השבוע הזדעזעה המדינה נוכח האסון הכבד שגבה את חייהם של 12 ילדים ונערים בהתפוצצות טיל שמחבלי ארגון חיזבאללה ירו למג'דל שמס. עבור האוכלוסיה המבוגרת בכפרי הדרוזים ברמת הגולן, אותו ערב היה זיכרון מכאיב לאסון דומה שפקד אותם לפני קרוב ל-51 שנים. במלחמת יום הכיפורים נהרגו 12 תושבים דרוזים מרמת הגולן בהפגזות של צבא סוריה על כפריהם ושדותיהם, 45 נפצעו וכמאה בתים נהרסו. בקרב הציבור היהודי בישראל זהו פרק לא מוכר, עבור הדרוזים בגולן זהו פצע כואב עד היום.
סאלח שופי זוכר היטב את אותו יום. "היו הפגזות כבדות בכל האזור, מטוסים טסו מעל הכפרים והפגיזו", הוא מתאר את המראות של 6 באוקטובר 1973 אחר הצהריים. שופי היה אז בן 12, הוא והמשפחה היו במסעדה שאביו, סלים, הפעיל ליד ברכת רם. "היו הרבה מאוד נפגעים ולא היו אמבולנסים. לאבא הייתה מכונית והוא הסיע בה פצועים לבית החולים בצפת".
מלחמת יום כיפור בחזית רמת הגולן נפתחה ב-6 באוקטובר 1973 בהרעשה ארטילרית מסיבית של צבא סוריה לאורך כל הגבול, מצפון לדרום. בהפגזות אלו נהרגו שבעה גברים ונערה, תושבי הכפרים הדרוזים שבצפון הרמה, שישה ממג'דל שמס ועוד שני הרוגים ממסעדה ומבוקעתא. המבוגר שבהם היה בן 53 והצעיר - בן 14. מדובר היה בירי ישיר על בתיהם ובירי על המטעים שבהם עבדו.
בכתובים אין כל אזכור למוכנות ביישובים הדרוזים ערב מלחמת יום הכיפורים. ברמת הגולן היו אז 14 ישובים ישראליים, שהוקמו בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים והתיעוד שקיים לגבי אותם ימים עוסק רק בדאגת הממסד לתושבי ישובים אלו. על פי אתר ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון, בימים שקדמו למלחמה התנהלו ישובים אלו במצב של כוננות מוגברת תוך מוכנות לכניסה למקלטים. מחוז גולן בהגמ"ר החל להכין את יישובי צפון הרמה במערכי ספיגה והתגוננות מפני פיגועים, והפיקוד חידד את הנחיות הכניסה למקלטים ב-5 באוקטובר.
אחרי דיון שנערך בבוקר 6 באוקטובר 1973, הנחה הרמטכ"ל כי פינוי הנשים והילדים יבוצע באופן מיידי, ובשעה 09:45 התקבלה בפיקוד הצפון הוראה מענף המבצעים במטכ"ל לפנות את הנשים והילדים מיישובי רמת הגולן. לאחר שבחלק מהיישובים הביעו כוונה לסרב לפינוי, ביקר מפקד הפיקוד בחלק מהיישובים כדי להתגבר על סרבנות זו. פעולות אלו לא התייחסו כלל לכפרים הדרוזיים שבהם גרו אז כ-9,000 תושבים.
המכה הקשה שספגו ביום הראשון לא הסתיימה. ביומה השני של המלחמה, מטוס סורי הטיל פצצות על מג'דל שמס והנער ג'יהאד עפלאק בן ה-15 נהרג. על פי עיתונות התקופה, רק אחרי אותה התקפה אווירית פונו רוב הנשים והילדים מכפרי הדרוזים לקיבוץ דן שבגליל העליון והם נותרו שם כמה ימים. גם ביום השלישי למלחמה הופגז מג'דל שמס באש סורית ותושב הכפר, בן 43, נהרג.
ביום העשירי למלחמה, אחרי שצה"ל כבר עבר למתקפה ועמד בפאתי דמשק, שוב הותקף מג'דל שמס, שוב על ידי מטוס קרב סורי שהטיל שבע פצצות על הכפר. סבתא ונכדתה נהרגו מפגיעה בביתן. זריפה מרעי עמאשה בדיוק שבה מקטיף תפוחים ונכנסה לביתה. הבית קרס מפגיעת הפגז. זריפה ומאג'דה נכדתה נקברו למוות תחת ההריסות. רק אחרי אותו אירוע קטלני, הגיעה התקשורת הישראלית למקום. מיכה לימור, כתב רשות השידור, ראיין ליד הבית ההרוס את עלי יוסוף מרעי, בנה של זריפה ודודה של מאג'דה, שסיפר כי בנו ואביו נקברו גם כן מתחת להריסות הבית וחולצו ממנו פצועים - וחייהם ניצלו.
שיח' סולימאן קאנג', ממנהיגי הדרוזים בגולן, שאותו ראיין לימור, אמר שמדובר בנקמה פנאטית של מפלגת הבעת' הסורית בשל הקשרים שהדרוזים בכפרים שבשליטת ישראל מקיימים איתה. "תחושת הישראליות התחזקה פי כמה בעקבות המלחמה", אמר קאנג' ללימור שצפה כי יהיו למלחמה השלכות ארוכות טווח בקשר שבין הדרוזים ומדינת ישראל. תחזית זאת התבדתה. המגמות הפרו-סוריות בקרב הדרוזים דווקא הלכו וגדלו עם השנים. אחרי שישראל חוקקה ב-1981 את חוק רמת הגולן, רוב התושבים הדרוזים סירבו לקבל אזרחות ישראלית ובכפרים אף התקיימו שביתות והפגנות.
סאלח שופי סבור שהסכם השלום בין ישראל ומצרים ונסיגת ישראל מסיני, הוא שגרם לתהליך ההתקרבות לסוריה. "האנשים פה הבינו שגם אצלנו זה יקרה וחשבו על היום שאחרי החזרת הגולן לסוריה. בסוריה זאת דיקטטורה, ישר תולים אותך אם חושדים שהיית בקשר עם האויב", הוא אומר לוואלה. "אחרי ההרג שהסורים גרמו לנו במלחמה, הייתה תחושה שהם בגדו בנו, אבל אנשים חששו לדבר על כך. זה אבל שכל משפחה ציינה במסגרת פרטית, לא היו אירועי אבל ציבוריים".
נביה עוידאת, עיתונאי ממג'דל שמס שמפעיל אתר אינטרנט, אמר לוואלה כי "אירועי אותה מלחמה חרוטים בזיכרון של המבוגרים. זה השאיר טראומה בכפרים, צריך לזכור שאז האוכלוסייה הייתה קטנה בהרבה בהשוואה להיום וכולם הכירו את כולם".
אבל למרות זאת גם עוידאת אמר ש"זה אף פעם לא צוין כאירוע אבל ציבורי כמו שמציינים היום את האסון בסוף השבוע. אז אנשים היו יותר פשוטים והם עסקו במאבק קיומי. לא חשבו אז במונחים של להנכיח את האובדן והאבל כמו שעושים היום".