייבים להסביר לנו מה נשתנה. למה יש כאלה שמותר להם ויש כאלה שאסור להם.
מאות אנשים נעצרו אז ביום אחד על חסימת כביש. מעצרם של למעלה ממאה ילדים הוארך בחבילה אחת בלי לבדוק מה עשה כל אחד מהם בפני עצמו. איפה זה ואיפה ההפקרות שהייתה כאן בשנה האחרונה, כשמדובר היה בקבוצה שלה הכל מותר?
סיפרתי פה בעבר על שלושה קטינים שנטלו חלק בחסימת כביש, התנגדו לפינויים, ושבו אל הכביש בשנית. עשרה ימים ישבו הקטינים האלה במעצר. "במעשיהם, התקהלו הנאשמים ואחרים התקהלות אסורה, וקיים היה יסוד סביר לחשש כי עצם ההתקהלות האסורה תעורר אנשים אחרים ללא צורך וללא עילה מספקת להפר את השלום", כתבה עליהם השופטת שהרשיעה אותם.
אם היינו מחילים את אמות המידה האלה על המוני החוסמים באיילון, היינו מוצאים אלפים מהם נשלחים לבלות במעשיהו את שארית חייהם. ואני לא טוען שזה מה שצריך היה לעשות להם. אני טוען שאין אפשרות להשלים עם חיים במדינה שבה עונשו של עבריין נגזר מהשאלה אם היועץ המשפטי לממשלה חושב שעמדתו הפוליטית צודקת או מוטעה.
15 אנשים שחסמו כביש בכניסה לערד בימי ההתנתקות חטפו כולם כתב אישום, כשנציג המדינה דורש לעצור אותם עד תום ההליכים ומסביר שמסוכנותם "נובעת מעצם המעשה, חסימת כביש". במקרה אחר המדינה ביקשה לעצור עד תום ההליכים צעיר בן 19 שחסם כביש בגוש קטיף, לא בנתיבי איילון, כששופטת בית המשפט העליון אילה פרוקצ'יה מסבירה ש"מאורעות נוספים העשויים להתרחש במסגרת מהלכים מדיניים שונים, עלולים להצית את תגובותיהם הרעיוניות של העוררים באופן העלול להניעם להשתתף בפעולות מחאה אלימות, העלולות לצאת מגדר שליטה".
כשמפגינים נגד ההתנתקות ניסו לארגן "יום שיבוש", כמו זה שמפגיני קפלן הטילו עלינו יותר מפעם אחת, וחסמו במסגרתו עשרות צמתים, 409 מהם מצאו את עצמם בבית המעצר. חלק מהם נעצרו עוד קודם לכן, בגין אחריותם לארגון מוקדם של החסימות, והפרקליטות ביקשה להאריך את מעצרם עד תום ההליכים.
נגד שבעה נערים בני 15-18 שרצו לחסום כביש, ולהדליק עליו מדורה, אבל אפילו לא הספיקו לעשות את זה, הוגש כתב אישום חמור. "הנאשמים", כתבה עליהם מערכת האכיפה הקשוחה של מדינת ישראל, "קשרו קשר... לחסום עורק תנועה ראשי בתחום מדינת ישראל ולפגוע בשימוש החופשי בכביש".
שני נערים פרצו עם אחרים לכביש גהה, כשאחד מהם שופך חומר דליק על מזרנים שהונחו על הכביש, ומישהו אחר מצית אותם, בעוד השני מביא איתו חומר דליק ובסופו של דבר לא עושה בו שימוש. ומה עשתה בהם הפרקליטות? האשימה אותם בעבירה של "סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה", עבירה שעונשה יכול להגיע עד 20 שנות מאסר, בדומה לניסיון רצח. שני הנערים הללו בילו במעצר שאחריו נשלחו ל"שיעורים לערכי הדמוקרטיה". "פעולות לא חוקיות מסוכנות נעשות במאבק מדיני ואידאולוגי, וזאת יש לשרש", הסביר השופט אליקים רובינשטיין כשהתעקש להרשיע אותם.
ההגינות מחייבת
אנשים הגונים לא יכולים להסתכל על מחאת שמאל שמוצאת מולה מערכת אכיפת חוק רכה ובלתי קיימת, ועל מחאת ימין שפוגשת פרקליטות ומערכת משפט קשוחים ובלתי מתפשרים - ולהישאר שווי נפש. אנשים הגונים לא יכולים לחיות עם תקשורת שמייחסת כבוד ליד הברזל של מני מזוז ואילה פרוקצ'יה ודורית ביניש ואליקים רובינשטיין, ובמקביל הופכת את ניצב עמי אשד, שהחליט שאין לו עניין לאכוף את החוק על מפגיני השמאל, לאביר איכות השלטון. אנשים הגונים לא יכולים לחיות עם מדינה שבה יש שני מעמדות.
מי שלא רוצה פה אנרכיה, צריך להסכים על כללי משחק אחידים. כללי משחק שבהם מי שחוסם כביש הוא עבריין, ומי שפוגע בשוטר הוא עבריין, ומי שפורץ את גדר הבסיס הצבאי הוא עבריין. ואין עבריינים טובים ועבריינים רעים. ואין דין אחד לעבריין "שלנו" ודין אחר לעבריין "שלהם". בלי כללי משחק כאלה אי אפשר יהיה להמשיך לקיים פה את החברה שלנו לאורך זמן.